על
השליחות ועל הנוכחות [פרשת שלח]
פרשת
המרגלים קוראת לנו לכעוס עליהם. התורה מתארת אותם כמוציאי דיבת הארץ רעה, יהושע
וכלב - הבחורים הטובים - רק מבליטים את רעתם. ואכן, התבוננות בפרשה מגלה כמה
טעויות מתודיות שעשו המרגלים, מהן אפשר ללמוד גם בימינו אלה. הטעות הראשונה - חוסר
הבחנה בין תיאור לשיפוט. מי שישים את לבו יבחין, כי הטעות הזאת נזקפת דווקא לחובתו
של כלב:
וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל
אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה,
וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.
וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל
הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ.
אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ,
וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.
עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי
וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם
וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה
וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ:
לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.
המרגלים
מוסרים תיאור של הארץ, משקפים את טובה ואת עזות יושביה וביצורי עריה. כלב מכניס
נימה חדשה, שיפוט כי אפשר לגבור עליה. המרגלים האחרים נענים לאתגר, וטוענים כי אי
אפשר לגבור עליהם. בכך כלב וחבריו חורגים מהמשימה שהיתה משימה תיאורית, הם לא
הוזמנו כשופטים בשאלה האם העלייה לארץ אפשרית או לא. אין בכך רע, ובלבד שיש שקיפות
ובהירות כי השיפוט איננו חלק מהתיאור. כאן יש בלבול. השומעים חושבים שהשיפוט הוא
חלק מהתיאור, ונותנים לו מעמד של אמת ולא של עמדה ודעה.
הטעות
השנייה נוגעת לתיאור הלכי הרוח של יושבי הארץ. המרגלים שוגים בהשלכה, מתארים את
המתרחש בתודעת היריב על פי הידוע להם שמתרחש בתודעתם שלהם:
וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק
מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
העובדה
היא שיש בארץ נפילים. עובדה רגשית עליה יכולים המרגלים להעיד היא כי הם היו בעיני
עצמם כחגבים. אך מניין הם יודעים שהם היו בעיני הנפילים כחגבים? רש"י כותב:
וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה:
נמלים יש בכרמים כאנשים.
אני
נוטה לפרש שלא כרש"י, הם לא שמעו את דברי הנפילים, גם אם היו שומעים לא היו
מבינים את השפה. הם השליכו את תודעתם על תודעת הנפילים, והיו בטוחים שכשם שהם
רואים עצמם כחגבים כך הנפילים רואים אותם כחגבים [או כנמלים]. זאת טעות יסודית.
חוסר ההבנה שהאחר חושבת אחרת ממני, הוא הבסיס לטעות של מרגל. מרגל טוב משחרר את
תודעת האחר מתודעתו, וכך לא מתקבע על קונספציה.
הטעות
השלישית היא המרת משימה במשימה. לעיתים השליח חושב שאם יבצע יותר מאשר הוטל עליו,
ממילא תהיינה התוצאות טובות יותר - ולא היא. בואו ונתבונן היטב מה היתה המשימה:
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ
כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר.
וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא, וְאֶת הָעָם
הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב.
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ,
הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים
אִם בְּמִבְצָרִים.
וּמָה הָאָרֶץ, הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה,
הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ,
וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.
המשימה
היתה לעלות אל ההר, לתצפת מפסגתו על הארץ ולהשיג מענה לשאלות שהוצגו להם. רק לאחר
מכן לבצע חדירה מהירה שתכליתה אחת - לקחת מפרי הארץ. ומה עשו המרגלים?
וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ, מִמִּדְבַּר
צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת.
וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן,
וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה
לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם.
וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ
מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם,
וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.
המרגלים
לא עולים אל ההר, אלא עורכים מסע בתוככי הארץ. את התשובות לשאלות הם אוספים לא
מנקודת תצפית, אלא בסיור בין הערים והנחלים. אפשר לבחון את השאלה איזו שיטה של
איסוף מודיעין עדיפה, אי אפשר להתעלם מכך שהתשובות בשני המקרים תהיינה שונות.
ייתכן שהחרדה שאחזה בהם היתה תולדה של הפחדים שהתעוררו כשהם מסיירים בתוך ארץ
אויב. חוסר המודעות לכך וחוסר השקיפות ביחס לשולחים, יכול ליצור את השלכת הפחדים
האישיים על השיפוט - שאותו כלל לא התבקשו להביא.
הניתוח
הזה מראה כיצד בדיוק התבצע העיוות, הוא העיוות שגרר את הכעס הגדול של משה ושל
ריבונו של עולם על המרגלים. אבל לאחר חשיפת העיוות, צריך להבחין בעוד בעיה יסודית
שכרוכה בשליחת המרגלים. על הביטוי 'שלח לך' כותב רש"י:
'שלח לך' - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה
שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א', כ"ב) 'נשלחה
אנשים לפנינו', כמה שנאמר (שם) 'ותקרבון אלי כלכם' וגו', ומשה נמלך בשכינה.
אמר [הקדוש ברוך הוא]: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, י"ז) 'אעלה
אתכם מעני מצרים... אל ארץ זבת חלב ודבש' , חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי
המרגלים למען לא יירשוה.
רש"י
חושף כאן את אשר מתגלה מהתבוננות מעמיקה בפסוקים, ומהצלבתם עם סיפורו של משה כפי
שהוא מופיע בספר דברים. מעשה השליחות רחוק מלהיות פשוט. יש כאן צומת של אינטרסים,
אג'נדות ומטרות. מי עומד אחרי השליחות? מצד אחד העם - כשמשה רק נענה לבקשתם, מצד
שני משה עצמו. לשם מה שולחים אותם? אם קוראים בספר דברים מגלים מטרה אחת:
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ:
נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְיָשִׁבוּ
אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא
אֲלֵיהֶן.
כאן
הבקשה היא לברר מהן הדרכים אל הערים, ואולי גם לבחור בין הערים את אלה המתאימות
לבוא אליהן. לעומת זאת בפרשה שלנו הגדרת המטרות שונות. הן רחבות יותר, מבקשות
לעמוד על טיבה של הארץ ולתהות על קנקנו של העם היושב בה. כאשר לא ברור למי השליחים
מחויבים ומהן מטרות שליחותם - השיבושים צפויים מראש.
למעשה,
שורש הבעייתיות טמון בעצם מושג השליחות. השליח הוא ישות משפטית וקיומית, שהגבול
בין עצמיותו ובין היותו זרוע ארוכה של שולחו - מטושטש. השליחות נולדת מהתשוקה
להשיג מטרות שהן מעבר לגבולות האפשר של השולח, או מכיוון שהוא רחוק, או מכיוון
שחסרות לו מיומנויות או מכיוון שאין לו זמן. התבוננות בדברי חכמים על השליח, תנהיר
את הבעייתיות שבשליחי הפרשה שלנו.
שלוחו של אדם כמותו. [קידושין
מ"א ע"ב]
השליח
נתפס כאדם השולח, כלומר אין לו - לעניין השליחות - אישיות עצמאית. על כן מתעוררות
בעיות כשהשליח מתחיל לפעול על דעת עצמו, חורג מהמשימה המדויקת שנתן לא שולחו.
אין העבד -
הכנעני - נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אישה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.
[שם]
השליח
אמנם איננו אישיות עצמאית, אבל הוא צריך להיות כמות השולח. מערכת החוקים שעל פיה
הוא נקרא לבצע את שליחותו, חייבת לחול גם עליו. השליח חייב להיות בעל אישיות
משפטית מקבילה לאישיות השולח.
זכין לאדם שלא בפניו.
[שם מ"ב ע"א]
השליחות
אפשרית אם פעולתה היא זכות לשולח, אך איננה מן האפשר אם היא חובה לו. ההתנגדות של
האדם לביצוע פעולה שהיא חובה לו, גורמת לכך שהשליחות איננה תקפה.
אין שליח לדבר עבירה, דאמרינן: דברי הרב ודברי
התלמיד דברי מי שומעים? [שם
מ"ב ע"ב]
כשם
שהשליח לא יכול לבצע פעולה שהיא גורמת נזק לשולח, כך הוא לא יכול לבצע פעולה שהיא
עבירה. שליח ממזער את אישיותו העצמאית, ורק במקום שהמעשה טוב אובייקטיבית וטוב
לסובייקט - השולח - השליחות היא מן האפשר. מכל ההבחנות הללו, ברור עד כמה בעייתית
דמותו של השליח. מרחב התמרון שלו צר, והוא כאדם בעל דעה עצמאית, עלול כל הזמן
לחרוג ממנו. על רקע ההבחנות האלה תובן קביעתם של החכמים:
מצווה בו יותר מבשלוחו.
[מ"א
ע"א]
השליחות
היא פשרה בין הצורך ובין הנוכחות הראויה. עדיף שהאדם עצמו יהיה נוכח בשעת ביצוע
הפעולה, הנוכחות העצמית היא הנכונה. חכמים הביאו דוגמאות:
כשם שרב ספרא היה חורך ראשים
[של הבהמה, כהכנה לסעודת שבת, ולא הותיר את המלאכה לשליח].
רבא מלח דג.
יש אומרים שבזה
[בקידוש אישה] גם איסור יש [בקידושין על ידי שליח], כפי שאמר רב יהודה
אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה
דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה: 'ואהבת לרעך כמוך'. [שם, מתורגם]
אין
תחליף לכך שאדם עושה פעולה בידיים, מכין את הבשר ואת הדגים לסעודת השבת. אין תחליף
לראייה בעינך שלך. משה שלח אנשים, והם התבוננו בעיניים שלהם ולא בעיניים שלו. הוא
הסיר מעל עצמו את האחריות, ואחר כך כעס שהדברים לא נעשו על פי רצונו.
אנחנו
חיים בעולם שבו מוטלות עלינו המון מטלות, הרבה מעבר לכוחותינו. לכן אנחנו מעבירים
רבות מהן לשליחים, לעיתים לאנשים אחרים ולעיתים למכשירים. גם את האנשים שאנחנו
שולחים אנחנו רואים כמכשירים. צריך להיות מודעים למחיר. אף אחד לא ימלא את מקומך
בהבאת ילדך לגן, בשיחה עם בן או בת הזוג, בהתבוננות בשדה הפעולה עליו אתה אחראי
בעבודתך. אם החלטת למנות שליח, דע שבוודאי שהוא יטה את הפעולה ואת התודעה לכיוון
שלו. מי שמודע לכך, שוקל כמה פעמים לפני שהוא מחליף עצמו בשליח. מי שמודע לכך,
יודע להיות נוכח בזירות חייו.
