יום שני, 30 ביוני 2014

בהיוודע מותם של הנערים


בהיוודע מותם של הנערים

 

פתאום הו[א]רה פיסה של זמן שכבר עבר

היה שרוי באופל אי הידיעה

עכשיו נודע

ואז היה

הרגש מבולבל כי הוא עכשיו

למרות שאין.

 

עגלת הסוס נושאת סיפונים של זכוכית

הביאה מים [של] סודה

[ל]בית סבי וסבתי

הכרכרות - מקושטות

והיא עירום [ו]עריה

הן כאילו

היא אמת.

 

הן כאילו

כי כבר תמו כרכרות

ומכוניות הומות ברחובה של עיר

והן

רק אשליה של תיירים

משחק מפונקים

מצו[ע]צעות.

 

היא אמת

כי העגלון שלה נותר

מאז

והוא עכשיו

כולו.

 

אז למה בי השקט

[ש]לא לוקח חלק בשיחם

לא מתאבל עכשיו על אז שרק עכשיו

נודע.

זה לא נעים

אבל

כי כך אני באלה

אי ההתאמות

ללא פס קול

ללא הקול

ללא הכל

הויה את היותי ללא הרגש

המילים

אין כאן

ואין עכשיו

מה יש?

 

הכרכרות נסעו בתוך ענן של פרפרים

שצבעיהם חרגו מכנפיהם

לסילונים של [צ]בע

עגלת הסיפונים היתה שחור לבן

שהם

שתיקה של

הצבעים.

יום רביעי, 25 ביוני 2014

למה? ככה! [פרשת חוקת]


למה? ככה! [פרשת חוקת]

 

פרשת פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה להיות סמל לציווי לא מובן. אפר הפרה האדומה הוא המטהר את מי שנטמא ממת. למה?!

 

'זאת חקת התורה'.

רבי יצחק פתח: 'כל זה ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה - כיון שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה, חוקר בה, ושואל בה.

'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'.                [ילקוט שמעוני חוקת תשנ"ט]

 

על פי דברי רבי יצחק, אפשר לומר שיש מובן לציווי, אלא ששלמה - והאדם בכלל - לא מצליח לעמוד עליו. זה מזכיר את דמותו של רבי מאיר, עליו נאמר:

 

אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו?  

שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים.

תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר?  שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה.

אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי [העובדה שאני חד יותר מחבירי] - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה [נובעת מכך שראיתי את רבי מאיר מאחוריו], ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי [ואילו ראיתי אותו מלפניו - הייתי חד יותר]. דכתיב [ישעיהו ל'] 'והיו עיניך ראות את מוריך'.

                                                                                               [עירובין י"ג ע"ב]

 

שימו נא ליבכם - דווקא רבי מאיר שחבריו לא יכולים לעמוד על סוף דעתו - ביטוי קסום שעוד נידרש להנהרתו - הוא זה שמאיר את עיני החכמים בהלכה. הכיצד?! הלא הייתי חושב שהארת עיניים תלויה ביכולת לעמוד על סוף דעתו של המאיר? בואו ונשאיר את השאלה הזאת תלויה ועומדת, ונמשיך הלאה. בהמשך המדרש, מופיע כיוון אחר:

 

'זאת חקת התורה'.

כותי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי, אמר ליה: אלין מלין דאתון עבדין [אילו הדברים שאתם עושים] נראין כמין כשפים, מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אותה אפר ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו, שתים ושלש טיפין ואומר לו טהרת.

אמר לו: 'נכנס רוח תזזית באותו האיש מימיו?'

אמר לו: 'לא'.

אמר לו: 'ולא ראית אדם אחד שנכנס בו רוח תזזית?'

אמר לו: 'הן'.

אמר לו: 'ומה עושין לו?'

אמר לו: 'מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים והיא בורחת'. אמר לו: 'ישמעו אזניך מה שפיך מדבר! כך הרוח הזו רוח טומאה היא, דכתיב 'וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'.

וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו: 'רבי. לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם: 'חייכם. לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.

 

כאן התמונה איננה של חוק עם רציונאל לא מושג, אלא של חוק ללא רציונאל. חוק ללא רציונאל יכול להיתפש כפרי שרירות לבו של המחוקק, כזה הבא להבליט את כוחו. 'אני אומר לך מה לעשות, וגם אם אין לזה כל פשר תעשה את זה כי אני אמרתי.' לא הייתי מציע לכם ללכת בכיוון הזה, לא זה ריבונו של עולם שלי, לא זאת דמותו שאותה אירא ואהוב. ברצוני להציע לכם כיוון אחר,  אותו למדתי מהגותו של פילוסוף חשוב - ויטגנשטיין. ויטגנשטיין - בספרו 'על הוודאות' - חקר את היחס בין ספק לאמונה. אפשר היה לחשוב שהספק קודם לאמונה, כפי שהשאלה קודמת לתשובה. אך ויטגנשטיין גילה ש -

 

160. הילד לומד מתוך כך שהוא מאמין למבוגר. הספק בא אחרי האמונה.

 

אפשר היה לחשוב שאפשר לבסס את האמונה, אך ויטגנשטיין מורה ש -

 

166. הקושי הוא להיווכח בחוסר הביסוס של אמונתנו.

248. הגעתי לקרקעית של שכנועי. ועל קירות היסוד הללו אפשר היה כמעט לומר שהם נישאים על ידי הבית כולו.

253. ביסוד ההאמנה המבוססת שוכנת ההאמנה הבלתי מבוססת.

310. תלמיד ומורה. התלמיד אינו מניח להסביר לו מאומה, שכן הוא קוטע את המורה ללא הרף בספקות, כמו למשל בקיומם של הדברים, במשמעותן של המילים וכו'. המורה אומר: 'הפסק להפריע וציית לי. לספקותיך אין עדיין כל מובן'.

 

התובנות הללו קשות לעיכול, מכיוון שאנחנו רגילים לחשוב אחרת. אנחנו רגילים לחשוב שלכל דבר יש סיבה, לכל טענה יש נימוק. טענה ללא סיבה היא בעיננו טענה חלשה, רק כוח יכפה אותנו לקבל אותה. ויטגנשטיין מורה כי לא כך הם פני הדברים. בבסיס עולם האמונות והדעות שלנו ניצבות טענות לא מנומקות. אם מישהו ישאל אותנו 'למה?' התשובה היחידה שנוכל להשיב היא 'ככה', ו'ככה' היא כן תשובה.

חכמי המתמטיקה הורו כי ביסודה של כל מערכת משפטים חייבת לעמוד אקסיומה, משפט ראשוני שאיננו מוכח על משפט קודם לו. לו יצויר שלא היתה אקסיומה בבסיס המערכת, הרי היינו נקלעים לסדרה אינסופית של הוכחות, כל משפט על סמך משפט קודם לו. רבי מאיר, דווקא מפני שאי אפשר לעמוד על סוף דעתו - הוא המנהיר את עיני החכמים. גם רבי מאיר עצמו לא עומד על סוף דעתו, מפני שאי אפשר לעמוד עליה. הוא שונה מרבי יוסי שנימוקו עמו [עירובין י"ד ע"ב ועוד]. אין לו נימוק לדעתו, אך היא איתנה וחזקה. למה? ככה! לכן אפילו מי שרואה את רבי מאיר מאחוריו נהפך למחודד יותר מהאחרים. כי רבי מאיר - כל עצמותיו תאמרנה את הראשית הלא מנומקת, אך הכל כך איתנה של בניין הדעת.

 

אנחנו יצורים סופיים, ונוכל להבין את עצמנו רק אם נהיה מודעים לכך. פילוסופים קיומיים הורו לנו, כי המודעות למוות הכרחית לחיים מלאים ושלמים. אבל את התובנה הזאת יש להשלים בהיפוכה - המודעות להיותנו נולדים, לכך שיש נקודת ראשית לחיינו שלפניה לא היינו. כך מחברת האגדה בין הראשית ובין פרה אדומה:

 

 

שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם?

אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.

לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.                                         [קידושין דף לא ע"א]

 

מדוע אדם חייב בכיבוד אב ואם? יש כאן הכרת תודה על כך שהם הביאוני לחיי העולם. אך מעבר לכך, יש כאן מודעות לכך שיש לי התחלה, והם מהווים את הראשית שלי. שכרו של דמא בן נתינה היה פרה אדומה שנולדה בעדרו, היא פרת החוקה, היא זאת שאין לה נימוק וסיבה הקודמים לה. היא ה'ככה' המהווה ראשית של התודעה שלנו.

יש כאן חיבור אמיץ בין הגוף ובין התודעה, לשניהם יש נקודת ראשית. התורה פותחת בבראשית ברא. הרמב"ם מורה כי יש לחקור את השאלה האם יש ראשית לעולם בצורה חופשית, אם נגיע למסקנה כי אין לו ראשית - שערי מדרש לא ננעלו ונצליח לדרוש את הפסוקים בהתאמה לעמדה זו. אני איני יודע אם התבונה מורה על הראשית או על הקדמות, דבר אחד אני יודע: התורה מספרת סיפור של ראשית, התודעה שלנו בנויה על ראשית, וחיינו הממשיים הם חיים שיש להם ראשית. ללא מערך סיבתי קודם, ה'ככה' הוא הטלה אל הקיום, קיום של חירות. אני כאן - כי הורי בחרו שאהיה כאן, אני מאמין באשר אני מאמין - ככה, כי כזה אני. העולם קיים - ככה. הפרה האדומה היא זו שאפרה מטהר מטומאת המוות. המוות מטיל אימה וחרדה בהכרחיות ובסופיות שלו. הפרה האדומה קוראת לנו לא להתרכז בסוף ההכרחי, אלא בראשית המשוחררת. לא באבל ובעצב של המוות, אלא בשמחה ובעליצות של הלידה ושל ההתחלה. אינני יודע למה הפרה צריכה להיות אדומה, אבל האדום שלה מזכיר לי את הדם. והדם הוא הנפש מורה התורה, הוא החיות והחיוניות הגואות ושוצפות בשמחת החיים שאיננה מנומקת. למה? ככה! כי אני אוהב לחיות, אוהב את החיים ואת החיוניות. 'לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שבת, 21 ביוני 2014

פרפר במים [שירה] [23]


פרפר במים

 

איך עברתי את [ח]מישים השנים

[ל]לא עימות

[ל]לא מפגש

התנגשות?!

אילו דרכים לא צריך את שוטר של תנועה

לא רמזור

לא נהג שיוצא מרכבו ומסמן לאחד לעצור לשני

לעבור?!

איך הלכתי ללא

ידיים מונְפות להגן על עצמי מאחר החוצה מסלולי?!

איך עכשיו אני [יושב]

על כסא

איך מרגיש המושב

איפה הייתי?!

הייתי פרפר ועתה

כנפי ל[מ]גינים

מיחושי

חרבות

איך אשמור את צבעי

את היופי

מעוף?!

א

הבנתי

כי עפתי

לכן לא היו שם דרכי [שו]טר תנועה

לכן לא היו [הת]נגשויות

ופגי

שות

ופגי

עות

יש גם תאונות באוויר

אך [נ]דירות

ועתה גם רגלי הכואבת אומרת

עצור

עמוד

קודם כל ה[ע]מידה

למידה

היא מידה [ל]כל ים הגדול על גליו

על זרמיו

על [נ]הרות הזורמים אל תוכו נאבקים לשמר את היות שלהם

בכרסו

את צבעים שלהם

בין קרביו

יונים במעי דג

מזל שבלעני הדג הגדול

אילולא

אז פרפר לא הייתי

היו נרטבות

כנפותי

הצבע יורד

ואני עוד [י]רושלמי שוחה בעילגות

[ש]פה זרה

ועכשיו

בחלל ליוויתן כחייל הימים

בצוללת

חוצה הגבולים

ומגיע אל שטח אוייב

בלי עימות

לא [הת]נגשות

לא שוטר

לא רמזור

אנשי הצפרדע שבי

יוצאים אל החוף

וחודרים אל מוצב האויב

בשקט

דממה

בלי לצעוק.

יום רביעי, 18 ביוני 2014

על ההתנשאות [פרשת קורח]


על ההתנשאות [פרשת קורח]

 

פרשת קורח היא פרשה סבוכה, כמה וכמה סיפורים מתפתלים ומתלכדים בה. מורדים שונים, אג'נדות שונות, מניעים רבים, תגובות מגוונות. דרוש קשב מיוחד כדי להבין מה בדיוק התרחש, ומה היה המערך הסיבתי לאירועים. ברצוני להתבונן במרכיב אחד בשלל מרכיבי המרד - המחתות.

 

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.

וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.

וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!

 

ארבע קבוצות התאגדו, קרח, דתן ואבירם - משבט זבולון, און בן פלת - משבט ראובן, ומאתיים וחמישים אנשי שם. הם התאחדו סביב טענה אחת: מאחר וכל העדה כולם קדושים, מדוע תתנשאו?!

ישנן כאן שתי טענות: האחת - כל השבטים כולם קדושים, ומדוע דווקא בני לוי מנהיגים את העם? השניה - כל בני שבט לוי כולם קדושים, ומדוע רק משה ואהרון מנהיגים? משה מגיב בתחילה רק לטענה השניה, הנמענים שלו הם בני שבט לוי בלבד:

 

...בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.

וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ, וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' -  הוּא הַקָּדוֹשׁ, רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי!

 

בינתיים יש התרחשות נוספת, דתן ואליאב מסרבים לפקודה מפורשת של משה. משה מגיב לכל קבוצת המורדים:

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח: אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה', אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר.

וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ.

וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

 

האדמה פותחת את פיה ובולעת אותם. לאחר מכן, אש יוצאת ושורפת את מאתים וחמישים אנשי השם. אחר כך באה הסגירה לפרשת המחתות:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ.

אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ, וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ.

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ.

 

רק לאחר מכן מתפנה משה להתמודד עם הטענה הראשונה, בדבר בחירת שבט לוי מכל השבטים:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם, שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ.

וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי, כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם.

וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה.

וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח, וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם.

 

התכנון יוצא אל הפועל:

 

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם, שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.

וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.

וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ.

 

ישנה גם דאגה לשימור ולהפקת לקחים:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי, וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, כֵּן עָשָׂה.

 

השוואה בין פרשת המטות לפרשת המחתות מצביעה על כמה הבדלים ומעוררת כמה שאלות.

 

א.    פרשת המטות היא יוזמה של ריבונו של עולם המורה למשה לבצע אותה, לעומתה פרשת המחתות היא יוזמה של משה ללא גיבוי של ריבונו של עולם.

ב.     היוזמה לפרשת המטות מתממשת, היינו מצפים למימוש דומה בפרשת המחתות - אולי שכולם יקטירו ורק עשן מחתת אהרון ייתמר כלפי מעלה. אבל - לא נעשה שימוש במטות. מה קורה כאן?

ג.       את המטה הפורח מצווה משה לקחת כדי לשים אותו למשמרת. היינו מצפים שאת המחתות השרופות יקח אהרון. אבל - הציווי הוא על בנו אלעזר. מדוע?

ד.     את המטות שמים למשמרת, המחתות מוכרזות כקדושות ועושים מהם ציפוי למזבח. מוזר. הרי הורתן בחטא, לא די היה לשמור עליהן?

 

לאור ארבע נקודות מבט אלה, ברצוני להציע לכם מבט כולל על פרשת המחתות. משה שנפגע מהמרד, הזדרז ועל דעתו יזם את ניסוי המחתות. ריבונו של עולם לא התלהב, ובלם את היוזמה. אמנם נענשו האנשים בעונש שאין למעלה ממנו, אבל טענתם נותרה תלויה באוויר ולא בדוקה. יתרה מזו, ריבונו של עולם רומז כי הוא מקבל את טענם, ומורה על קדושת המחתות המזכירות אותה. הן הופכות להיות ציפוי המזבח, וזו לא נשמעת כמזכרת עוון. אהרון לא מבצע את ההליך, אולי בכדי לרמוז רמז נוסף שיש טעם בטענה 'מדוע תתנשאו'. הנה נגזר עליו לצעוד לאחור, ובנו תופש את מקומו בהליך הזה.

יש תפקידים שחייב להיות מישהו מסוים שימלא אותם, אי אפשר לתת לכל אחד לבצעם. אך מכאן ועד לטענה המהותנית כי המבצע ערכו רב מערכו של מי שאיננו מצבע - המרחק רב. משה היה פגוע, והוא יצג גם את אהרון הפגוע. הם טענו - בליבם - אם נבחרנו לבצע את המשימה, הרי שערכנו רב מערך האחרים. אמנם משה הוא העניו מכל אדם, אך גם אדם עניו יכול להכיר בערך עצמו. ריבונו של עולם לא עמד אחרי יוזמת המחתות, ולכן גם לא מימש אותה. ריבונו של עולם עומד אחרי הבחירה בשבט לוי, אך לא מאחרי הבחירה במשה ובאהרון.  לא מאחורי הבחירה, כן מאחורי הטלת התפקיד. לכן את ביצוע משימת המחתות הטיל על אלעזר, כדי לערער את ביטחונו של אהרון ולאפשר למישהו אחר לשאת גם הוא בתפקיד.

ואולי הסיפור עוד יותר עדין ודק. אולי ריבונו של עולם עומד מאחורי הבחירה במשה ובאהרון, אך גם לו יש ביקורת על ההתנשאות. הוא מצפה ממשה ומאהרון להכיר בייחודם, אך לא לתרגם אותו להתנשאות. האם זאת משימה אפשרית? אפשר לומר שזאת המשימה האנושית. כל איש וכל אישה נאבקים במאבק החיים, לא רק לחיות אלא גם להיות, לא רק להיות אלא גם להיראות. חכמי מסכת אבות הורו כי אחת המידות בהן נקנית התורה היא 'המכיר את מקומו'. הכרת המקום היא מודעות הכרחית לחיים מלאים, אלא שהיא עומדת בסתירה למידה אחרת. מידה זו תוארה על ידי החכמים ביד אומן:

 

אמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר: [ישעיהו ד'] 'וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה', מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו.

עשן בחופה למה?

אמר רבי חנינא: שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא.

ואש בחופה למה? אמר רבי חנינא: מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.  

                                                                                       [בבא בתרא ע"ה ע"א]

 

הנה שיקוף בעולם הבא למקומו של כל אדם ואדם. מקום מורכב, שבע חופות. לכל אחד יש כמה מקומות בעולם - המקום בבית, המקום בעבודה ועוד. אלא שלפתע רואים עשן, ואין עשן בלי אש. 'ואש בחופה למה?' הרי לכל אחד את המקום שלו, ומה לו ולמקום שאינו שלו, שלא מתאים לו?

כנראה שגם מי שמכיר את מקומו, מתקשה שלא להיכוות מחופתו של חברו, מהמקום האחר שהוא של האחר. ועל מי מוטלת האחריות? על בעל החופה יוצרת הכוויה או על הנכווה? בחיים זה גם וגם. בני לוי נכוו מחופתם של משה ואהרון, ומשה ואהרון בהתנשאות שאני מניח שהיתה דקה מן הדקה היו שותפים בגרימת הכוויה. אם נשכיל לחיות במלאות את חיינו, להכיר את מקומנו מבלי להתנשא על בני חופות אחרות - כי אז יהיו חיינו טובים יותר. אולי לא היה צורך לנסות ולהוכיח בעזרת המחתות שאנחנו שווים יותר, אולי היה מקום לתת מקום לקול האומר - 'כי כל העדה כולם קדושים'. וגם אם צריך היה להעמיד את בני לוי ב'מקום' - זה לא התפקיד של משה. היה עדין יותר ואצילי יותר להניח לריבונו של עולם לפנות מקום למשה ולאהרון. קולם של אלה שנכוו מחופת האחרים ונשרפו נשמר בציפוי המזבח, ואהרון הוא זה שנאלץ לזוז ולפנות את המקום לאלעזר בנו. למען יהיה לנו לאות. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. הבושה והכלימה היא הקדושה, כי מהן אפשר להתקדם ליחסים טובים ועדינים יותר בין אדם לבין חברו.

 

 
 

 

הרחוב


הרחוב

 

הלכתי לסדר כמה דברים

בבנק

בבית מרקַ -

חת

אולי אוכל גם גלי -

דה

וכשעמדתי לִי[ד] ה[מכ]שיר

גיליתי

ששכחתי [הכר]טיס

חזרתי

לביתי

לקחתי [הכר]טיס

גיליתי ששכחתי גם חולצות למכבסה

לקחתי

שבתי והלכתי

כותש המדרכה בצעדי

ראיתי

המשוגע שגר [ב]ארגז

יושב ומלטף בטנו

ליד המסעדה

אישה נכה שחברתה מחזקת לה את ה - ק - [ביים]

למה [א]ני רואה רק [את] הנכים?

גם קבצנית שלא מרפה ומבקשת מטבעות

הרע בולט

הרע ישנו

טעה חכם אמר שהוא אינו

איני צריך את השדים

החושך

הצללים

להנכיחו

כי הוא בולט בתמונותיו העקומות

ביש

ואין לי דרך לתקנו

אולי מטבע לאישה הקבצנית

רק להקשיב

לראות

[מ]גלה שהם

- המשוגע והנכה וה[קב]צנית -

השערים אל הישות האמיתית

זאת הנפרשת [מ]תחת מדרכה של [ר]חוב

היא ש - חורה בג-וונים רבים של [ש]חור

ופס אדום של פ-חמים לו[ה]טות

ופס כסוף של פחמים שרופות

גווני נחושת

מעברים מפה לשם

חוצים את הכבישים

שהם למעלה ממהם

וכאן למטה

[ב]מעמקים

החושך הסמיך

אותי מושש אותו

ובידו חופש השערים לרחוב למעלה

שער א' - היא בטנו של המשוגע

שער ב' - מִפרק רגלה של הנכה

ג' - כף ידה הקעורה של [ה]קבצנית

חורים בַּשְחוֹר שרק דרכם אמצע דרכי למעלה

ובאתי [ל]כאן בש - לוש  - תם

איני אחד יותר

אני רבים המתפצלים להמונים

תרופה

וגלי

דה

הכרטיס

כל אלה ההופכים את פרודותי

ליש אחד

אצא לרחוב

אקנה

אוֹכַל

ועל עיני מִשְקַף שיתווך בין אור לצל

אולי אדביק את השברים

את הצדדים

אולי

אהיה אחד.