על
ההצלחה [פרשת וישב]
סיפורו
של יוסף במצרים, הוא סיפור של הצלחה:
וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר
סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר
הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ,
וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.
וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא
עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.
וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ,
וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ, וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.
וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל
אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת
ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.
וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא
יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה
תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.[1]
מהי
ה'הצלחה' לה זכה יוסף?
ההגדרה
המילונית של ה'הצלחה' היא: 'השגת תוצאה טובה מאוד, אושר, מזל טוב.' 'השגת תוצאה
טובה מאוד', היא התופעה האובייקטיבית. ה'אושר' - הוא החוויה הסובייקטיבית המתלווה
ל'הצלחה' האובייקטיבית. ה'מזל' הטוב מורה על רכיב נוסף, מעבר לאובייקטיבי ולסובייקטיבי.
התבוננות
בפרשה מורה על עוד רכיבים של מושג ה'הצלחה', המתווספים לתיאור הגדוש של המושג.
'ה'
אתו'. בשפה הדתית, זאת המקבילה ל'מזל'. משהו שמעבר ליש. את ה'משהו' הזה אפשר
לראות, אדוניו של יוסף ראה זאת. מה הוא ראה? הוא ראה שקורה כאן בעשייתו של יוסף
משהו אחר, מעבר להשגת תוצאה טובה שבפעולות של האחרים.
יוסף
מצא חן בעיני כל רואיו, מציאת החן - היא חלק מה'הצלחה'. מהי 'מציאת חן'? רבי נחמן
מברסלב הפליא להגדיר אותה.[2]
ה'חן' הוא - לדידו, חיבור בין החכמה [ח] למלכות [נ], מלאות של היש המרובד ממעלה
למטה, היא באה לידי ביטוי בוויטאליות שהיא צירוף של שכל, חיות, כוח. ה'חן' נובע
מכך שהצופה מרגיש שהדברים נעשים מאליהם, ללא מאמץ, עם 'חן' אסתטי, עם התקבלות
באוזני השומעים - 'דברי חכמים בנחת נשמעים'. המרכיב האסתטי נותן טעם ופשר
לציון יופיו של יוסף בפרשה [בנוסף להטרמת מה שהוביל לפרשה עם אשת פוטיפר].
מרכיב
נוסף של ה'הצלחה' היא 'ברכת ה' '. ה'ברכה' היא התולדה האובייקטיבית לכך שה' עמו.
היא מורה על השפע, על המלאות, על המעל והמעבר שנובע ממעבר - מהאחר.
עוד
רבדים של מושג ה'הצלחה', נחשפים כשמתבוננים בשורשי המושג. פעמים רבות שורשי המושג,
טמונים בתמונה חזותית. במקורות היהדות הם נחשפים, במופעים שונים מהמופע הרגיל של
המושג.
'לצלוח'
מורה על חציית נהר זורם:
וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן, וְצִיבָא נַעַר
בֵּית שָׁאוּל, וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ, וְצָלְחוּ
הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.[3]
שימו
נא לב - ה'צליחה' קשורה לזרימת המים, אבל היא ההתגברות של האדם הנע שלא בכיוון
הזרימה.
ה'צליחה'
מסמנן עוד תנועה של זרימה, זרימת האש:
דִּרְשׁוּ אֶת ה' וִחְיוּ, פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ
בֵּית יוֹסֵף, וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל.[4]
מכיוון
שהמושג מסמן הן את המים והן את האש, נלמד שהוא מושג מופשט המסמן את הזרימה כשהיא
לעצמה.
הביטוי
'ותצלח עליו רוח ה' ', מופיע כמה וכמה פעמים.[5]
זהו ביטוי מעניין וחשוב כיוון שהוא מוסיף את הרוח למים ולאש, עוד ביטוי למושג
ה'זרימה' המופשט. הביטוי גם מורה כי בתמונת העולם התנ"כית, הזרימה היא ביטוי
של התגלות האחר - ריבונו של עולם. אפשר להוסיף לכאן עוד רובד, למרות שביחס אליו לא
מופיע מושג ההצלחה:
וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן
וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'.[6]
'יד
ה' ', היא 'רוח ה' ', והיא 'צולחת' על הנביא עם נגינת המנגן. מושג הזרימה מקבל כאן
עוד רובד, מופשט ועמוק: התנועה, כתנועת הצלילים במנגינה. החסידים - אנשי הניגון
והמנגינה - הרבו לדרוש את הביטוי הזה, בכך הוסיפו רובד למושג ה'הצלחה'. הנה דרשה
אחת מיני רבות של המגיד:
שמעתי ממורי ורבי הגאון והחסיד מו"ה [מורנו
הרב] דוב בער ז"ל נבג"מ [נשמתו בגנזי מרומים], עה"פ [על הפסוק] 'והיה
כנגן המנגן, ותהי עליו רוח אלהים'. דהנה זה נראה לעיני כל אדם המנגן יפה, בעת שמנגן
יש לו כמה פניות ומכוון הכל להתפאר בקולו, לא כן הכלי שמנגן בו הוא דומם ובוודאי אין
יכולת בהכלי לעשות שום פניה, וזה היה כנגן המנגן, ר"ל [רצונו לומר] אם יהיה המנגן
הוא האדם, כנגן, ר"ל כהכלי שמנגן בו, שאף לו לא תהיה שום פנייה כמו הכלי שאין
לו שום פנייה, אז ותהי עליו רוח אלהים.
הזרימה
היא העשייה המתרחשת מאליה, ללא מאמץ, לכן היא מתפרשת כתולדת הרוח האלוהית השורה על
האדם.
יוסף
הוא איש מצליח, ו'הצלחה' היא מושג חיובי, טוב, נחשק. אבל יש גם פנים אחרות להצלחה,
פנים אפלות. יוסף מגלם בחייו גם את הטרגדיה של ההצלחה. יוסף היה איש 'מצליח' גם
כשהיה נער, אבל הוא לא היה בהקשר הנכון. ראשית, הוא היה חלק מקבוצת האחים, ההצלחה
שלו הובילה לקנאה ולשנאה. שנית - הוא היה רועה, יותר נכון עוזר של העוזרים לרעות.
הצלחה היא גם היכולת לפרוץ אל מעל ומעבר, בהקשר שלו - המעל והמעבר היה אל...
השיבולים. השדות הנותנים אחיזה של קבע במקום, לא חיי נדודים של רועים. כך חלם
בחלומו, כך פרץ את תקרת הזכוכית. כשחלם חלום מופשט וגדול יותר - על השמש ועל
הכוכבים, לא רק האחים שנאו אותו, גם אביו אוהבו גער בו. כך, דווקא הבן המצליח, מי
שיכול היה למנף את המשפחה, מוקע ונמכר לעבד. גם כאן, ההצלחה מרימה אותו לגבהים, אל
פסגות בית אדוניו. אבל ההצלחה מובילה אותו גם אל התהומות. אשת אדונו חושקת באיש
המצליח, בזה שמצא חן בעיני כל רואיו וגם בעיניה. אבל כשהוא שומר על הקוד האתי שלו,
דווקא המצליח מוטל לכלא. אילו לא היה איש מצליח, היה ממלא תפקיד שולי ומחזיק בו
מעמד. כיוון שהצליח, הגיע לבית הכלא. היותו איש מצליח, מביאה את יוסף מהכלא אל
היות המשנה לפרעה. כאן ניתן סוף סוף מקום ומרחב ל'הצלחה' שלו, ליזמות היצירתית,
למעוף ולדמיון המשולבים ביכולות מעשיות יוצאות דופן. הוא משנה את פני האימפריה,
מציל אותה מהרעב הגדול. אבל... הוא עושה זאת בארץ זרה, מנותק, נכרי, אוכל לבד.
המתוק שלו הוא מריר כל כך. ההקשר הוא לא הקשר, אלא ניכור וזרות. מבחינת תולדות העם
היהודי, הוא האיש הנכון במקום הנכון. אבל גם את הצלת משפחת אביו, הוא מפעיל מעמדה
של בדידות צורבת. בדידות שתלווה אותו עד יום מותו. סביר שההיסטוריה המצרית החייבת
ליוסף כל כך הרבה, לא תזכור את האיש הבודד ואת עיצבונו. יוסף הוא דג במי מצריים,
אבל בסופו של דבר לא מותיר בהם את חותמו. בואו ונתבונן בשיר של רחל חלפי, המטיב
לתאר את בדידותו של המצליח היוצר:
הדג הפסל
אני הדג המפסל
בחומר הקשה מכל
אני מפסל במים
והמים מקבלים אותי כמו אישה בשלה
כאילו תמיד
כאילו כבר לא
אין רגע אחרי הגילוף
אין רגע לפני
רק רעד המים שבין הזמנים
ראו איך
כמה יפים יצאו מתחת ידי
חומקים כעפרים נבהלים
מים מפוסלים!
לפסל אהבה
איך לפסל אהבה תוך מים
רושפה בי פנימה
וידי לשה במים רוצה להקפיא אהבה
והמים שוטפים את האהבה
ואני מעצב אותם בעצבות ירוקה
והם מכסים עלי בשמיכה עמוקה
כאילו יפה לנו שתיקה.[7]
יוסף
האיש המצליח, מצליח בהקשר מנוכר, רחוק ממחוזות הזהות שלו, מצליח ב'מים', מפסל במים
פסלים שאין להם קיום, ששזורה בהם עצבות. כי לא די בכך שאדם יהיה מצליח, צריכה
להיות הצלחה להצלחה שלו. ההצלחה להצלחה היא ההקשר הנכון שבו נטועה ההצלחה. רק
בהקשר הנכון היא יכולה להכות שורשים, להיות בת קיימא ובת שמחה ובת אושר.
