על הכוונה [פרשת משפטים]
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת - מוֹת יוּמָת.
וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ, וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם
אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.[1]
רש"י
דן במשמעות המילה 'צדה':
'ואשר לא צדה' - לא ארב לו ולא נתכוון.
'צדה' - לשון 'ארב', וכן הוא אומר (שמואל א'
כ"ד י"א) 'ואתה צודה את נפשי לקחתה'.
ולא יתכן לומר 'צדה' לשון 'הצד ציד' (בראשית
כ"ז ל"ג), שצידת חיות אין נופל הא בפועל שלה, ושם דבר בה 'ציד', וזה שם דבר
בו 'צדיה' ופועל שלו 'צודה', וזה פועל שלו 'צד'. ואומר אני פתרונו כתרגומו 'ודלא כמן
ליה'.
ומנחם חברו בחלק 'צד ציד', ואין אני מודה לו.
ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של 'צד', נחברנו
בחלק (ישעיה ס"ו י"ב) 'על צד תנשאו', 'צדה אורה' (שמואל א' כ' כ'), 'ומלין
לצד עלאה ימלל' (דניאל ז' כ"ה). אף כאן אשר לא צדה לא צדד למצוא לו שום צד מיתה,
ואף זה יש להרהר עליו, סוף דבר לשון 'אורב' הוא.
ומה הוא 'אינה'?
'והאלהים אנה לידו' - זימן לידו, לשון 'לא
תאונה אליך רעה' (תהלים צ"א י'), 'לא יאונה לצדיק כל און' (משלי י"ב כ"א),
'מתאנה הוא לי' (מלכים ב' ה' ז'), מזדמן למצוא לי עילה.
כלומר, ייתכנו שני מצבים: האחד - האדם מתכוון לרצוח, ואזי האחריות מוטלת
על כתפיו. השני - האדם איננו מתכוון לרצוח, ואזי - אלוהים זימן לו את התאונה
[אינה], במקרה כזה לא מוטלת האחריות על כתפיו, והתורה יוצרת לו מרחב בטוח - עיר
המקלט.
אם נתבונן טוב במנגנון של הרצח שלא בכוונה, נראה שהוא מורכב משני מרכיבים:
האחד - העדר הכוונה של ההורג, השני - אלוהים כמקור הסיבתי להריגה [אינה]. המנגנון
הזה איננו מובן מאליו, אפילו בשפה התנ"כית. במופע אחר של פרשת עיר המקלט,
מופיע רק החלק הראשון של המנגנון:
וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ, אוֹ
הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה.
אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא
רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת, וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ.
וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין
גֹּאֵל הַדָּם, עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה.
וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל
הַדָּם, וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה, וְיָשַׁב
בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.[2]
העדר צדיה יש כאן, האלוהים שאינה לידו - אין כאן. הנה עוד מופע של
המנגנון הדומה לזה המופיע בפרשתנו:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא
אֵלַי. וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.
וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם
כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.
כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,
וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר.
וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם
לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.
וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה
כִּי הָאֱלֹהִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל
בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.[3]
למרות שהאחים היוו את הגורם הסיבתי להגעתו של יוסף למצרים, יוסף שם אותם
בסוגריים. במקומם הוא מעמיד את ריבונו של עולם, כגורם הסיבתי ששלח אותו למצרים.
הסיבתיות, היא אחת מהקטגוריות הבסיסיות העוזרות לנו להבין את המתרחש
בעולם. כשאנחנו רואים התנהגות כל שהיא, אנחנו ממהרים לשאול: 'למה?!' החוקר המגיע
לזירת הפשע, מנסה להבין את המניע. לא ייתכן - על פי הכרתנו - אירוע ללא סיבה. הרצח
בשוגג, מערער את ההנחה הזאת. 'למה זה קרה?' 'במקרה.' 'מה המניע?' 'אין מניע'.
במקום הזה נכנסת המחשבה הדתית ומורה - יש מניע. האלוהים אינה לידו. יוסף מגדיל
לעשות ומורה - גם במקום שיש כוונה אנושית, יש כוונה אלוהית הגוברת עליה. 'לא אתם
שלחתם אותי הנה, כי האלוהים'. המשנה במסכת ברכות, מספרת על איש הפלאים - רבי חנינא
בן דוסא:
המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא
סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו.
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל
על החולים היה אומר: 'זה חי וזה מת.'
אמרו לו: 'מנין אתה יודע?'
אמר להם: 'אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא
מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף.[4]
אם התפילה זורמת, 'שגורה', הרי זה מעין אות משמים לכך שהיא מתקבלת. יש
כאן מנגנון דומה למנגנון שחשפנו בעניין רוצח בשוגג. יש כוח אחר, מהשמים, המניע את
ההתרחשות האנושית. רגישות אליו מגלה רובד סיבתי סמוי מן העין. ברובד הזה - אלוהים
מאנה לידו של ההורג, ריבונו של עולם שולח ומסובב מהלכים, והוא המתגלה מתוך הדיבור
האנושי. זה מזכיר לי את אנשי תנועת הדדא. הם ניסו לשבור את המערכים הרציונאליים,
הסיבתיים. היצירות שלהם הם צירופי פיסות הנראים כאקראיים, השירה שלהם היתה
אוטומטית ולא מכוונת.
סטיבן גרינבלט כתב ספר נפלא על שקספיר - 'להיות או לא להיות שקספיר'. בדרכים
שונות הוא מחבר את יצירתו של שקספיר לחייו, מנסה להסביר את סוד קסמו. אחד העקרונות
שהוא חושף ביצירתו של שקספיר, הוא ביטול הסיבתיות:
...פריצת הדרך היתה קשורה להצגה חדה ומלאת
עוצמה של המתרחש בנפש פנימה, וזאת באמצעות טכניקה חדשה של קיצוץ רדיקאלי. הוא שקל
מחדש את הרכב ומבנה הטרגדיה, ובייחוד שקל מחדש את כמות ההסברים האקראיים שעלילה
טראגית זקוקה להם כדי לתפקד ביעילות, ואת מספר הצידוקים הפסיכולוגיים ההגיוניים
המפורשים שדמות זקוקה להם כדי להיות משכנעת. שקספיר גילה שהוא יכול להעמיק במידה
עצומה את הרושם שיותירו מחזותיו, שהוא יכול לעורר אצל צופיו ואצלו עצמו עוצמת
תגובה נלהבת וסוערת במיוחד, אם יוציא מן המחזה יסוד מבאר מרכזי, ובכך יערפל את
הנימוק ההגיוני, המניע או העיקרון המוסרי שמסבירים את העלילה העומדת להתפתח.
העיקרון המנחה לא היה להמציא חידה שיש לפתור, אלא ליצור עמימות אסטרטגית. העמימות
הזו, גילה שייקספיר, משחררת אנרגיה אדירה שבעבר היתה לפחות בחלקה חסומה או מרוסנת
על ידי הסברים מוכרים ומרגיעים.[5]
כשיצאנו לדרך, חשבנו שהמעשה המלווה בכוונה הוא המנגנון השלם, ומעשה ללא
כוונה הוא מנגנון פתולוגי. עכשיו מתברר, מעשה ללא כוונה הוא המנגנון השלם. בשפה
הדתית - הוא המאפשר להכיר במניע האמיתי של הישות - ריבונו של עולם. בשפה האסתטית -
הוא המשקף נאמנה את ההתרחשות האנושית שהיא מעורפלת ולא ברורה.
ההשקעה הגדולה של התורה בבניית ערי מקלט לרוצחים בשוגג, איננה רק כדי
להציל אדם חף מפשע מידי רודפיו. יש כאן הכרה כי המעשה שנעשה בשגגה, ללא כוונה, הוא
המשקף את האדם באשר הוא אדם.
