על הדם [פרשת אחרי מות]

על הדם [פרשת אחרי מות]

בפרשתנו, מופיע איסור אכילת הדם, כשנימוקו בצדו [בניסוח מחזרת האיסור בספר דברים]: 'כי הדם הוא הנפש'.

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.

וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.[1]

שאלת הנפש היא שאלה לא פתורה, מאז ומקדם ועד עתה. נחלקו הדעות, משוללי הנפש המעמידים את האדם כולו על החומר, ועד המחייבים הרואים בנפש ישות אחרת רוחנית. הפתרון של התורה אחר, לא רוח ולא חומר אלא החומר האחר הנוזל הנבדל - הדם.

האם האפשרות הזאת טובה מהאחרות? אינני יודע. מה שנראה שמבחינת ההנעה לפעולה מדובר בבחירה מיוחדת. דווקא מהדם אפשר לגזור את הצו המוסרי האולטימטיבי:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.[2]

השמירה על הדם, היא קונקרטית, ברורה וחדה כתער. לא שמירה על המופשט, אלא על נוזל החיים שהוא - בתמונת העולם הזאת - הנפש.

ביציאה ממצרים, הצטוו בני ישראל לתת מדם הקרבן על מזוזות הבית והמשקוף, כך סומנו בתי בני ישראל ולא לקו במכת הבכורות. יש אומרים כי פשר הסימן, היבדלות מהמצרים שלא היו שוחטים שה מטעמי דתם. על פי דרכנו נוסיף פשר: שמירת דם האדם יסודה בהכרה כי האדם נברא בצלם. העבדים מסמנים את פתח בתיהם בדם, מורים - לא איבדנו בעבדותנו את נפשנו, את צלם אלוהים שבנו.

ראו נא את שירו של אברהם חלפי:

.

רק דם

יש מישהו

קרוב אל ביתי קרבת לעג פרוע

לחי.

יושב הוא ביני ובין כל תקווה

שאני מקווה.

חובש לראשו את כל העולם כולו -

כאילו שלו הוא

ולי אין בו חלק כמעט.

מישהו

והוא אינו אלוהים -

רק בשר ורק דם. רק דם.[3]

בשיר מופיע האחר כפוגע, כלועג לתקוות המשורר, לחיים. המשורר מקטין אותו בניסיון להשתחרר ממנו - מאלוהים, לבשר ודם ועד ל'רק דם'. הדם מופיע כהקטנה. אני נענה לו ברוח דברינו, דורש את השיר ומהפך אותו על פניו:

יש מישהו

קרוב אל ביתי קרבת לב

חי.

יושב הוא איתי ועם תקווה

כל תקווה שאני מקווה.

כאילו קיים עולם מלא

אותי

ולי יש חלק

בו.

מישהו

והוא אינו אלוהים

הוא בשר ודם. הוא דם.

---

[1] ויקרא י"ז י' - י"ד

[2] בראשית ט' ד' - ו'.

[3] שירים, חלק ב', עמ' 164

על החולי ועל הרוע [פרשת מצורע]

על החולי ועל הרוע [פרשת מצורע]

פרשת מצורע עוסקת במחלות מכוערות, הצרעת והזיבה. על פניו, תמונת העולם המגולמת בה, רחוקה עד מאוד מתמונת האדם המודרני. ראשית, בתמונת העולם התנ"כית, שתי המחלות האלה הן פרקים בתורת הטומאה. המוות מטמא, וחולאים רעים מטמאים. ה'טומאה' - ההפכית ל'קדושה' - היא איכות  העוברת מטמא למטומא. איכות שלילית, שאיננה חלק מתמונת העולם המודרנית. שנית, המצורע מחויב לצאת אל מחוץ למחנה. הוא יושב שם מבודד, עד אשר יתרפא. הסנקציה על החולה גם היא זרה לאדם המודרני, לא רק לאדם המודרני - גם לחכמים. כנראה שחכמים לא יכלו להכיל את הענישה של החולה, ועל כן יצרו זיקה עמוקה בין החולי ובין החטא. המצורע נענש על עוון לשון הרע, וכאן כבר אפשר להבין את סנקציית ההרחקה.

במבט משוחרר מדעות קדומות, הפער בין תמונות העולם - זו של כתבי הקודש וזו של האדם המודרני - איננו גדול כל כך. אמנם 'טומאה' איננה חלק משפת המדע המודרני, אך האפשרות להעביר את המחלה על ידי הדבקה - כן. עולם החיידקים המזהמים ומעבירים את הזיהום הלאה, מהווה תמונה דומה בחלקה לתמונת הטומאה. הבידוד הנגזר מטעמים רפואיים ומדעיים על החולה במחלה זיהומית, מקרב אף הוא בין התמונות. אני רוצה ללכת רחוק יותר, בחיפוש פשר קיומי לאיש המאה העשרים ואחת - בפרשת הצרעת והזיבה.

הצרעת והזיבה הן מחלות בהן הגוף מאבד את שלמותו. נגע פושה בעור, מכלה אותו, הולך ומתפשט. רירים רעים זולגים, משחיתים את הצורה וגורמים לכאב. הטיפול המקראי בצרעת איננו כולל תרופה - שלא היתה ידועה - אלא שימת גבולות. השאלה ששואל הכוהן היא האם הנגע מתפשט, נעצר או קטן. בתמונת העולם הקדומה, יש קרבה גדולה בין מחלות כאלה ובין הרוע. הרוע איננו רק מניע כוחני לפגוע באחר, הרוע הוא גם טשטוש ואובדן גבולות. הגבול בין הטריטוריה שלי לטריטוריה שלך, בין האני ובין האתה.

הרמב"ם בפרק השני של 'מורה נבוכים', תוהה איך ייתכן שהעונש על חטא האדם היה הדעת? הלא הדעת היא המגדירה את האדם כאדם? תשובתו - הדעת המגדירה את האדם כאדם, היא היכולת להבחין בין אמת לשקר. העונש היה שנוספה לו היכולת לעסוק בטוב וברע ['עץ הדעת טוב ורע']. טוב ורע שייכים למפורסמות, כלומר - מה שאני חושב לטוב אתה חושב לרע ולהפך. הגבולות בתחום האתיקה מטושטשים, היחסיות מפרקת גם אותם. זאת מחלה, כמו צרעת וכמו זיבה. לא בכדי מורה הרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות דעות, שחולי הנפש - לא כהוראתו אצלנו אלא כהשחתה המוסרית - הוא כחולי הגוף. גם רפואתו של חולי הנפש צריכה להיות דומה. על הרופא להחזיר את הגוף הזולג והמתפורר לגבולותיו, לשקם את הגבולות על ידי השבת האיזונים. הרוע קיים בכל אחת ואחד מאיתנו, יצר לבנו כבני אדם רע מנעוריו. השאלה המוסרית איננה איך עוקרים את הרוע, אלא איך שמים לו גבולות. הכעס, הקנאה ואפילו השנאה הם מטבע האדם, אסור לנו להתכחש להם ולא לנסות לעקור אותם. צריך לדעת לנהל אותם, לשים גבולות, לאזן אותם עם ערכים הפוכים של חן חסד חמלה ואהבה.

חנה ארנדט כתבה ספר שנוי במחלוקת על משפט אייכמן. היא הגדירה את הרוע שהתגלה שם כ'בנליות של הרוע'. רבים כעסו עליה. רוע הוא רוע, והבנליות מפחיתה מערכו ומהאחריות שיש ליטול עליו. לי נראה כי טעו המבקרים, לא הבינו את טענתה ולא את הנגזרות המוסריות ותובעות האחריות ממנה. הטענה הגלומה במושג הבנאליות של הרוע, היא זו: הרוע מופיע כנגע, כזיבה וצרעת מצומצמות, שהתגובה אליהן נוטה להיות מזעור עד כדי התעלמות. 'זה כלום', 'זה יעבור', 'אין לי זמן להתעסק עם זה'. אבל התכונה של הנגעים המוסריים היא התפשטות, פריצת הגבולות, המציאות נרקבת והאדם מאבד את היכולת לאחוז בה ולשנותה. לא מדובר בשטן הרוצה להרוס, אלא באיש האפור שלא ידע לשים גבולות, לקרוא 'טמא', להרחיק מהמחנה. המשורר האהוב עלי צ'סלב מילוש, כותב שיר שכותרתו 'בוורשה', הוא מציין שהשיר נכתב בקרקוב ב1945:

מה מעשיך, המשורר, על חורבות

כנסיית יוחנן הקדוש

ביום אביבי, חמים זה?

במה אתה מהרהר כאן, במקום שהרוח

הנושבת מהוויסלה מפזרת

אבק אדום של עיי חורבות?

נשבעת כי לעולם לא תהיה

כנשים המקוננות.

נשבעת כי לעולם לא תיגע

בפצעי עמך הגדולים,

כדי לא לקדשם

בזו הקדושה הארורה שפוקדת

דורי דורות של צאצאים.

אבל הבכי הזה של אנטיגונה

המבקשת את אחיה,

הרי זה באמת יותר

ממה שאפשר לשאת. והלב -

אבן שבה כלואה,

כרמש, האהבה האפלה

לאומללה באדמות.

לא כך רציתי לאהוב,

לא זו היתה כוונתי.

לא כך רציתי לרחם,

לא זו היתה כוונתי.

נוצת עמי קלה

מנוצת הדבשון. משא זה

לא לפי כוחי הוא.

איך אוכל לחיות בארץ זו,

שבה נתקלת רגל ופוגעת בעצמות

של הקרובים ביותר אשר לא הובאו לקבורה?

אני שומע קולות, רואה חיוכים, איני יכול

לכתוב דבר, כי חמש ידיים

אוחזות בעטי

ומצוות עלי לכתוב את תולדותיהן,

תולדות חייהן ומותן.

הלכך נוצרתי?

לחיות עם המקוננות?

אני רוצה לקלס הילולות,

את גני השעשועים שבסודם,

הביאני שקספיר. הניחו

למשוררים רגע של שמחה,

פן יאבד עולמכם.

טרוף הוא לחיות כך, בלי חיוך

ולחזור על מילים שתיים

המופנות אליכם, המתים,

אליכם, שראויים הייתם

כי יפלו בחלקכם שמחת

המעשים, המחשבות והגוף, השירה, המשתה,

שתי מילים שנצלו:

אמת וצדק.

כמו הרמב"ם, כך גם צ'סלב - הם לא רוצים לחיות כך. השדה האתי הוא שדה עכור, שדה של נגעים וזיבות. 'טרוף הוא לחיות כך' - אבל אין ברירה. אל מול הסחי והמאוס הזה, יש רק דרך אחת: להציב ערכים, לגדור להם גדרות והגדרות, לחתור להשיג מושגים שכאלה - 'צדק' ו'אמת'. רק כך יופרד שדה העצמות היבשות משדה החיים, רק על ידי הגבול. זאת תורת המצורע.

     

על הנתק [פרשת תזריע]

על הנתק [פרשת מצורע]

אחד מנגעי הצרעת, הוא ה'נתק':

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה

כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע

בְּרֹאשׁ

אוֹ בְזָקָן.

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע

וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר

וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק

וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן

נֶתֶק הוּא

צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא.[1]

מדוע נקרא הנגע הזה 'נתק'? יש אומרים כי השיער הטבעי בנגע התנתק, יש אומרים שהעור בנגע מתנתק, ויש אומרים שהאדם מגרד ומנסה לנתק את הנגע. יהא אשר יהא הפירוש המדויק, ה'נתק' הוא ההפך מה'קשר'.

בואו ונתבונן במושג ה'נתק' והיפוכו - ה'קשר', האחד מלמד על השני. כאשר באו מרגלי יהושע לרחב, היא מגלה אהדה כלפיהם. בתום הביקור, מתפתחת ביניהם השיחה הבאה:

וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת.

וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת.

וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים: נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת.

וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת.

וַתֹּאמֶר לָהֶם: הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם.

וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים: נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ.

הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה.

וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ.

וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ.

וַתֹּאמֶר: כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא. וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן.[2]

סימן החיים, הוא החוט הקשור. לחוט קורא מחבר הספר - 'תקווה'. 'קשר' הוא 'תקווה', 'נתק' הוא 'בדידות' ו'ייאוש' ו'נגע'.

בלשון החכמים, יש ביטוי לקשר פוטנציאלי, 'זיקה'. ה'זיקה' היא שייכות, כגון בין אישה ליבמה. גם בעברית המודרנית, ה'זיקה' היא קשר עדין, שני הקטבים לא ממש קשורים זה לזה, ובכל זאת...

חכמים קראו לכוכב השביט - 'זיקין', כנראה מכאן התגלגל ה'זיקוק' ו'זיקוקי די נור'. זנב השביט יוצר קו של אור, עובר נראה ונעלם. הקו הוא המחבר בין שתי הנקודות, והיפוכו הוא ה'נתק'. ה'מנותק' הוא המבודד, כך גם המצורע שלנו היושב בדד מחוץ למחנה. הבדידות, היא מגפת הדור שלנו. כל כך הרבה אנשים בודדים יש בעולם. יש אנשים שלא זכו להצטרפות לאחר, יש שזכו להצטרפות והיא התנתקה. יש החיים ב'קשר' פורמאלי, אבל הקשר חלול ולמעשה הם בודדים. בעולם בו התקשורת כל כך מפותחת - טלפונים בלי חוטים, רשתות המחברות את הכל אל הכל - וכל כך הרבה נתקים, ובדידודיות... הנה מה שכותבת המשוררת אווה קלפי, על הבדידות:

מה בוקע ממני מתוך בדידותי:

נפש של רס"ר.

הבוקר ציוותי על הלחם:

'אסור להעלות פה עובש.'

אתמול צעקתי על הכירה: 'תתחילי לעבוד!'

וכשאני הולכת לקחת יין, קולי נישא:

''נחשים, הסתלקו, בעלת הבית יורדת למרתף.'

בשבת התחצפתי לקרפדתי בסאונה:

'מי אמר לך להשאיר את קרום-השחייה מתחת לרגלי היחפה?'

אנושיות בסיסית?

לא יכול להיות.

אסור שכך יהיה.[3]

אחד מביטויי הקשר, הוא הדיבור. כשיש נתק, אין דיבור. אבל האדם חייב לדבר, האדם - על פי אריסטו - הוא החיה המדברת. לכן כשיש נתק, מתפתחת פתולוגיה של דיבור. דיבור לאשר אין פשר לדיבור אליו. וזה לא אנושי. זה לא יכול להיות. אסור שכך יהיה. אסור שיהיה נתק.

---

[1] ויקרא י"ג כ"ט ל'

[2] יהושע ב' י"ב - כ"א

[3] 'הפרפר חוצה את הכביש' עמ' 81 בתרגום העברי.