על העין הטובה [פרשת שמיני]

 

על העין הטובה [פרשת שמיני]

 

בפרשתנו מופיעה אחת הדרמות הגדולות והקשות המתוארות בתורה, מות שני בני אהרון. שני הבנים שהקריבו אש זרה אשר לא צוו, נשרפו באש שיצאה מלפני ריבונו של עולם. אהרון מגיב בדממה, לא בחלופה המתבקשת של בכי וצעקה. משה מורה לאהרון ולבניו לא לנהוג מנהגי אבלות, לא לפרוע שיער ראשם ולא לפרום את בגדיהם. כך נוצרת חזית אחידה של אהרון ומשה, המעצבת אבלות עצורה ושותקת.

בכל זאת יש פער בין משה ובין אהרון. אהרון מחליט לא לאכול את קרבן החטאת, משה קוצף על כך. מבחינת משה, לא רק שצריך להימנע מדרכי האבלות, אלא יש להמשיך בעבודה הסדירה כולל אכילת הקורבנות. אהרון דוחה את כעסו של משה, ואומר:

 

הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה'

וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה

וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם

הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!

[ויקרא י' י"ט]

 

משה נענשה ומשנה את עמדתו:

 

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה

וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

[שם שם כ']

 

מהו אופי השינוי?

חכמים הורו שהשינוי הוא שינוי קוגניטיבי, משה הכיר שהטיעון של אהרון אמיתי:

ומודה על האמת זה משה, שנאמר 'וישמע משה, וייטב בעיניו.' [אבות דרבי נתן ב' מ'].

 

ישנה אמת, משה החטיא אותה ואהרון השיג אותה. השכיל משה להודות על האמת, לשנות את אופן הכרת המציאות שלו.

אני הולך בדרך אחרת. כששאל רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו, מהי הדרך הטובה שיבור לו האדם? תשובתו של רבי אליעזר היתה: עין טובה [אבות ב'  ט']. הברייתא באבות דרבי  נתן מורה, כי העין הטובה היא מידת השפע וההטבה. התלמיד הרוצה שהוא ילמד ואחרים ילמדו, זאת היא העין הטובה, בניגוד לזה הרוצה שהוא ילמד ואחרים לא [אבות דרבי נתן, א' מ']. אל האמפטיה לאחר, יש להוסיף תכונה נוספת של העין היפה - הבחירה. כך אומרת המשנה במסכת תרומות:

 

שיעור תרומה: עין יפה  - אחת מארבעים... והבינונית - מחמשים, והרעה -  מששים. [תרומה ד' ג'].

 

יש שלוש חלופות, והבוחר לתרום בשפע הוא בעל העין היפה. היפה והטוב, שתי קטגוריות אחיות ומצטרפות. יש לי חלופות, ואני בוחר ביפה ובטוב.

בתולדות הפילוסופיה, קאנט חולל מהפכה. הוא הורה כי התבונה איננה רק מתבוננת סבילה במציאות, אלא היא המעצבת אותה. קאנט חשב שהתבונה היא התבונה האוניברסאלית וכל אחד מבני האדם הוא מקרה פרטי שלה. ממשיכי דרכו הלכו הלאה והורו - כל יחיד מעצב מציאות שונה, בהתאם לעולמו ערכיו ומידותיו.

אהרון - על פי הדרך הזאת - לא הורה על אמת. הוא הורה על תחושת הלב, על האופן בו הוא רואה את הטוב. בעיניו, כך נראים הדברים בעיני ריבונו של עולם - הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!. משה לא השתכנע בלוגיקה של אהרון, אלא קיבל את עיצוב המציאות הרך יותר שהציע אהרון. הגמישות הזאת של משה - שעל פי אבות דרבי נתן היא התדמות לאלוהים המשנה את עמדתו כמה פעמים כמתואר בתורה - היא המידה הנעלה, הגמישות, הרחוקה מלהיות מובנת מאליה.

א. ב. יהושע, בספרו 'אש ידידותית', שולח את הגיבורה שלו - דניאלה - למסע באפריקה. בין היתר מראה לה שם גיסה ירמיהו, פיל מיוחד:

 

עינו השמאלית של הפיל צרה ורגילה, שקועה בבשר הלחיים השחור, אך הימנית ענקית ופקוחה לרווחה, עין קיקלופ סקרנית וחכמה, שמתנועע בתוכה אישון כחלחל או ירקרק, והיא מתבוננת בעולם באנושיות מלנכולית.

'מה זה?' היא נרעדת ונפעמת, 'זאת עין אמיתית?'

'ודאי. האיש הזה, שהיה מטפל חיות באחת השמורות, הבחין בעין המיוחדת הזאת מיד לאחר שהפיל נולד, וגם שם לב שבגלל הפגם הגנטי הפילה דוחה את התינוק שלה ואפילו עלולה להתנכל לו, ולכן הוא קיבל רשות משלטונות השמורה לבודד את הפילון כדי להגן עליו וגם כדי להראות את נפלאותיו לעולם. וככה הוא נודד אתו ממקום למקום, מקים סככה וגובה דמי כניסה. [עמ' 78].

 

דניאלה המהופנטת, שבה לאחר זמן להתבונן שוב בעין הפיל:

 

...ובתוך הכחלחלות הצהבהבה ירקרקה, שמופנית אליה בערגה, נקווית לחלוחית, שאט אט מתגבשת לדמעה, ואחריה זולגת עוד אחת, והדמעות של החיה האילמה, שאולי גם מכירה לה טובה, מזעזעות את נפשה של התיירת, כאילו ברגע זה סוף סוף מתמלאת המשאלה שהביאה אותה לאפריקה בחג החנוכה. [עמ' 180].

 

מזווית ראייה מסוימת, העין הטובה היא פגם. היא לא אובייקטיבית, מידתה אינה האמת. השיקול של משה - העבודה צריכה להימשך כסדרה - אמיתי יותר. אבל הפגם הזה, ההטיה, היא אנושית. היא המוסיפה את החמלה ואת הרוך. זאת היא הדרך הטובה שידבק בה האדם. אשרי האיש - כמשה - שגם אם לו עצמו לא היתה עין טובה ורכה, הוא השכיל להקשיב לאחיו, ולבחור בעין הטובה שלו.