יום רביעי, 14 באפריל 2021

על העוני [פרשת תזריע מצורע]

 

על העוני [פרשת תזריע מצורע]

 

המצורע, צריך להביא קרבן ביום טהרתו. התורה מתארת מהו הקרבן שעליו להביא, אבל מציבה בעיה:

 

וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת...

[ויקרא י"ד כ"א]

 

מהי הדלות? יש מושגים שעברו הפשטה, ההפשטה מותירה בחוץ את תיאורם הגדוש. בכדי לשוב ולהכיר במלוא משמעותם, יש לשוב לתמונה החושנית והמוחשית המכוננת אותם. במקרה הזה, פרשן התורה האבן עזרא, עושה את העבודה הזאת:

 

'דל' יש בגוף

כמו 'דלות ורעות' (בראשית מ"א, י"ט),

'אשרי משכיל אל דל' (תהילים מ"א, ב'),

'ככה דל בן המלך' (שמואל ב' י"ג, ד').

ויש דל שאין לו ממון.

 

הדלות המקורית היא דלות החומר, הפרות רעות הבשר מול הפרות הבריאות, הדל המתואר בתהילים שהוא החולה המתהפך על משכבו בייסוריו, אמנון בן המלך דוד שבאהבתו הנכזבת לתמר אחותו נראה רע, פניו נפולות. לאחר מכן עובר המושג הפשטה למי שאין לו ממון, לעני.

אולי הרגישות הגדול של אברהם אבן עזרא לדל, היכולת לתאר את גווני העוני, נובעת מכך שהוא עצמו היה נווד עני. הוא השכיל לתאר את נפשו החבוטה של העני, מוכה על ידי העשיר. כך הוא כותב בשירו:

 

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר –    אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב!

אָבֹא לְעֵת עֶרֶב –           אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,             אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי,            נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!

ההכרה בדל כדמות משמעותית שהתורה צריכה להתאים את דרישותיה ליכולותיו, רחוקה מלהיות מובנת מאליה. היא חידוש של התורה, יש אומרים - החידוש בהא הידיעה.

הפילוסוף הרמן כהן בספרו 'דת התבונה ממקורות היהדות', חושב שהטיפוס העני, הוא החידוש הגדול של התורה. הפילוסופים האקזיסטנציאליים, העמידו במוקד הגותם את המוות. המוות שהוא נחלת כל האדם, המודחק על ידי כל האדם, ורק המודעות לו - לטענתם - מעוררת את התודעה לחיות את החיים במלואם. גם פילוסוף יהודי גדול - פרנץ רוזנצווייג - חשב כך. רוזנצווייג פתח את ספרו 'כוכב הגאולה' בהיגד - הכל מתחיל מן המוות. לדעתו, כל אדם צריך לעמוד פעם על סף ההתאבדות כדי לעמוד מול המוות ומשם לשוב אל החיים. הרמן כהן טוען - כתבי הקודש לא מתעסקים במוות. במקום זאת, הם מתעסקים בחולי ובעוני. הסיבה לכך - עם המוות אין לנו מה לעשות, לכן העיסוק בו הוא עיסוק נרקיסיסטי, מרוכז בעצמנו ובחרדתנו ממותנו שלנו. לעומת זאת עם החולי ועם העוני יש מה לעשות, העיסוק בהם הוא הביטוי להצטרפות של אדם לאדם. מכאן נובעת הרגישות הגדולה של התורה לעני - אם דל הוא - ולחולה - כגון הזב והמצורע.

המשוררת זלדה כתבה שני שירים שכותרתם - הקבצן הקיטע. השיר הראשון:

 

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ בּוֹכֶה,

בִּכְיוֹ מְכַסֶּה אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ,

מַסְתִּיר אֶת הַפְּרָחִים.

בִּכְיוֹ –

חַיִץ עָשֵׁן בֵּינִי וּבֵין אֱלֹהִים.

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ תּוֹבֵעַ

שֶׁאָטִיל כָּל חַיַּי

אֶל כַּפּוֹ –

אֶת הַנִּגְלוֹת וְאֶת הַנִּסְתָּרוֹת,

אֶת כָּל שֶׁעָלוּל הָיָה לָבוֹא

אֶת כָּל שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת.

 

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ תּוֹבֵעַ

שֶׁאֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל

מִן הַכַּרְמֶל שֶׁבְּנַפְשִׁי וּמִן הַיָּם,

מִזְּרִיחוֹת הַחַמָּה –

וּמִן הַתְּהוֹמוֹת שֶׁבִּי.

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ יוֹרֵק בְּפָנַי –

עַל שֶׁלֹּא שָׁכַחְתִּי אֶת עַצְמִי,

עַל שֶׁלֹּא מַתִּי.

 

בּוּזוֹ צוֹדֵק.

לַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית, הַשְּׁקֵטָה,

שֶׁקַּיֶּמֶת גַּם בַּלֵּב הָאוֹבֵד,

לְצִיר הָאַלְמָוֶת שֶׁקַּיָּם גַּם בַּלֵּב הַמְטֹרָף,

לֹא הוֹשַׁטְתִּי אֶת כֻּלִּי.

שָׁכַחְתִּי כִּמְעַט שֶׁגַּם הוּא, הֶעָנִי,

בֶּן־מִשְׁפָּחָה לַשֶּׁמֶשׁ,

שֶׁגַּם נַפְשׁוֹ תֵּהָפֵךְ לְשׁוֹשַׁנָּה

בַּדִּמְדּוּמִים.

 

בשיר הזה, הקבצן הקיטע תובע. המשוררת מרגישה שיש צדק בתביעתו, שהיא מעוררת אותה לנסות ולפעול, להצטרף אליו ולהעניק לו מהטוב שלה. והשיר השני:

 

הקבצן הקיטע

[ששוכב בצד המטורף של הדברים]

לא יוסיף להישען

על השמש,

קנה רצוץ, הזריחות.

לא יוסיף להישען על

יופיו של עלה,

קנה רצוץ, האביב.

לא יוסיף להישען על

המים.

קנה רצוץ, הנהר.

לא יוסיף להישען

על סנונית עפה,

קנה רצוץ, החלל.

לא יוסיף להישען

על אדם.

קנה רצוץ, הדיבור.

בחושך, ברקב, ובמוות,

אלוהים מנוחתו.

הוא לבדו

מחזיק את ידו.

השמש לא תפר

את נדר ההרמוניה

לנשק את לבו

המיילל,

הנהר לא יצא מעגול המוסיקה.

להושיט יד

למנודה.

 

בשיר הזה - בניגוד לראשון - יש תהום הפעורה בין הקבצן ובין המשוררת. אי אפשר לעבור אותה. כלום לא יעזור. הפרדוקס הזה מוצב גם בספר דברים [פרק ט"ו]. מצד אחד מורה הספר - 'לא יהיה בך אביון' - ומצד שני - 'לא יחדל אביון'. ביחס למוות אין פרדוקס, אין מה לעשות. ביחס לעוני יש פרדוקס, והוא מותיר מקום לתנועה, לחיים, להתמודדות ולניסיון לשנות את מה שכל כך קשה לשנות.

 

 

יום רביעי, 7 באפריל 2021

על העין הטובה [פרשת שמיני]

 

על העין הטובה [פרשת שמיני]

 

בפרשתנו מופיעה אחת הדרמות הגדולות והקשות המתוארות בתורה, מות שני בני אהרון. שני הבנים שהקריבו אש זרה אשר לא צוו, נשרפו באש שיצאה מלפני ריבונו של עולם. אהרון מגיב בדממה, לא בחלופה המתבקשת של בכי וצעקה. משה מורה לאהרון ולבניו לא לנהוג מנהגי אבלות, לא לפרוע שיער ראשם ולא לפרום את בגדיהם. כך נוצרת חזית אחידה של אהרון ומשה, המעצבת אבלות עצורה ושותקת.

בכל זאת יש פער בין משה ובין אהרון. אהרון מחליט לא לאכול את קרבן החטאת, משה קוצף על כך. מבחינת משה, לא רק שצריך להימנע מדרכי האבלות, אלא יש להמשיך בעבודה הסדירה כולל אכילת הקורבנות. אהרון דוחה את כעסו של משה, ואומר:

 

הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה'

וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה

וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם

הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!

[ויקרא י' י"ט]

 

משה נענשה ומשנה את עמדתו:

 

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה

וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

[שם שם כ']

 

מהו אופי השינוי?

חכמים הורו שהשינוי הוא שינוי קוגניטיבי, משה הכיר שהטיעון של אהרון אמיתי:

ומודה על האמת זה משה, שנאמר 'וישמע משה, וייטב בעיניו.' [אבות דרבי נתן ב' מ'].

 

ישנה אמת, משה החטיא אותה ואהרון השיג אותה. השכיל משה להודות על האמת, לשנות את אופן הכרת המציאות שלו.

אני הולך בדרך אחרת. כששאל רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו, מהי הדרך הטובה שיבור לו האדם? תשובתו של רבי אליעזר היתה: עין טובה [אבות ב'  ט']. הברייתא באבות דרבי  נתן מורה, כי העין הטובה היא מידת השפע וההטבה. התלמיד הרוצה שהוא ילמד ואחרים ילמדו, זאת היא העין הטובה, בניגוד לזה הרוצה שהוא ילמד ואחרים לא [אבות דרבי נתן, א' מ']. אל האמפטיה לאחר, יש להוסיף תכונה נוספת של העין היפה - הבחירה. כך אומרת המשנה במסכת תרומות:

 

שיעור תרומה: עין יפה  - אחת מארבעים... והבינונית - מחמשים, והרעה -  מששים. [תרומה ד' ג'].

 

יש שלוש חלופות, והבוחר לתרום בשפע הוא בעל העין היפה. היפה והטוב, שתי קטגוריות אחיות ומצטרפות. יש לי חלופות, ואני בוחר ביפה ובטוב.

בתולדות הפילוסופיה, קאנט חולל מהפכה. הוא הורה כי התבונה איננה רק מתבוננת סבילה במציאות, אלא היא המעצבת אותה. קאנט חשב שהתבונה היא התבונה האוניברסאלית וכל אחד מבני האדם הוא מקרה פרטי שלה. ממשיכי דרכו הלכו הלאה והורו - כל יחיד מעצב מציאות שונה, בהתאם לעולמו ערכיו ומידותיו.

אהרון - על פי הדרך הזאת - לא הורה על אמת. הוא הורה על תחושת הלב, על האופן בו הוא רואה את הטוב. בעיניו, כך נראים הדברים בעיני ריבונו של עולם - הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!. משה לא השתכנע בלוגיקה של אהרון, אלא קיבל את עיצוב המציאות הרך יותר שהציע אהרון. הגמישות הזאת של משה - שעל פי אבות דרבי נתן היא התדמות לאלוהים המשנה את עמדתו כמה פעמים כמתואר בתורה - היא המידה הנעלה, הגמישות, הרחוקה מלהיות מובנת מאליה.

א. ב. יהושע, בספרו 'אש ידידותית', שולח את הגיבורה שלו - דניאלה - למסע באפריקה. בין היתר מראה לה שם גיסה ירמיהו, פיל מיוחד:

 

עינו השמאלית של הפיל צרה ורגילה, שקועה בבשר הלחיים השחור, אך הימנית ענקית ופקוחה לרווחה, עין קיקלופ סקרנית וחכמה, שמתנועע בתוכה אישון כחלחל או ירקרק, והיא מתבוננת בעולם באנושיות מלנכולית.

'מה זה?' היא נרעדת ונפעמת, 'זאת עין אמיתית?'

'ודאי. האיש הזה, שהיה מטפל חיות באחת השמורות, הבחין בעין המיוחדת הזאת מיד לאחר שהפיל נולד, וגם שם לב שבגלל הפגם הגנטי הפילה דוחה את התינוק שלה ואפילו עלולה להתנכל לו, ולכן הוא קיבל רשות משלטונות השמורה לבודד את הפילון כדי להגן עליו וגם כדי להראות את נפלאותיו לעולם. וככה הוא נודד אתו ממקום למקום, מקים סככה וגובה דמי כניסה. [עמ' 78].

 

דניאלה המהופנטת, שבה לאחר זמן להתבונן שוב בעין הפיל:

 

...ובתוך הכחלחלות הצהבהבה ירקרקה, שמופנית אליה בערגה, נקווית לחלוחית, שאט אט מתגבשת לדמעה, ואחריה זולגת עוד אחת, והדמעות של החיה האילמה, שאולי גם מכירה לה טובה, מזעזעות את נפשה של התיירת, כאילו ברגע זה סוף סוף מתמלאת המשאלה שהביאה אותה לאפריקה בחג החנוכה. [עמ' 180].

 

מזווית ראייה מסוימת, העין הטובה היא פגם. היא לא אובייקטיבית, מידתה אינה האמת. השיקול של משה - העבודה צריכה להימשך כסדרה - אמיתי יותר. אבל הפגם הזה, ההטיה, היא אנושית. היא המוסיפה את החמלה ואת הרוך. זאת היא הדרך הטובה שידבק בה האדם. אשרי האיש - כמשה - שגם אם לו עצמו לא היתה עין טובה ורכה, הוא השכיל להקשיב לאחיו, ולבחור בעין הטובה שלו.