חנוכה הגדול וחנוכה הקטן

חנוכה הקטן וחנוכה הגדול

 

חנוכה מיוחד מכל המועדים, חכמים עסוקים לא בהעצמתו אלא במזעורו. מחג המדומה לחג הסוכות שמוקרבים בו קרבנות [כמתואר בספרי המקבים], הפך לימים שאינם חג ולמעשה הם ימי חול. בית המקדש הומר בבית המגורים, המנורה הפכה לנר קטן המוצא אל מחוץ לבית. דורשי העיתים טוענים כי העילה היא המאבק המתמשך בין החכמים ובין הכוהנים, כשהחכמים מנסים להצר רגלי הכוהנים כדי לבנות את היהדות החדשה שבסיסה הוא החכמה ולא הכהונה. חכמים מזערו את חלקם של הכוהנים החשמונאים. הם הקטינו את חלקם בניצחון שהוביל לטיהור המקדש, והעמידו במקומו את נס פך השמן. באו הציונים והחזירו עטרה ליושנה, הם שרו 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו'. גם מהפכתם לא הטיבה עם החג, ריקון המקדש מתוכנו כמוקד המהפכה החשמונאית מותיר את החג כגוף ללא נשמה. התבוננות נוספת מובילה לתובנה: הבעיה איננה בעיית החנוכה, הבעיה היא בעיית ירושלים. ירושלים היא סיפור לא פתור ביהדות, היא מחוז חפץ וחלום מהצד האחד, ומושא שמנסים להתגבר עליו מן הצד השני. חכמים מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, אך למעשה גונזים אותה במפעל הנצחה מִשְנַאִי מהצד השני. יבנה מחליפה את ירושלים לא רק מתוך הכרח פוליטי, יש כאן סדר עדיפויות העומד בעמידה לעומתית לאופוזיציה המוחה על ההמרה בקוראה 'משיב חכמים אחור'. בעיית ירושלים לא מצאה פתרון בימי החכמים, ולא מוצאת פתרון בימינו שלנו. חלק מבני העם היהודי חותר לעלות להר הבית, להקריב בו קרבן, להקים את המקדש. חלק אחר רואה את היהדות כמי שהתגברה על המקדש ואיננו חפץ בבנייתו מחדש. הרואה את הנולד יכול לצפות בוודאות, הקמת המקדש לא תצמצם את המחלוקות סביבו אלא תעצים ותרבה אותן. באיזה נוסח יתפללו במקדש? בנוסח אשכנז או בנוסח ספרד? מה יהיה מקומם של היהודים החילונים במקדש? כך תמונה שמצוירת רק מעצימה את המתח ואת המחלוקת, אלא אם כן היא מוחקת את הקבוצה האחרת לקבוצתו של הצייר. 

בעיית ירושלים איננה רק בעיה פנים יהודית. היא לב המחלוקת בין מדינת ישראל ובין הערבים, ואף זו איננה מצליחה למצוא לעצמה פתרון. יש הרואים בה בירה עתידית לשתי מדינות, ויש שאינם מוכנים לוותר על היותה בירת מדינת ישראל הבלעדית. אלה כאלה אינם מצליחים לשכנע את הצופה האובייקטיבי, כי יש פתרון לבעיית ירושלים. לא חג החנוכה צריך להטריד אותנו, אלא ירושלים. היא ניצבת כקשר הגורדי, מחכה לאלכסנדר הגדול שיבוא ויתיר אותה.

במסה זו ברצוני לשרטט קווים לאוטופיה, תמונה המעמידה ירושלים אחרת. תמונה הפותרת את בעיית ירושלים, ובדרך הילוכה גואלת את חג החנוכה. מה רבו תמונותיה של ירושלים, כמספר החולמים כן מספר המאוכזבים. כה רבו מאוכזבי ירושלים, עד כי יש רתיעה מלהוסיף חלום לחלומותיה. חכמי הנפש מאבחנים את סינדרום ירושלים, העצמת החלום שגורמת העיר ומערערת את נפש החולם. מי לידנו יערוב שבניית החלום לא תביא לעוד שבר משבריה של העיר?

חכמי התבונה יצרו מושג של חלום, שאולי יש בכוחו למזער את סכנותיו. אריסטו הגה את הסיבה התכליתית, קאנט את האידיאה המכוונת. המבנה הצורני של שני המושגים זהה, היפוך הסדר ההגיוני. בדרכו של עולם הסיבה קודמת לתולדה ולתכלית, הסיבה התכליתית מעמידה את התכלית כראשונה וכמכוננת התולדה. בדרכו של עולם האידיאה היא הפשטה של היש, ועל כן היש קודם לה. האידיאה המכוונת קודמת ליש, היא המעמידה אותו ואת דרכו להתממש. החלום על פי תבנית זו  אינו יעד האמור להתממש, אלא מגדלור המכוון את הספינה אל החוף. הוא מסמן את הפעולה הראויה, ואיננו תלוי בשאלה אם התמונה תתקיים או לא. סולמו של החולם הזה מוצב ארצה, ועל כן הוא איננו עלול למפולת הלב של המתעוררים מחלומות. חולם זה איננו חבר במועדון מחשבי הקיצין, ועל כן אין תאריך שבעוברו נשברת רוחו.

האוטופיה אותה נציג איננה בנויה יש מאין, יסודה בחזונו של הנביא ישעיהו. יחד עם זאת היא איננה החזון של ישעיהו, היא חורגת אל מעבר לו. יסודה בהנחה, כי אלוהים נעלה מעבר לחלקיות הנברא. בת הקול בעולמם של חכמים הכריזה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כדברי בית הלל.' הנחת העבודה שלנו שונה: דברי אלוהים חיים מן ההכרח שיהיו מעבר לחלקיות של דברי בית הלל או של דברי בית שמאי. אינני יודע מהו דבר אלוהים, אבל אני יודע שהוא צריך להיות כולל ומתאים גם לבית הלל וגם לדברי בית שמאי. במידה זו אני ניגש אל דברי ישעיהו:

 

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.                                                                  [ישעיהו ב' ב']

 

בית אלוהים אמור להיות בית לכל הגוים, ומכאן שהוא אמור להיות מעבר לבית של גוי אחד כולל ביתו של העם היהודי. לא ייתכן שיהיה בית לכל הגוים, אם התפילה שבו תהיה תפילת שמונה עשרה שתיקן רבן גמליאל לעם היהודי. ישעיהו עצמו לא מסכים איתי, שהרי בפסוק הסמוך הוא אומר:

 

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.

 

ישעיהו חושב שכל הגוים יקבלו את הדרך של אלוהי יעקב ואת תורתו. אני חושב שכדי לממש את חזונו של ישעיהו צריך ללכת צעד אחד קדימה. בהר ה' צריך להתקיים משהו אחר מאשר בבית הכנסת שביבנה. המשהו האחר הזה צריך להיות מעבר לתורה היהודית שתמשיך להיות התורה של העם היהודי. זאת צריכה להיות תורה של האנושות, והתפילה צריכה להיות התפילה של האנושות. רק כך אפשר להמשיך לפסוק השלישי:

 

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

 

אם יש דרך להגיע לשלום עולמי, הרי זה אם ינהרו הגוים הרבים להר ה' וכל אחד מהם ירגיש שם בבית. כל אוטופיה של שלום המתבססת על איזון ועל מאזני אימה, על שליטה ועל כוחניות הבאה לידי ביטוי בהבלטת הזהות הייחודית לאחד ושוללת את האחר - סופה לקרוס.

 

כך אני קורא גם חזון נוסף של ישעיהו:

 

 וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.                       [ישעיהו נ"ו ז']

 

ביתו של אלוהים יוכל להיקרא בית תפילה לכל העמים, רק אם עולותיהם שלהם וזבחיהם שלהם יהיו לרצון על מזבחו. כל אחד צריך להרגיש בו בבית, ולכן הוא יוכל להיות רק ביתו של אלוהים ולא ביתו של האחד. ושוב, ישעיהו עצמו איננו מסכים לקריאה הזאת. הרי כך הוא אומר בפסוק הקודם:

 

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי.

 

שמירת השבת על ידי בני הנכר, מורה כי הם מבטלים את זהותם שלהם ומקבלים לפחות חלק מהזהות היהודית. 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה' הורה רבי סעדיה גאון, ונוצרי או מוסלמי שומר שבת הרי הוא מקבל על עצמו את היהדות לפחות בחלקה. צריך להיות ישעיהו יותר מישעיהו, כדי להגיע אל החזון הנהדר של ביתו של אלוהים שהוא בית תפילה לכל העמים. צריך לוותר על חלקים בחזון ישעיהו, כדי לאפשר את החלקים האחרים שהם - מנקודת מבטי - ליבו הפועם של החזון.

על החזון להרקיע לשחקים גבוהים יותר, באשר אמרנו אין די.הסיבה לכך היא  שמעבר לחלוקת האנושות לדתות שונות, היא נחלקת היום לדתיות ולחילוניות. לא ייתכן שבית אלוהים יתאים רק לחלק הדתי של האנושות, חזון 'כל העמים' חייב לכלול את הדתי ואת החילוני כאחת. ושוב, אינני יודע כיצד למלא את המשבצת הזאת בתוכן, אבל אני מאמין שזאת המשבצת. בית ה' וירושלים, חייבים להיות כוללי כל ומתאימים לאדם באשר הוא אדם. הדתי בדתיותו והחילוני בחילוניותו חייבים להרגיש ולדעת שירושלים מביאה לידי ביטוי את פסגת חייהם. ירושלים צריכה להיות בירת העולם, בירה של כולם ולכן לא בירה של אף אחד.

היהודי צריך לשמור על זהותו, ויחד עם זאת להחזיק בזהות של אזרח העולם שבירתו ירושלים. אין כאן דיאלקטיקה או מתח בין הזהויות, אלא החזקה של זהויות שונות בחוברת. המחשבה הפוסט מודרנית המתוקנת, מאפשרת להחזיק כך בשתי הזהויות. 'מתוקנת', כיוון שהמחשבה הפוסט מודרנית הרגילה, מפרקת את הזהויות. המתוקנת מאפשרת את הריבוי מבלי לפרק את הזהות הייחודית.

איש החנוכה צריך לזכור, כי במקביל להלכה כבית הלל המדליקים בכל יום נר נוסף, יש את הלכת בית שמאי הגורעים בכל יום נר משמונת הנרות הדולקים ביום הראשון. בית שמאי מעמידים את הנרות כנגד פרי חג הסוכות, שאף הם חסרים והולכים. הם פרי החג שהעמידו חכמים כנגד שבעים אומות העולם. יהודי חייב להיות יהודי בכל רמ"ח אבריו, ואיש העולם בכל שס"ה גידיו. ירושלים צריכה להיות חלק ממדינת ישראל, ועיר על לאומית שעיני העולם כולו נשואות אליה. חנוכה צריך להיות חג המביא לידי ביטוי את המקדש החדש, הוא המקדש שמעבר לכוהנים ומעבר לחכמים.

האם יש סיכוי שקבוצה מסוימת תשמוט את תשוקתה לבעלות על העיר ועל המקדש? כאן כדאי לחזור לחכמתם של החכמים, שידעה לפרוט את האורות לסולם עולה שלב שלב. הסולם של בית שמאי שומט את האחיזה בכוליות מיום ליום, הסולם של בית הלל מתקדם בצעדים קטנים מיום ליום. שניהם שותפים להבנה, כי אידיאה איננה מושגת במלואה אלא יש לחתור אליה טיפין טיפין. האידיאה של ירושלים היא אידיאה מכוונת, מכוונת את האדם להתנשא אל מעבר לעצמו. מגדלור שכזה יוכל להיות סיבה תכליתית, זו המציגה יעד ומאפשרת לאדם לצעוד לקראתו צעד אחר צעד. לא חולמי חלומות נהיה, המצפים למימושה של אוטופיה אפוקליפסית ונשברים בעבור המועד. אנשים פקוחי עיניים נהיה, היודעים כי יש תכלית אליה צריך לחתור בעמל יום יומי:

 

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

 

 

על חלומות ועל פתרונות [פרשת מקץ]

על חלומות ועל פתרונות [פרשת מקץ]

 

שנים רבות טורד את מנוחתי פסוק אחד מפרשת השבוע. פרעה מקיץ משנתו, ורוחו פועמת ונפעמת מפאת חלומותיו. כל חרטומי מצרים לא מצליחים לפתור את חלומו, עד ששר המשקים מספר לו על חלומות הכלא שלו ושל חברו שר האופים:

 

וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא, אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ.

 

מהו החלום הנחלם כפתרונו?

 

רש"י מפרש: 'חלום הראוי לפתרון שנפתר לו ודומה לו.' הפירוש יפה והולם את המילים, אך לא את ההקשר. בשעה שנחלם החלום עוד לא היה פתרון, ולכן אי אפשר לתאר את החלום כמתאים לפתרון. אפשר אולי לומר, שעתה כשמספר שר המשקים את הסיפור לפרעה, הרי זה לאחר הפתרון שפתר אותו יוסף. אולי עכשיו אפשר לומר - ברטרוספקטיבה - שהחלום התאים לפתרון שפתר יוסף. אלא שיש קושי נוסף שפירוש זה לא יכול להתמודד אתו. זאת איננה הפעם הראשונה שחלום השרים מתואר 'כפתרון חלומו'. בתיאור ההתרחשות עצמה, מספרת לנו התורה:

 

וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם, אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד, אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ...

 

רש"י לשיטתו מסביר: 'כל אחד חלם חלום הדומה לפתרון העתיד לבא עליהם.' הפירוש הזה לא נראה בעיני. מדוע יוגדר החלום על שם העתיד לבוא? אמנם כלל נקוט בידי החכמים כי דבר יכול להיקרא על שום סופו, אבל ליבי אומר לי  כי כאן לא מתאים ליישם את הכלל הזה.

 

במסכת ברכות ישנה סוגיה ארוכה, הפורשת את תורת החלומות של החכמים. במהלכה נותנים החכמים מענה גם למוקשה לנו:

 

'וירא שר האפים כי טוב פתר.'

מנא ידע?

אמר רבי אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד הראוהו חלומו ופתרון חלומו של חבירו.

 

מנין ידע שר האופים שהפתרון של יוסף לחלום שר המשקים הוא טוב? תשובתו של רבי אלעזר כנראה מסתמכת על הביטוי אותו אנחנו חוקרים. 'כפתרון חלומו'. רבי אלעזר מסביר 'כפתרון חלומו' של חברו. כל אחד חלם את החלום שלו ואת הפתרון של השני, ועל יכול שר האופים לדעת שפתרון חלום שר האופים - נכון. הפתרון מבריק, אבל בוודאי שאיננו מתאים לפשוטו של מקרא. בואו ונעיין בקטע נוסף מאותה הסוגיה:   

 

אמר רבי ביזנא בר זבדא אמר רבי עקיבא אמר רבי פנדא אמר רב נחום אמר רבי בירים משום זקן אחד, ומנו - רבי בנאה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים אחר הפה.

-         האם 'כל החלומות הולכים אחר הפה' פסוק מהתורה הוא? 

-         כן, וכדרבי אלעזר, שאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה? שנאמר [בראשית מ"א]: 'ויהי כאשר פתר לנו כן היה'.         [תרגום]

 

הקביעה כאן היא קביעה חריפה. אין לחלום פתרון אובייקטיבי, הפה הפותר הוא הקובע את תוכן החלום. יתרה מזו. רבי אלעזר טוען שפתרונו של יוסף לא חשף את האמת הגלומה בחלום, אלא יצר אותה. יש כאן ביקורת נוקבת על תורת פתרון החלומות. הביקורת הזאת מובילה אותי לחשוב על הביקורת על תורת החלומות ותורת הנפש המודרנית. אווה אילוז כתבה ספר ששמו 'גאולת הנפש המודרנית'. בספרה היא מראה כיצד כבשה הפסיכולוגיה הפרודיאנית את התודעה המודרנית, בתיווך מנגנונים ענפים של מטפלים, אמצעי התקשורת, היצירה הספרותית והקולנועית. הדברים מגיעים לכך, שהפסיכולוגיה לא חוקרת את הנפש אלא יוצרת אותה. לטענתה, האדם המודרני נבנה על פי אמות המידה של פרויד: יצור מיני, סבוך עם הוריו, מחפש גאולה ליסורי נפשו ומוצא אותה בריפוי על ידי הדיבור. אולי הפתרון הוא להשתחרר מהפסיכולוגיה ולחפש דרכים פשוטות יותר?

בהרבה דברים נבדלת תורת הנפש המודרנית מתורת הנפש הקדומה, אך ישנם גם מכנים משותפים לא מבוטלים. שתי התורות מתיימרות להבין את סבך עולמו הפנימי של האדם, ולפתור את כתב החידה שהוא כותב באמצעות החלום. מכאן צומחת אפשרות להבנה חדשה בדבר דרכו המיוחדת של יוסף.

יוסף הוא  איש פשוט, חלומותיו פשוטים ופתרונותיו פשוטים. חלום השיבולים המשתחוות לו הוא כל כך שקוף, שהאחים כולם קופצים ותוקפים אותו: 'המלוך תמלוך עלינו...'. כך גם חלום השמש והירח המשתחווים, גם הוא חלום קל לפתרון המוביל מיד לביקורת האב המבוססת על הפתרון: 'הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!' את חלום שר המשקים פותר יוסף באופן פשוט. ההימור היחיד שלו הוא, כי שלושת הסלים הם שלושה ימים. מעבר לכך, החלום אומר את פתרונו, השר נותן משקה לפרעה. אין פער בין המשל לנמשל, בין החלום לבין פתרונו. אל מול יוסף, אנשים חולמים כפתרון חלומם. הם לא נזקקים לאיש חכם שרק הידע שברשותו מוביל לפתרון התעלומה. יוסף נותן להם את התחושה שהחלום הולך אחר הפה - שלהם, שהם כשסיפרו את החלום כבר פתרו אותו. כך נוהג יוסף גם בחלומותיו של פרעה. הוא מלכד את שני החלומות לאחד, ובכך מראה את שהיה ברור כבר קודם לכן, מדובר באותה התרחשות. רעי המראה אוכלים את טובי המראה. הפעם מדובר בקבוצות של שבע, ויוסף מהמר כי כאן הן שנים ולא ימים. שנים טובות ושנים רעות, והרי הפתרון מונח לפני פרעה. יש לי הרגשה שהפתרונות שהציעו החרטומים היו מסובכים הרבה יותר. ומכאן גם המעבר החלק אל העצה. אם זהו פתרון החלום, הרי העצה מתבקשת. חסוך בשנים הטובות ותצליח לעמוד בשנים הרעות. התלהבותו של פרעה מוזרה על רקע פשטותה של העצה:

 

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.

 

מהי החכמה והבינה היתרה? במה באה לידי ביטוי רוח אלוהים? הרי הפתרון כל כך פשוט והעצה - מובנת מאליה?!

נראה לי שזה בדיוק הסיפור: הפשטות. אל מול נפתולי החרטומים ואבדן העשתונות של השרים, מביא יוסף פתרון פשוט שלמעשה מונח היה לפתחו של פרעה עוד בטרם דיבר יוסף.

אולי זאת היא גם גאולת הנפש שמציע יוסף. אל מול עולם התככים והסבכים, הקנאות, יש סיפור פשוט. אם יש אח שהוא משנה למלך מצרים, ברור שאלומות האחים משתחוות לו. ברור שהשמש והכוכבים משתחווים לו. הבעיה של יוסף היתה שהוא אמר את הדברים שאנשים מתקשים לשמוע. אבל הוא כשהוא לעצמו, היה פשוט ושלם עם עצמו. מכאן הביטחון שהוביל אותו גם בעומדו לפני מלך מצרים, ואפשר לו להגיע כמעט עד לפסגה. יכול להיות שיוסף צריך ללמוד לא לומר את כל מה שהוא רואה. אבל אנחנו הקוראים נקראים ללמוד מיוסף לראות את חיינו באופן פשוט, לא להסתבך עם חרטומים מורכבים. לראות את חלומותינו כפתרונם, להבין שהפתרון לחידת חיינו מצוי בידינו ולא בידי קוסמים ומכשפים. יוסף לימד אותנו לראות ישר ופשוט, עלינו ללמד אותו כי בחיים צריך לפעמים להסתיר את הפשטות. 

 

 

 

המגילה

  המגילה

 

א

 

בן שתים עשרה הייתי. הלכתי עם סבי לבית כנסת הנשיא שברחוב אוסישקין. לסבא היה מקום שמור בכותל המזרח, ואני ישבתי לצדו. התפילה התארכה, וידי חיפשו להן דבר להתעסק בו. התחלתי לפשפש בסטנדר שלפני, פתחתי את דלת תיבתו ובדקתי את תכולתו. היו שם סידור וחומש, ועוד כמה דפים קמוטים. סגרתי את הדלת, שבתי פתחתי וסגרתי עוד כמה פעמים. החזן סלסל בקולו, והקצב ענה לו בקול שני כדרכו. שלחתי את ידי אל הסטנדר של סבא, המשחק היה לנסות ולפתוח את דלתו מבלי שסבא ירגיש. משכתי את הדלת, היא היתה נעולה. אצבעותי רפרפו על פני התיבה, מחפשות דרך להיכנס אליה. לפתע הרגשתי בחריץ, בקרקעית התיבה. כשהפנה סבא את מבטו, שלחתי את אצבעותי אל תוך החריץ. גיששתי, ולפתע הרגשתי במגע של חפץ. אצבעותי התפתלו, במאמץ לשלוף את הדבר דרך החריץ. החזן כבר סיים את תפילתו, פינה מקומו לילד שהתחיל לשיר 'אנעים זמירות'. עם תום הקדיש הצליחו אצבעותי הכואבות לשלוף את החפץ, מבלי להסתכל בו הכנסתי אותו לכיסי.

 

ב

 

שבנו לבית סבא וסבתא. פרשתי למחבואי, הבוידעם שמעל לחדר השירותים. שם בחדר הסודי הוצאתי מכיסי את החפץ. היתה זו מגילת קלף קטנה, גודלה כגודל מזוזה. פתחתי את המגילה, להפתעתי ראיתי כי כתובים בה בכתב סת"ם שלושה פסוקים:

 

הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים, שלמה אהיה כעוטיה, על עדרי חבריך.

 

הביאני אל בית היין, ודגלו עלי אהבה.

 

על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו.

 

נדמה היה לי ששלושת הפסוקים לא נכתבו ביד אחת, אולי אף לא בזמן אחד. יצאתי ממחבואי, המגילה שוב מוחבאת בכיסי. ניגשתי אל ארון הספרים שבחדר האוכל, הוא ארון ספרי הילדים. הוצאתי ספר מדע לילדים, את המגילה החבאתי בין דפיו.

 

ג

 

לא הלכתי עם סבא לתפילת המנחה, הלכתי לסניף תנועת הנוער. בשובי לאחר צאת השבת, מצאתי את סבא מוטרד.

-         'לקחת משהו מעמוד התפילה שלי בבית הכנסת?'

-         'לא' אמרתי, מרגיש את הסומק הצובע את פני.

כל השבוע הייתי בביתי, ובשבת הבאה שבתי לבית סבא וסבתא. עם כניסת השבת מיהרתי והוצאתי את המגילה מהספר, והחבאתי אותה בכיסי. הלכתי עם סבא לבית הכנסת, והתיישבתי לצידו. חיכיתי לשעת הכושר, וכשנדמה היה לי כי הוא לא מסתכל הוצאתי את המגילה מכיסי. שלחתי את ידי אל החור, ומעי המו עלי. לפתע אחזה יד בשורש כף ידי, יד שעירה וחזקה. היתה זו ידו של סבא, שתפס אותי מנסה להחזיר את המגילה למקומה. פחד גדול נפל עלי, נשאתי עיני בחשש אל סבא. סבא חייך חיוך צמוד שפתיים, עיניו צחקו צחוק שובב.

-         'לקחת משהו מעמוד התפילה שלי.'

השפלתי את עיני ואמרתי:

-         'לקחתי.'

סבא גיחך ואמר:

-         'בבית, אחרי סעודת השבת, אספר לך את סיפורה של המגילה.'

התפילה הסתיימה, ואנחנו הלכנו לנו לאיטנו הביתה. [m1] בסעודת השבת היה סבא שמח במיוחד, שר את זמירותיו הקבועות כשהוא מתופף באצבעותיו השלוחות על השולחן: 'השמים מספרים מספרים כבודו, וגם הארץ מ – ל – אה חסדו...' כמעט לא הרגשתי במטעמיה של סבתא מפאת ציפייתי לסיומה של הסעודה. בתום הארוחה רמז לי סבא להיכנס לחדר עבודתו, הכניס כסא נוסף וסגר אחרי את הדלת.

ד

 

'גדלתי בעיר ראדום' פתח סבא. מגיל צעיר אהבתי מאוד ללמוד. אצלנו לא היו ישיבות, כולם למדו בקלויז. ישבתי ולמדתי, וכשהתקשיתי פניתי אל אחד הלומדים המבוגרים. כל כך רציתי ללמוד. פעם אחת קיבלתי במתנה אולר. אף פעם לא קיבלתי מתנות, והפעם הזאת היתה יחידה ומיוחדת. אהבתי מאוד את האולר, והייתי משתעשע אתו שעות ארוכות. גם בשעה שלמדתי, מיששתי אותו בכיסי. יום אחד החלטתי ללמוד את מסכת מגילה, אלא שלא היתה לי מסכת מגילה. לחבר שלי היתה מסכת מגילה, ואני ביקשתי ממנו את הספר. חברי הסכים לתת לי את המסכת, בעבור – האולר. שלושה ימים התייסרתי, ולבסוף גברה אהבת התורה וקניתי את המסכת בעבור האולר. היו לי מורים בקלויז. לאחד קראנו דער הינקענדיקער. הוא צלע על ירכו אך מחשבתו היתה מהירה כמו סוס מרוץ. לשני קראנו דער רוטען נאקן. עורפו היה אדום וקשה, ממנו למדתי להתעקש עד למציאת הפשט. היתה לי אתו חברותא כל בוקר לפני התפילה. הייתי יוצא מהבית בכפור, ועושה את דרכי לבדי ברחובות המושלגים. כשהיתה לי פרוטה, הייתי עוצר במאפיה וקונה לי כעך. הטעם של הכעך המתוק עוד עומד בפי. יום אחד ישבתי ולמדתי, ולפתע התעוררה לי קושיא. חשבתי וחשבתי ולא מצאתי תשובה, עברתי בין כל הלומדים וגם הם לא מצאו תשובה לשאלתי. הלילה ירד, וקושייתי במקומה עומדת. הלכתי הביתה מוטרד, לא הפסקתי לחשוב על קושייתי. בשעה מאוחרת נרדמתי, מחשבותי מסתחררות סביב הקושיא הלא פתורה. באמצע הלילה נשאתי את עיני לשמים, ראיתי אותם זרועי כוכבים. לפתע נפתח הרקיע, נגלל כשני גלילי ספר תורה. השמיים שמעל לשמים היו עמוקים וכחולים, כחול רך שכמותו לא ראיתי אף פעם. על השמים האלה באותיות של זהב, היתה כתובה התשובה לקושייתי.

אבא היה סוחר יינות, ומסחרו היה בגבול האפור הנושק לשחור. לעיתים בלכתי לבית הספר – למדתי גם בגימנסיה – היה מסתיר בילקוטי בקבוק של משקה. קיבלתי מידיו כתובת, והיה עלי להביא את הבקבוק אל ביתו של הקונה. יום אחד עשיתי דרכי בין סמטאות ראדום, מחפש בית ברחוב צדדי. כשמצאתי את הבית לא מצאתי את האיש, שכנה זקנה אמרה לי כי לא גר כאן מישהו בעל שם שכזה. הייתי עייף ומאוכזב, ישבתי על מדרגות הבית ונדמה לי שאפילו הזלתי דמעה. אינני יודע מה היה לי, אך מצאתי את עצמי פותח את הבקבוק. הלגימה הראשונה היתה מרה, אלה שבאו בעקבותיה טעמו לחיכי. לפתע התחילו הבתים להסתובב סביבי, הסמטאות הצרות התפתלו כנחשים. קמתי והתחלתי ללכת, צועק ומדבר ללא מחסום. דברתי דברי תורה ובללתי אותם בדברי חכמה, כנראה שנפלתי והתגלגלתי ברפש. ראיתי מעלי את השמים, הם היו אפורים ודלוחים. לפתע נפתחו השמים, כמו שנפתחו בחלום התירוץ. הפעם לא הופיעו אותיות של זהב, אלא שברי דמויות. עפו יונים שהפכו לעיניים גדולות שננעצו בי במבטים מהפנטים. עדרי עיזים גלשו מההרים שהלכו והתרחקו, הופכים את העדרים לגלי שיער מתנועעים. בין ההרים מאגם המים עלו כבשים לבנות שהפכו לשיניים צחורות. חוטי שפתיים אדומות נמתחו, משתקפים ברימון פתוח אדמדם שהיה למצח המסתתר בין שערות העיזים. גרגירי הרימון התפזרו והפכו לשושנים וביניהם הציצו שני עופרים קטנים.'

עיניו של סבא נצצו, ואני התמלאתי בפליאה על הדיבור השוטף שלא התאים לדמותו כפי שהכרתי אותה.

'אינני יודע איך הגעתי הביתה, שיכור ומטונף. אבא סטר לי שתי סטירות לחי מצלצלות, שהגיעו אלי עמומות ומטושטשות. כשהתעוררתי אחרי שינה עמוקה, היה כבר לפני עלות השחר של היום הבא. למרות שראשי כאב, החלטתי לא לוותר על הלימוד עם רבי הצולע. עברתי במאפיה וקניתי לי כעך, אך לא הייתי מסוגל לאכול אותו מפאת הבחילה. רבי ישב כבר על מקומו, ושולחן ערוך יורה דעה פתוח לפניו. למדנו הלכות נדרים, אך ליבי היה במראות שנגלו לי בשמים הפתוחים. המילים חלפו לידי, שמעתי רק את מנגינתן. בה בשעה גמלה בליבי החלטה, ואני נדרתי נדר כי לעולם לא אשתה יותר יין או משקה חריף אחר.'

בכל שבת היה סבא עושה קידוש, כשבכוסו מיץ ענבים מתוק עד כדי להבחיל. תמיד חשבתי שהנזרותו מהיין היא חלק מהאיסטניסיות שלו, כמוה כשתיקתו ברחוב מפחד הצטננות. סבא היה עוטף את צווארו בצעיף, ומוסיף הגנה להגנה בהרמת צווארון מעילו. מפאת רגישותו לריחות רעים, היה שם מים בפמוטים כדי שנרות השבת הכלים לא יעשנו. עתה נתגלו לי פנים חדשות, ופליאות הצטברו על גבי פליאות.

'לאחר שסיימנו ללמוד, ניגשתי לאחד הבחורים שלמד בבית המדרש ומצא את פרנסתו כסופר סת"ם. ביקשתי ממנו שילמד אותי לכתוב, ובתמורה הבטחתי להביא לו בכל בוקר כעך. שלושה שבועות ויתרתי על כעך הבוקר, ובסופם ידעתי לכתוב כתיבת סת"ם אם כי רחוק הייתי משלימות. ביקשתי מהבחור כי יתן לי פיסת קלף להתאמן, הוא נתן לי פיסה והיא המגילה שמצאת בעמוד התפילה שלי. בלילה, כשישבתי על מטתי, הוצאתי את מגילת הקלף, את הנוצה ואת הדיו מתיקי. בהתרגשות גדולה שאני מרגיש אותה עד עכשיו, כתבתי על הקלף את הפסוק הראשון: הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים. שלמה אהיה כעוטיה, על עדרי חבריך.'

ה

כמה חודשים עברו עד ששמעתי את סיפורו של הפסוק השני. לא האצתי בסבא, הרגשתי כי הוא צריך להגיע ל'עת רצון'. במשך הזמן הזה עקבתי אחרי סבא, מנסה לישב את הסתירה בין דמותו האיסטניסית ובין הדמות שעלתה מסיפור המגילה. יום אחד שרתה הרוח על סבא והוא אמר לי בחיוך:

-         'נו, רוצה לשמוע את הסיפור של הפסוק השני?'

נכנסנו לחדר עבודתו וסגרנו את הדלת כיורדים למחתרת.

'למה החבאת את המגילה בבית הכנסת?' שאלתי את סבא. סבא גיחך ולא השיב לי, הוא הסכים רק לומר: 'לא תמיד היא היתה שם'. תשובה לשאלתי לא קיבלתי, אבל את סיפור הפסוק השני שמעתי:  

'כשהייתי פחות או יותר בגילך, הכרתי את הרמב"ם. הדמות שלו הקסימה אותי, השילוב שבין תורה ובין חכמה. בתחילה חלמתי להיות רופא, התאמצתי מאוד בלימודי בגימנסיה כדי שאוכל להתקבל ללימודי הרפואה. אך ככל שהתקרבתי הלכו לימודי הרפואה ורחקו ממני, 'נומרוס קלאזוס' מפלה היהודים היה בעוכרי. אז גמלה החלטה בליבי לנסוע וללמוד בברלין, שמועה שמעתי על בית המדרש לרבנים. קיבלתי מכתב המלצה מחכם אחד שהיה בעירי ונסעתי לבדי ברכבת לברלין. עד אותו היום כמעט ולא יצאתי מראדום, הייתי הלום ממראות העיר הגדולה והמודרנית. חיפשתי את כתובת בית המדרש, ואחר שאלות ודרישות הגעתי אל הרחוב. דבר אחד לא ידעתי – באותו רחוב שכנו שני בתי מדרש, האורתודוכסי והליבראלי. באתי במעילי השחור, כיפה וכובע לראשי. נכנסתי לשיעור וראיתי כי כולם יושבים בגילוי ראש. הייתי נבוך ובליבי אמרתי, אם כך המנהג בברלין – אין לי ברירה. כך ישבתי בשיעור, במעיל שחור ובגילוי ראש. לאחר השיעור קרא לי המורה ואמר: 'יש לי הרגשה שרצית להיכנס לבית המדרש שבצד השני של הרחוב.' לאחר שהוא הסביר לי את טעותי, הודיתי לו ורציתי ללכת אל בית המדרש האורתודוכסי על שם הילדסהיימר. 'לא כל כך פשוט' אמר לי המורה, 'אם הם ידעו שהיית כאן – לא יתנו לך להיכנס לשם'. הוא ניגש למכשיר הטלפון, התקשר לבית המדרש האורתודוכסי. לאחר שהוסברה טעותי, יכולתי לבוא אל בית המדרש בו רציתי ללמוד.

הלימודים היו עבורי עולם מופלא ומרתק, שיעוריו של הרב וינברג פתחו לי אופקים חדשים. אני יכול להעיד על עצמי כי אני תלמיד חכם, תלמיד של אדם חכם. אתה יודע כי יש בידי אגרות, התכתבות מאוחרת סביב ספריו וסביב ספרי שלי. אהבתי את שיעורי הדרשה, למדנו כיצד לדרוש וכיצד לנאום בפני קהל. אפילו כיצד לדבר בקול רם למדנו, איך הופכים את האף לתיבת תהודה. והיא שעמדה לי עשרות שנים, לדבר כך שכולם ישמעו מבלי לאמץ את קולי. במקביל ללימודי התלמוד וההלכה, למדנו באוניברסיטה. אני בחרתי ללמוד פילוסופיה, למדתי אצל הפרופסור היינריך מאייר. אני זוכר לו לטובה כי האיץ בנו – הסטודנטים היהודים – למהר ולגמור את הלימודים, כיוון שמשהו לא טוב עומד לקרות. ראשית לימודי אתו היו בפילוסופיה של קאנט. אני זוכר את עצמי יוצא מהשיעור, בו הסביר המורה את החידוש של קאנט. החלל והזמן אינם חלק מהעולם, אלא האופן שבו אנחנו רואים אותו. הלכתי ברחוב, מפחד לצעוד. איבדתי את הביטחון במציאות, הכל הסתחרר סביבי.

לפרנסתי לימדתי שיעורים בתלמוד לבעלי בתים יהודים אמידים. היה לי תלמיד אחד, אליו הייתי מגיע בכל יום שלישי בערב. הוא היה סוחר בגפרורים, גם כאן בארץ מאוחר יותר הקים בית חרושת לגפרורים. פעם אחת התבלבלתי, הגעתי ביום שני במקום ביום שלישי. דפקתי בדלת, עוזרת הבית פתחה והכניסה אותי פנימה. בבית היה נשף ריקודים, זוגות בבגדי פאר רקדו לצלילי פטיפון. הלכתי נבוך ומבויש, אך מראה המחולות הסעיר אותי כל אותו הלילה. אינני יודע אם היה זה בהקיץ או בחלום, מחולות הסתחררו סביבי במעגלים גדלים והולכים. המעגלים התרוממו מהארץ, והצטרפו לכוכבים הסובבים בשמים. דמויות הנשים לבושות בשמלות הנשף, גדלו עד אין קץ ושבו וקטנו. ערגה גדולה מלאה את ליבי, צבטה בכאב של געגועים. בבוקר הוצאתי מהמזוודה את המגילה ואת כלי הכתיבה, וכתבתי את הפסוק השני: הביאני אל בית היין, ודגלו עלי אהבה.  

 

ו

 

בין סיפור הפסוק השני לסיפור הפסוק השלישי עבר זמן רב, כשש שנים. אינני יודע מדוע, אולי הגילוי הפיג את המתח. סבא לא סיפר ואני לא דחקתי בו. כשש שנים אחר סיפור הפסוק השני, נפטרה סבתי. אהבה גדולה אהבתי אותה ואבל כבד התאבלתי עליה. כתום ימי השבעה נשלחתי לישון אתו בביתו, כדי להפיג מעט את בדידותו. כמה ימים גרתי בבית סבא, ימים כבדים וקשים. יום אחד ראיתי אותו יושב ליד השולחן וערימה של מכתבים מצהיבים לפניו. 'עכשיו הכל נגמר' קרא סבא, וקרע את הדפים חזור וקרוע. לאחר שהלך לישון הוצאתי את הקרעים מהפח, החבאתי אותם בתרמילי. אחר ימים כששבתי לביתי, הדבקתי את הקרעים בעזרת נייר דבק. היו אלה מכתבים של סבתא, לקרובי משפחה ומהם.

ערב אחד ישבתי לאכול עם סבא, חיפשתי נושא לדבר עמו. פתאום נזכרתי במגילה, בפסוק השלישי שאת סיפורו עוד לא שמעתי. 'סבא, אתה זוכר את המגילה?' להפתעתי ראיתי בדל חיוך על שפתיו של סבא, לראשונה מאז פטירתה של סבתא. 'אתה חייב לי את הסיפור של הפסוק השלישי'. וסבא סיפר:

'בתום לימודי בברלין, עליתי לארץ ישראל. היו לי הצעות להיות רב באמריקה ובאיטליה, אבל אני הייתי נחוש: רק לארץ ישראל. העבודה הראשונה שמצאתי היתה כמורה להתעמלות...' 'מורה להתעמלות?' תמהתי. 'כן. היה לי הרבה כוח. יד ברזל היתה לי' ובאומרו זאת קפץ את אגרופו בחזקה. 'אחר כך באה ההצעה להיות מורה לתלמוד בגימנסיה העברית בירושלים. התלבטתי. הלכתי להתייעץ עם הרב קוק הזקן. העיניים שלו. לא אשכח לעולם את העיניים שלו. בעצתו קיבלתי את העבודה. הייתי שונה מיתר המורים. פעם אחת קיבל המנהל מכתב מהרב פרנק – רבה של ירושלים, ובו נאמר כי יש שמועה שבגינת הגימנסיה גדלים כלאיים. המנהל קרא לי כדי שאסביר לו במה דברים אמורים. בסופו של דבר כתבתי תשובה לרב פרנק בהלכות כלאיים, תשובה שהסבירה מדוע אין בגידולים משום כלאיים. קיבלתי מכתב מהרב פרנק ובו פליאה על כי תלמיד חכם מלמד בגימנסיה...'

סבא נאנח והמשיך: 'היו גם אכזבות. רציתי להיות מרצה באוניברסיטה, ולא הצלחתי. בעלי הכוח לא העריכו את עבודתי, וכל שנותר לי הוא ללמד בשוליים בבר-אילן. אבל עשיתי דברים אחרים, אולי בגלל הכישלונות. בתחילה היו השיעורים בתלמוד בעיתון, אחר כך ברדיו. השיעורים הפכו לספרים. כל אותה העת המשכתי ללמד בגימנסיה, התלמידים אהבו ללמוד תלמוד. חלקם באו ללמוד כאן בבית שיעורים נוספים. יום אחד בשיעור קרה מה שקרה' 'מה קרה?' שאלתי 'מה שקרה – ולא אפרט'. המילים האחרונות נאמרו בתערובת של נוקשות ושובבות. 'חזרתי הביתה, הוצאתי מהארון את הקופסה. מהקופסה הוצאתי את המגילה את הדיו ואת הנוצה. אחרי כמה ניסיונות חזרה לי התחושה וכתבתי: על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו.

 

ז

 

סיפור הפסוק השלישי פגש את ראשית הזיכרונות שלי, לא כזיכרונות מלאים  אלא כקצות קרחונים שקועים בים הגדול. כשאמר סבא 'יד ברזל היתה לי', נזכרתי בכל משחקי האצבעות שלו. סבא היה איש ספר, אינני יודע אם פעם אחת שטף צלחת בביתו. ידיו לא נוסו במלאכה, ובכל זאת אהב להשתעשע בהן. בעת ששר זמירות שבת היה מתופף בשתי אצבעות שלוחות בעוצמה שקצבה את קצב שירת המשפחה כולה. עמנו אהב להשתעשע, מכה באותן שתי אצבעות שלוחות ומחליף אותן לפליאתנו שלא פגה עם השנים. רגע אחד היתה האצבע הקצרה מימין לארוכה, ומשנהו עברה לשמאלה. האמירה 'יד ברזל היתה לי' חזרה על עצמה כפעם בפעם, ועמה אותה תנועת אגרוף קמוצה. עתה התערבבו זיכרונות אלה, עם אותה תנועת אגרוף שהיתה מופיעה בכל פעם שהזכיר את 'היד החזקה' של הרמב"ם שכה העריץ. פעם אחת ישבתי איתו וקראנו יחד בסיפורי שולם עליכם. לפתע פרץ סבא בצחוק רועם ומתגלגל. לא הבנתי. היה עליו לתרגם לי את הצחוק ואת סיבתו לעברית. סבא הסביר לי כי המילה 'פאייג' ביידיש – תאנה - היא מילה מאוד גסה, 'כשהיינו אומרים אותה היינו מלווים אותה בתנועה שכזאת'. הוא איגרף את ידו והוציא את קצה הבוהן מבין שתי אצבעות קמוצות.

 

ח

 

הזכרת השיעורים ברדיו עוררה בי עולם נוסף של זיכרונות רדומים. בדרך כלל היה סבא נוסע לרשות השידור כדי להקליט את שיעוריו, אך היו פעמים שההקלטות נעשו בביתו. חדר העבודה הפך לאולפן, ועלי היה לשמור על שקט מוחלט. לסבא היה קול רדיופוני, הוא טען כי בבית המדרש בברלין למד להעצימו על ידי יצירת תיבת תהודה בחלל אפו. מידי פעם שמעתי את השיעור כשהושמע ברדיו. הייתי יושב ליד הרדיו הגדול, תיבת עץ זית מהודרת שהיתה מונחת בסאלון של סבא וסבתא. 'בשיעורנו הקודם...' הרעים קולו של סבא. ככל שגדלתי התפוגגה הפליאה. כשהייתי קטן, היתה השמיעה לוקחת אותי לעולם קסום של מסתורין. קולו של סבא התעופף בדרך כלשהי מחדר האוכל אל מרחבי השמים, ומשם חזר לאחר מרחבי זמן והופיע מהתיבה שבסאלון. היכן הם אותם השמים הגדולים שקולות מרחפים בהם ממקום למקום? עכשיו, כשישבתי ונזכרתי באותם הימים, התערבבו מחולות הקולות עם מחולות הכוכבים בשמים הפעורים עליהם כתובה התשובה לקושייתו של סבא, ועם מחולות הנשים היפות בנשף הריקודים בברלין. נזכרתי במכונת ההקלטה הגדולה שהביא דודי לבית סבא וסבתא, שני סלילים גדולים סבבו על גבה. ימים רבים השמיעו בני הבית את סליל ההקלטה שקלט את קולי, שחקו למשבתי כשקראתי: 'זה מסתובב...'

  

ט

 

'ולא אפרט' אמר סבא, ועורר בי את כל אזורי השתיקה המשפחתיים. במהלך החיים הרגילים, הייתי נתקל מידי פעם באיים של שתיקה. היתה מילה רומזת, והיו הבעות פנים מוזרות. המילה וההבעה סימנו את האזור האסור, אליו הפליג דמיוני ובו השתולל. היו סודות משפחתיים אפלים, והיו אירועים בוטים שהוחלט כי השתיקה יפה להם. היום בהביטי לאחור על סיפור חיי, אני יודע כי איים אלה נסכו עליהם רז ומסתורין. בהם הפלגתי אל מחוזות מחולות השמים ואל הקרקע הנשמטת כמו בראדום וכמו בברלין של סבא.
 

י

 

כשהייתי ילד קטן כבן חמש או שש, פקד אותי חלום אחד מדי לילה בלילה. בחלקו הראשון ראיתי פקעת חוטים, שלפתע נמתחה עד שפקעה והיתה לשתיים. הפקיעה לוותה בקול שבקע מהשמים, חוזר על עצמו שוב ושוב: 'מי אני? מי אני?' בחלקו השני של החלום הייתי רועה של עדר כבשים, הובלתי את עדרי במרחב עשוי יריעות פח חלודות. מידי פעם היתה נשמטת הקרקע מתחת לרגלי ולרגלי כבשותי, ואנחנו נפלנו למשטח עמוק ונמוך יותר. לקראת סוף החלום שבנו ונפלנו, אך הפעם הגענו לדשא ירוק ורענו. צבע השמים היה כחול עמוק, ושקט גדול עטף אותנו. ישבתי בצילו של עץ, הכבשים רעו מסביבי ושלווה גדולה נחה עלי.

 

י"א

 

השנים חלפו, סבא הזדקן והלך. נדמה לי כי משנתו השמונים וחמש התחלתי להרגיש בשנוי העמוק שהתחולל בו. כשהכרתי אותו כילד קטן, היתה בו חומרה יתרה. לא ראיתי אותו צוחק, ופעמים רבות ראיתי אותו כועס. עתה הלך והתרכך, נהג רכות בעצמו ובסובבים אותו. הוא חיבק את ניניו כפי שלא עשה לילדיו ולנכדיו, צחק ועשה עימם מעשי שטות ושובבות. מדי פעם הייתי בא אליו כדי לטייל אתו ברחובות רחביה, היינו מהלכים לאיטנו ברחוב רמב"ן ויושבים לנוח בגן שליד פסל הג'ירף. סבא היה הולך לאט, נושם נשימות עמוקות. פתאום נעצר, הוא, שמעולם לא דיבר ברחוב, השמיע קריאת התפעלות: 'פרפר!'

היינו יושבים בגינת בית האבות שברחוב אבן-עזרא, מדברים בדברי תורה ועל דא ועל הא. 'פעם רדפתי אחר הכבוד', אמר סבא. 'קינאתי בחכמי ירושלים שזכו למה שאני לא זכיתי. היום אני רואה: איפה הם ואיפה כבודם?!'

כל ימיו הקפיד סבא על כבודו, תואר ה'דוקטור' היה כתוב על דלת ביתו וצמוד לכל קריאה בשמו. כשהיתה אמא הולכת לחנות היתה צריכה לומר: 'זה בשביל דוקטור...' על כן אחזה פליאה עמוקה את כולנו כשקראנו את צוואתו, לאחר שנפטר בגיל תשעים וארבע: 'על מצבתי ייכתב רק שמי, ללא כל תואר. הספדים לא ינשאו בלוויתי.'

י"ב

 

סבא מת, ואחר מותו צפו כמה סיפורים שהוסיפו ושינו את דמותו כפי שהצטיירה לי. יום אחד סיפר לי בני כי חברו הוא נכדה של אשת רופא הילדים שלי. 'סבתא שלו הזמינה אותך לבקר אותה'. הגעתי לבית בו הייתי לפני כארבעים שנה. הבית בקצה רחוב רמב"ן נותר כשהיה, יופי אחר מעוטר בפסליו של הרופא. הסבתא גלגלה בסיפוריה, עד שהגיעה לסיפור זר הפרחים:

'יום אחד דפק סבא שלך על דלתי, בידו החזיק זר פרחים. ההצעה שלו החמיאה לי, למרות שדחיתי אותה בעדינות.' כל מסעותיו של סבא הוארו לי באור חדש, סבא חיפש אהבה. לכן הופתעתי ולא הופתעתי בחוברת, כשנודע לי על סיפור אהבתו המאוחרת בבית האבות. דודי ואימי ספרו שברי סיפורים, מהם עלה סיפור הגדול מהם. 'יום אחד' סיפר דודי, 'באתי להשלים ביניהם. סבא אחז בידה בחזקה, והותיר עליה סימנים כחולים.' פעם אחרת סיפר, כי היה זה סיפור אהבתו הגדול.

 

י"ג

 

חפציו של סבא שהיו בחדרו בבית האבות, פונו והושמו בשקיות. אני נקראתי לבחון אותן, לראות אם יש משהו שברצוני לקחת. לקחתי לי כמה ספרים, וכמה דפים בכתב ידו. לפתע הבחנתי במגילה המגולגלת, אותה הכרתי מימי ילדותי. אחזתי בה בהתרגשות, פתחתי וראיתי את הפסוקים המוכרים. להפתעתי מתחת לשלושת הפסוקים, הוסף פסוק רביעי בכתב אחר. שלושת הראשונים נכתבו בכתב סת"ם, אולם הרביעי נכתב בכתב מעוגל שאותיותיו שבורות מפאת זקנתו של סבא. אילולא שהכרתי את הפסוק היה קשה לי לפענח אותו, עתה צרפתי מראה לידיעה וקראתי: נופת תטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך, וריח שלמותייך כריח לבנון.  

 

---

חנוכה של מתיוון

חנוכה של מתייוון

 

א. מצוקה

 

בימי נערותי היו רבותי החרדים מונים אותי ואת חברי: 'מה לכם ולחנוכה? הלא אתם מתייוונים.' הדוגמה שהיתה חביבה עליהם היתה אהדתנו לקבוצות כדורסל, פיתוח מודרני של תרבות הגימנסיון – מעוז המתיוונים בתקופת החשמונאים. חיבה יתירה היתה לרבותינו לתקוף אותנו על אהדתנו למכבי תל אביב [אז עוד קבוצה עברית בעיקרה, עם מיעוט של זרים]. 'מכבי?! והלא המכבים הם אלה שנאבקו במתייוונים?!'

שנים חלפו, והנה עתה אני חוזר לטענת רבותי ומוצא אותה טענה רצינית ונוקבת עד התהום. אמנם אהבת הכדורסל איננה מוקד זהותי, אך לא כך הדברים ביחס לפילוסופיה היוונית. תמונת עולמי הינה תולדה של הפילוסופיה היהודית. פילוסופיה יהודית היא תולדת המפגש בין מקורות היהדות – התנ"ך ספרות חז"ל ופיתוחיהם – ובין הפילוסופיה שהיא הפילוסופיה היוונית המתפתחת לכל ענפיה של הפילוסופיה המודרנית. בשפה 'מכבית' אני מתייוון. לא רק שאני נוטל חלק בגימנסיון אלא שהוא הופנם והפך להיות חלק ממני. מתתיהו או יהודה המכבים היו אומרים כי הכנסתי צלם להיכל, כי תודעתי היהודית הושחתה והתייוונה. העובדה כי אני צועד בעקבות רבותי – רבי סעדיה גאון, הרמב"ם, רבי יהודה הלוי ואחרים – לא תעמוד לזכותי. אם שרפו השורפים את ספרי הרמב"ם, הרי שישרפו גם את ספרי תודעתי. ויתרה מזו – גם אם אציג זאת כמחלוקת בין תומכי הפילוסופיה היהודית למתנגדיה, ולא ארגיש כי אין לי מקום בשדה היהודי – מה אעשה עם חנוכה?! הלא זה הוא החג של מתנגדי ההתייוונות, מה למתייוון שכמוני בו?

אם מי מהקוראים מתרווח בכורסתו ואומר בלבו: 'נו, זו צרה של קומץ מוזר של פילוסופים יהודים, אני לא חלק ממנה' – הרי אשלח ידי ואמשוך אותו אל תוך הקלחת. הפילוסופיה היא אם המדע. כל מי שנוטל חלק במה שאוהבים לכנות ברחובותינו 'התרבות הכללית' או 'התרבות המערבית' הרי שהוא מפנים אל תוככי תודעתו את היווניות. על פניו כל משמיעי קולות הקרב כנגד התרבות המערבית, כנגד הספרות התיאטרון הקולנוע לימוד השפות לימוד המדע על משמעויותיו הסותרות את יסודות האמונה – רק אלה יכולים לחגוג את החנוכה. עלינו כולנו להישאר בחוץ, לראות את הנרות המרצדים בחלון, לחזות במשחקי הסביבון ואוכלי הסופגניות, ולדעת כי לא לנו החג הזה.

ב. התבוננות

 

בצר לי אני פונה אל התורה, כי היא חיי ואורך ימי. מה חשבו החכמים שהם מעצבי זהותי היהודית, על חנוכה ועל הערכים המקופלים בו?

נתחיל בתרגיל קצת מורכב של השוואה. בואו ונקרא את התיאור המכונן בספר חשמונאים, החושף את דמות האדם שהיוותה את הבסיס לחנוכה. בפרק א' בחשמונאים א' מתוארת איגרת אנטיוכוס, המורה לכל העמים לעזוב את דתיהם. האיגרת מגיעה לירושלים: וישלח המלך ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, ויצוום ללכת בדרכי גויי הארץ. לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה בקודש, ולבלתי הסך נסך לה', ולהפר את השבתות ואת המועדים. לחלל את המקדש ואת הכהנים, ולהקים במות ובתים לאלילים, להקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה. ויצו לבלתי המול להם כל זכר ולשקץ את נפשותם בכל דבר פיגול, להעבירם מחוקות אלוהים ולשנות את דרכם.

כאשר מגיע השליח ליישם את השליחות במודיעין, מסרב ירמיהו לבצע את הצו. איש אחד מבני ישראל קרב לבמה כדי לבצע את מצוות המלך, ואז –

וירא מתתיהו ויחם לבבו, ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. וירץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. ויקנא לתורת אלוהיו, כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא.

על פניו, מעשהו של מתתיהו הנו מעשה טוב באמות המידה של היהדות. המספר אף שוזר את מעשהו במעשה פינחס, האיש אשר קינא לאלוהים וזכה לברכתו.  דמותו של מתתיהו מעוצבת כדמות מופת שאי אפשר שלא להזדהות עימה.

אלא שהמטה אוזנו לחכמים ולעולמם, למד שמתתיהו לא היה 'כוס התה' שלהם.

'והיתה לו [לפינחס] ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוהיו, ויכפר על בני ישראל' [במדבר כ"ה י"ג].

הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

תני: שלא ברצון חכמים.

ופינחס שלא ברצון חכמים?!

אמר רבי יודה בן פזי:

'ביקשו לנדותו, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה:

"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם." '.         [ירושלמי, סנהדרין, פרק ט' ז']

אפשר לשמוע מבין השורות או אולי מהשורות עצמן: דעת חכמים לא נוחה מהמזג הקנאי, לא של פינחס ולא של מתתיהו. למרות רוח הקודש הקופצת, הם מביעים את עמדתם המתנגדת לדמות הקנאי חם הלב ובוערו מקנאה.

המזג אותו העריכו חכמים היה מזג מתון, סטואי. כך בסיפור התלמודי הבא:

רב אדא בר אהבה ראה אותה כותית שהיתה לבושה בכרבולת [לבוש נועז ולא צנוע] בשוק.

חשב שבת ישראל היא, קם קרע אותה [את הכרבולת] ממנה.

התגלה הדבר שהיתה כותית. קנסו אותו בארבע מאות זוזים.

אמר לה: מה שמך?

אמרה לו: מתון.

אמר לה: מתון מתון, ארבע מאות זוז שווה.                          [ברכות כ' ע"א, בתרגום]

רב אדא לא מתחרט על כך שלא הבחין כי אין היא בת ישראל, אלא על כך שלקה במידת הקנאות ולא נקט במידת המתינות ההפוכה ממנה.

כל עולמם של החכמים מנוגד לעולם החשמונאים. אין זה רק המאבק הפוליטי בין החכמים לכוהנים, זהו מאבק בין הדמויות האכסטטיות הדתיות, הכוהנים הממשיכים את הנביאים, ובין האלטרנטיבה שצמחה – דמויות התבונה והמתינות – החכמים.

חכמים לא יכולים היו לעקור את החנוכה שהתקבל בעם כחג לאומי. אך בואו ונבחן כיצד הם עיצבו אותו:

תנו רבנן: מצוות נר חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

מצוות נר החנוכה היא מצווה יחידאית, בה יש הבחנה לשלוש מחלוקות – מצווה, הידור והידור שבהידור. אילו היה העם נוהג על פי החלוקה האמיתית שבין שלוש הקבוצות הללו, הרי מרבית בני האדם היו מדליקים נר אחד. מדוע נדחתה חלוקתם של החכמים, וכל מדליקי הנרות מדליקים כמהדרין מן המהדרין – למרות שבשאר מצוות לא כולם שייכים לקבוצה זו? הסיבה לכך היא שקיום המצווה בהדלקת נר אחד גורם לכך שלא יהא ניכר כי יש כאן מצווה. הנר האחד דומה לנר הפרוזאי המודלק בבתים רבים. אפילו נר לכל אחד מבני הבית לא יוצר את ההבחנה הברורה כי כאן מעשה של חג. חכמים מיתנו את החג בכך שקבעו את קיומו באופן שאינו ניכר לעין, אופן המשכיח כליל את המנורה בת שבעת הקנים שדלקה במקדש. הארוס הדתי העממי לא השלים עם המיתון, ובחר באופציה השלישית – החגיגית. גם היא מותנה. לא מדליקים שמונה נרות. מתון מתון עולים מנר לשניים ומשניים לשלושה. רק ביום השמיני מגיעים אל מלאות המנורה.  

תנו רבנו: נר חנוכה  מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שולחנו ודיו.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

שוב מתח בין קביעת החכמים ובין רצון העם. על פי חכמים, בתוך הבית אין כל הכר לחנוכה. הנר או החנוכיה מונחים בחוץ, ובבית – עולם כמנהגו נוהג. ברוב הבתים, אף באלה המדליקים חנוכיה בחוץ – דולקת החנוכיה. חכמים מיזערו את החנוכה עד כדי ביטולו מהתודעה [שימו נא לב – פרסום הנס פועל על ההולכים בחוץ, אך ליושבי הבית אין פרסום וממילא אין נס]. העם אוהב את החנוכה, ועל כן פורץ את גבולות ההלכה בתוכה לאופציות המאפשרות לקימה אך לא לשנות את המגמה ולהרחיב את נוכחותו של החג.

 

ג. פתרון המצוקה

 

נשוב אל הבעיה בה פתחנו – כיצד יחוג מתייוון את החנוכה? האידיאה של החשמונאים היתה חריפה – העצמת הזהות היהודית וביטול מרכיבי הזהות היוונית. חכמים לא קיבלו את האידיאה הזאת, הם שללו אותה – הם הפנימו את התרבות היוונית תוך כדי עיבוד לואריאציה יהודית. כך עולם בית המדרש שהוא שיקוף של תרבות הדיון היוונית עם כיוונים יחודיים משלו, כך היחס לחוכמות, לשפה היוונית שלפחות בביתו של רבן גמליאל היתה נלמדת. חכמים גם לא קיבלו את הטיפוס החשמונאי הקנאי, הציבו מולו את הטיפוס האלטרנטיבי המתון. 'מתייוון' שכמוני נמצא בחברה טובה, חברתם של החכמים. איתם אני חוגג את החנוכה, מפגיש את העולם החשמונאי הזר לי עם עולם ההלכה ומקבל סינתזה המלכדת את ההפכים. עימם אני עומד מול הארוס הדתי העממי הדורש יותר חנוכה, ועימו גם אני חוגג יותר חנוכה ממה שנתנו לנו החכמים. התוצאה היא מיזוג בין שתי המגמות ההפוכות, המאפשרת להכיל בחוברת את מתתיהו ואת רבן גמליאל רבן יוחנן בן זכאי ודומיהם. בקרנבל המתוח המתקבל חנוכה מהווה זירת התמודדות בין זרמי רוח ודת שונים. מי שחג כך את החג, הרי שחגו איננו רק חג בית בורגני אפוף בניחוחות של סופגניות. חנוכה שכזה הוא חג זהות מאתגר הגורם למי שמזגו מזג חשמונאי ולמי שמזגו מזג חז"לי להתעמת עם הפכיו לעמוד על זהותו ולהפנים פלחי זהות אחרת. 

מאי חנוכה

מאי חנוכה?

 

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.                                                                                               [שבת כ"א ע"ב]

 

השאלה מהו דבר זה, יכולה להתפרש באחת משתי דרכים. יש והשואל שואל, מכיוון שמושא שאלתו איננו מוכר. מהו שפנטיז? מכיוון שסביר להניח כי איש מהקוראים איננו יודע שפנטיז מהו, יהא עלי להסביר מה מסומן על ידי השם הזה. אך יש והשואל שואל, מכיוון שמושא שאלתו מוכר אך לא באופן הנראה לו. מהו רב? שאלו חסידים אחרונים, לא מפני שאיש לא ידע מהו רב, אלא מפני שהתשובה המקובלת על ידי המתנגדים לא היתה מקובלת עליהם. הם שינו את המושג מעיקרו, נתנו לו משמעות חדשה ומהפכנית.

איזו שאלה היא השאלה מאי חנוכה? אפשר לפרש את השאלה בדרך הראשונה: מכיוון שמדובר בחג 'חדש', יש להסביר מה טיבו. מכיוון שמדובר בחג שאיננו מוכר מהתנ"ך, יש להשלים את החסר. אם נרצה לפרש את השאלה בדרך השניה, עלינו למצוא את התשובה עימה מתעמתת שאלת החכמים ותשובתם. ספרי החשמונאים – א' וב' – נותנים שתי תשובות, ייתכן ותשובת חכמים משוחחת ומתעמתת עימן.

 

חנוכה בספר החשמונאים

 

ספר חשמונאים א' שסגנונו עצור ומתון מזה של ב' מספר:

 

וידבר יהודה ואחיו אל העם לאמר: 'הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה'.' ויקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדיו על  הר ציון. ויהי בראותם את המקדש כי שמם ואת המזבח כי חולל והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב. ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאוד. ויריעו בחצוצרות תרועה ויפלו על פניהם, ותעל שוועתם השמימה. ויצו יהודה את גדוד אחד מאנשיו לצור על המצודה עת טהרם את המקדש... [עתה בא תיאור מפורט של תיאור המקדש].

ויהי ביום החמישי ועשרים לחודש התשיעי הוא כסליו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם...

ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסליו שמונת ימים מידי שנה בשנה, בהלל ובתודה לה'.   [חשמונאים א' ד']

 

בתיאור זה אין נס, אלא טיהור המקדש על ידי בני האדם. חג החנוכה נקבע כחג בן שמונת ימים, מבלי שניתן טעם למבנה הזה. לעומת התיאור הזה, ספר חשמונאים ב' הנוטה לתיאורים ניסיים – מתאר כמה תיאורים אחרים:

 

בשנת תשע ושישים ומאה, עת מלוך דימיטריוס, כתבנו לכם את כל הצרות אשר עברו על נפשנו... ונתפלל אל ה' אלוהינו, ויקשב לקולנו, ונקרב לו קרבן וסולת למנחה, ונעלה נרות ונתנה את לחם הפנים על שולחן ה'. ושאלנו מכם לחוג עמנו את חנוכת המזבח בירח כסליו.                                                        [חשמונאים ב' א']

 

אף כאן אין נס, ויש כאן דגש על הנרות.

 

[איגרת שונה] ...ועתה יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסליו, לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עימנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא נחמיה את האש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים... ויהי בהקריבם את קרבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקרבן אשר על המזבח, ויעשו כן. אחרי כלותם, והשמש יצא על הארץ והעבים נפוצו, והנה אש אלוהים מתלקחת בקרבן, וישתומם כל העם מסביב...                                                                                 [שם]

 

בתיאור זה יש תקדים ובו נס של אש מתלקחת [גם לתקדים זה יש תקדים, הלא הוא מעשה אליהו: ... ויאמר 'מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים', ויאמר 'שנו' וישנו, ויאמר 'שלשו' וישלשו... ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה.' [מלכים א' י"ח] ]. מעבר לתקדים יש בו גם תבנית מוכרת – חג הסוכות.

 

...וכאשר התפלל משה ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה, כן נענה גם שלמה בתפילתו. כי אש ירדה מן השמים ותאכל את העולה ואת הזבחים.

                                                                                                          [חשמונאים ב' ב']

עוד שני תקדימים. אך יושם אל לב: בתיאורים אלה לא נזכר במפורש כי נס נעשה עתה, בימי החשמונאים. עתה היתה חנוכת המזבח, והארוס הדתי הכמה לניסים מוצא אותם בתקדימים התנ"כיים. לא כן בתיאור נוסף, בפרק י' של הספר:

 

ורוח ה' צלחה על יהודה המכבי ועל אנשיו, וילכדו את העיר ואת המקדש. ויהרסו את המזבחות ואת בתי הגילולים אשר הקימו הגוים בחוצות העיר. ויהי אחרי טהרם את הבית, ויעשו מזבח חדש ויוציאו אש מהאבנים אשר ליקטו, ויקריבו את קרבניהם לה' מקץ שנתיים ימים... ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות השדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה' אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מידי שנה בשנה.

 

כאן מגיע התיאור אל גבול הנס, לא ברור האם הוא חוצה אותו. האם הוצאת האש מהאבנים היא הוצאה טבעית של אבני מצת, או שהיא הוצאה ניסית כבתקדימים התנ"כיים שהוזכרו קודם לכן?

 

המגמות המתפתחות בתיאורי ספר חשמונאים ברורות: מתיאור טבעי שאיננו חורג מגבולות התבונה, אל עבר הניסי והמטפיסי. מחג שנחוג מכח עצמו, אל עבר שיקוף של חג הסוכות התנ"כי הקיים. שתי המגמות סותרות זו את זו ומאזנות זו את זו. האחת פורצת גבולות וחותרת לנס. השניה מכנסת ועוצרת את ההתפרצות של הארוס הדתי, מגבילה את החג לתקדים המוכר והקיים זה מכבר.

 

חנוכה של חכמים

 

על רקע התיאורים האלה, אפשר להעמיד את הברייתא כמתעמתת עימם. חכמים פיתחו את מגמת הנס ונתנו לה מקום, על פי תיאורם אכן נס היה שם. אך במקום נס במימדים תנ"כיים –  ירידת אש מהשמיים, מוצג נס צנוע ומוסתר יותר: הנרות דולקים שמונה ימים למרות שדי היה בשמן רק ליום אחד. את מגמת התקדים הם ביטלו, ובנו את החג מתוכו: שמונת הימים אינם מקבילה לימי הסוכות, אלא שיקוף של ימי הנס.

 

אך בכך לא תמה מלאכת היצירה של חכמים, הלכות החג יוצקות תכנים יחודיים לחג המתאימים לעולמם הדתי:

 

תנו רבנן: מצוות נר חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

 

הברייתא הזאת כולה פליאה, יצירה וחציבה של עולם חדש. ראשית – בניית מצווה המוגדרת על ידי הבית. החג המקורי היה חג שיסודו בבית המקדש, הבית הכללי שעיני כל אליו נשואות. אפשר היה לחשוב על עיצוב אחר, הדלקה אחת במקום מרכזי לעם או לפחות במקום מרכזי של כל עיר וקהילה. חכמים בחרו להמיר את הבית המרכזי בהמוני בתים פרטיים, כל אחד מהם הופך – במפתיע – לזירת החג. שנית – מקרה יחידאי בכל עולמה של ההלכה, פירוק המצווה לשלושה אופנים – מצווה, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. המצווה האחת מתפרקת, ומגמת ההפרטה וחלוקת האחד מתעצמת. יתירה מזו, כל מושג ההידור שבמצווה זו אומר חידוש ויחידאיות. מהן הדוגמאות המוכרות לנו של ההידור?

תניא: 'זה אלי ואנווהו', התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאים, ספר תורה נאה, וכתו בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראים נאים.                                                                      [שבת קל"ג ע"ב]

ההידור הוא הפן האסתטי, הנאה, המוסיף יופי אך לא משנה את עצם המצווה. מה שאין כן בנר חנוכה, מנר אחד הופכת המצווה בעולם המהדרין לנרות הרבה – לכל אחד ואחד, ובעולם המהדרין מן המהדרין – קטגוריה ייחודית שאין שני לה – לשמונה הדלקות שונות בסדר עולה או בסדר יורד. מגמת ההתנפצות מקבלת מימדים אדירים, והמטה אוזנו ישמע את המלחמה כנגד האחדות! אפשר לשמוע כאן בת קול או לראות השתקפות של המשנה:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בם זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.                           [ראש השנה פרק ד' משנה א']

רבי אלעזר מנסה למתן את ההתנפצות, ולהורות כי נותרה האחדות ורק נקודת המרכז הומרה מירושלים ליבנה. אך החכמים עומדים על דעתם – התנפצות! כל מקום שיש בית דין.

 

מהפנימי אל החיצוני

 

תנו רבנו: נר חנוכה  מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שולחנו ודיו.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

 

הברייתא הזאת רחוקה מלהיות מובנת מאליה. הנר בא להאיר את הבית, כל מהותו היא להיות מונח בתוכו של הבית, להביא לשלום בית [שבת כ"ג ע"ב]. הנחתו בחוץ איננה טבעית, משונה. הוצאת הנר החוצה יוצרת שדה בעיות חדש, כבתה – זקוק לה או איננו זקוק לה [כ"א ע"א – ע"ב]. נר בחוץ עומד לכיבוי, אין זה המקום הנכון לו. גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב. הניח חנווני נרו מבחוץ, החנווני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. [בבא קמא ו' ו']. הנחת הנר מבחוץ מסוכנת, עלולה לגרום לשריפה.

מה משמעותה של הנחת הנר בחוץ? מורגל בפי העם כי משמעותה היא פרסום הנס, אך המעיין נוכח כי זה רק קול אחד בין הקולות. בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? [אם יכול לקנות רק או נר או יין – מה עדיף?] קידוש היום עדיף דתדיר, או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא? בתר שאיבעיא הדר פשטא [לאחר ששאל חזר והשיב] נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא [שבת כ"ג ע"ב]. זהו קולו של רבא האמורא. בברייתא הלקוחה ממסכת סופרים כתוב: מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק [שבת כ"כ ע"ב]. הרגל המחשבה גורם לפרש את הברייתא על פי דברי רבא: עד שתכלה רגל מן השוק יש עוד אנשים שיראו את האור והנס יתפרסם. אך אם נשחרר את הברייתא – שלא ידעה את רבא – מכבלי הסברו, תיפתח אפשרות אחרת. הנר מושם בחוץ כדי להאיר לאנשים שבחוץ, שבשוק. לא כדי לפרסם להם את הנס, אלא פשוט כדי להאיר להם. בברייתא במסכת סופרים יש עוד תוספת, שלא הובאה במסכת שבת: ...ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: 'לא ימיש עמוד הענן יומם' [שמות י"ג]. הפסוק במלואו הוא: וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. חכמים בבנותם את מצוות היום, החליטו להפוך את הבית ואת נרו. לא נר הניצב כדרכו בתוך הבית ומאיר ליושביו, אלא נר העומד מחוץ לבית ומאיר להולכים בשוק. את הנס ופלאיו הותירו בברייתא המספרת את סיפורם שלהם על ההיסטוריה ובברכת הנר, ובמצווה עצמה התייחסו לנר כחפץ שימושי. ההיפוך הוא תכלית לעצמה, שבאה ליצור מעשה ייחודי בעל משמעות. היפוך מההרגל הוא כלי חשוב בעיצוב מעשה הפוצע את שגרת החיים, היוצר רגע של משמעות.

אולי הד לאפשרות הזאת אפשר לשמוע בקטע מתורת כוהנים ששובץ בתוך הסוגיה בשבת, קטע הפוצע את העיסוק בנר חנוכה ומתייחס למנורה שבאוהל מועד: 'מחוץ לפרוכת יערוך' - וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. [שבת כ"ב ע"א]. התלמוד שואל מהי העדות, ומשיב כי התרחש כאן נס המקביל לנס חנוכה שעל פי החכמים: אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. כלומר – למרות שהיה נותן בנר המערבי את אותה כמות השמן כמו לחבריו, דלק נר זה יותר מיתר הנרות ולא כבה והפך את הנר ל'נר תמיד'. אך את תורת כוהנים כשהיא לעצמה אפשר לפרש ללא הנס. העדות על השכינה היא עצם האור המאיר למרות שבעל הבית [אוהל מועד] לא זקוק לו, והוא בא לצופים מבחוץ – זו היא השראת שכינה.

עגנון בסיפורו הנאה 'אור התורה', מספר על רבי אשר ברוך היושב לילה לילה בביתו שבעיר הספר הקטנה קרוליבקי, לומד לאור הנר. אור הנר הזה מסייע למבריחי הגבול למצוא את דרכם, וכשמת רבי אשר ברוך הם החווים את כאב כיבוי אור התורה. את תיאורו רוקם עגנון בביטויים הלקוחים מסוגיית נר חנוכה, הנר שמאיר להולכים בחוץ: 'ובלילה בשעה שכלתה רגל מן השוק ואין בני אדם מצויים בשוק הרי הם יוצאים ועוברים את הגבול וחוזרים משם, הם ושוריהם. לילה לילה הם עושים את מעשיהם, עושים במחשך מעשיהם, כדי שלא ירגישו בהם שומרי הגבול, רק נרו של רבי אשר ברוך שמתנוצץ מחלון עלייתו להם לעיניים לנחותם הדרך העולה העירה.'

 

כך בונים עולם

 

מה אפשר ללמוד מחכמים – מעבר לגבול החנוכה? אפשר ללמוד מהם כיצד בונים תמונת עולם דתית.

ראשית – חכמים שותפים לאינטואיציה של מחבר ספר חשמונאים ב': הארוס הדתי לא יכול להסתפק בחג שיסוב סביב מאורע היסטורי שבגבולות האפשר. הארוס הדתי תובע תביעת אמת את הנס. הנס הוא כלי הפרשנות הדתית של ההיסטוריה. לכן אין להותיר את המאורע כפי שהוא לעצמו – טיהור המקדש, אלא יש לרקום בו נס. וידגש: אין זו מניפולציה, אלא פרשנות יוצרת המתרגמת את ההיסטוריה לשפה הדתית.

שנית -  חכמים חולקים על מחבר חשמונאים ב', הנס שהוא רוקם לחנוכה – ירידת האש מהשמים – מוגזם לדעתם. הם רגישים לרוח תקופתם, ויודעים – איננו חיים בעידן התנ"כי. ניסים שכאלה חורגים מתחושת החיים העכשווית, ולכן הם מספרים על נס אחר – עדין ומוצנע הפוצע רק מעט את דרכו של עולם.

שלישית – חכמים חולקים על מחבר חשמונאים ב', ומנתקים – כמעט לחלוטין – את הזיקה בין חג החנוכה לחג הסוכות. אם יהיה חנוכה סוכות שני, הוא לא יחזיק מעמד. חייבים לצקת לתוכו תוכן ייחודי [ויעיינו בכך כל המתאמצים להגן על ההלל ביום העצמאות בעזרת תקדימי מועדים אחרים].

רביעית – אין חג ללא מעשה, ולכן יוצרים חכמים את מצוות החג – מצוות הדלקת הנר. במצווה זו הם מביאים לידי ביטוי באופן מופלא את תמונת עולמם הממירה את האחדות בריבוי. לא עוד מנורה בבית האחד, אלא אלפי מנורות באלפי בתים. ההתנפצות הקרנבלית הזאת באה לידי ביטוי בחלוקות הייחודיות לחג זה – מנר לנרות ומנרות לשמונה נרות עולים ויורדים בסולמות הזמן, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. המוני נרות החנוכה מעידים בשלל אורותיהם על תחושת החיים החדשה של חכמים, קטנה זעירה ומפוצלת. זאת דתיות חדשה, זאת מהפכה בתודעה הדתית.

חמישית -  חכמים היו אומנים ביצירת מעשה של מצווה. המעשה צריך להיות מלא, להכות בתודעה, לא להותיר אותה אדישה. הדרך בה נקטו היתה על ידי היפוך המבנה הרגיל של הבית, מגבול שההתרחשות היא בתוכו, לגבול שתוכו יוצא החוצה. הנר לא מאיר כרגיל לבני הבית, אלא להולכים בשוק. אין צורך בנס כדי להעמיד את פשר ההיפוך, הוא כשהוא לעצמו הממלא את מעשה הדלקת הנר בפשר.

שישית – הארוס הדתי לא נח על שמריו, ובדורות החכמים המאוחרים כובש בנס ובפרסומו את מעשה הדלקת הנר. חשוב להכיר בארוס יוצר זה, ובצידו בארוס הדתי המאופק יותר של דורות החכמים הראשונים.

הארוס הדתי של החכמים הוא ביטוי לחיות, לשמחת החיים הדתיים, ליצירה שאיננה אומרת הן לא לשגרת החיים ההיסטוריים בגבולותיהם הצרים ולא לשאיפה לחיות חיים תנ"כיים פוצעי גבולות האפשר. כך חיים חיים דתיים, כך יוצקים משמעות בסתמיות החיים ובאפרוריותם. מי יתן ונלמד מחכמים ליצור ולחדש את חיינו הדתיים עד כי נוכל לברך לא כביטוי מוחצן אלא כביטוי אותנטי וכנה: שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם, בזמן הזה.