על
המטה [פרשת קורח]
פרשתנו
רוויה במאבקי כוח על הנהגת עם ישראל, באותות ובמופתים המורים מי הם ראשי העם. אחד
מהם הוא מבחן המטות:
וַיְדַבֵּר
ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה
מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם, שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת,
אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ.
וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי, כִּי
מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם.
וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת,
אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה.
וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח,
וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ
אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם,
שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.
וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת, לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל
הָעֵדֻת.
וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת,
וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל
שְׁקֵדִים.
וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה'
אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ.
[במדבר י"ז ט"ז - כ"ד]
מדוע
נבחרו דווקא המטות כאמצעי לאות? האם הבחירה מקרית? האם היא נובעת מכך שזהו חפץ זהה
לכל ראשי המטות שהבחנה ביניהם תוכיח את המבוקש? האם יש מטען סמלי מיוחד למטה? זאת
הזדמנות, להתבונן במקומו של המטה במקורות היהדות.
המטה
מהווה סימן זיהוי, כנראה כל אחד היה חוקק עליו סימן כל שהוא. כאשר יהודה בא אל
תמר, היא דורשת ממנו ערבון - החותם הפתיל והמטה. לאחר מכן, כשהוצאה לשריפה, אמרה
תמר ליהודה:
לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה.
וַתֹּאמֶר:
הַכֶּר נָא,
לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה
הָאֵלֶּה?! [בראשית ל"ח כ"ה]
המטה
איננו רק סימן זיהוי, הוא גם סמל לכוח ולשליטה:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִמַּטֵּה בַדֶּיהָ
פִּרְיָהּ אָכָלָה
וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל
קִינָה הִיא
וַתְּהִי לְקִינָה.
[יחזקאל י"ט י"ד]
כסמל
כוח ושליטה, מתואר המטה של ריבונו של עולם. בעזרתו, הוא מושל בעולם:
וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת
שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר
עוֹרֵב
וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם
וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם. [ישעיהו
י' כ"ו]
המטה
של משה הוא גם סימן הזיהוי שלו, גם סמל לכוחו ושלטונו, וגם מעביר את כוחו של
ריבונו של עולם אליו:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו
וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר
וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים
בְּיָדוֹ. [שמות
ד' כ']
'מטה
האלוהים' קוראת התורה למטה, חז"ל מרחיבים ומעצימים. הם מורים כי המטה נברא
בין השמשות של כניסת השבת הראשונה בבריאה [אבות ה' ו']. המטה התגלגל מאדם הראשון
עד שהגיע אל משה [פרקי דרבי אליעזר מ'], או - בסיפור גלגול אחר: ריבונו של עולם
מסר את שרביטו למשה והוא המטה [שמות רבה ח' א'].
מטה
משה, הוא ההופך לנחש [שמות ד'], אח למטה אהרון ההופך לתנין [שמות ז']. הוא המוציא
מים מהסלע [שמות י"ז], ומוציאם שוב - למרות שהצו היה לדבר ולא להכות [במדבר
כ']. לאט לאט מחנכת אותנו התורה, ממירה את הכוח בדיבור. כך גם במכת הדם [שמות ז'
י"ז לעומת י"ט] ההכאה מומרת בנטייה. בבקיעת הים כבר מופיעה נטיית היד עם
המטה, ללא ההכאה [שמות י"ד ט"ז]. כך גם במלחמה עם עמלק [שמות י"ז].
על
המטה כסמל לשליטה ולכוח, אוסיף משמעות נוספת בדרך הדרשה. ישנו ביטוי במדרש -
להחזיק את החבל בשני קצותיו. הוראתו - לעשות דבר והיפוכו. מקורו במדרש המפתח את
דברי התוכחה שמוכיח אברהם את ריבונו של עולם בעניין סדום:
'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'
אם עולם אתה מבקש אין דין,
ואם דין אתה מבקש אין עולם,
ומה אתה תופש חבל בשני ראשיו?!
אתה רוצה עולם ורוצה דין?!
קח לך אחד מהם
ואם אין אתה מוותר קצת
אין העולם יכול להתקיים. [בראשית רבה
ל"ט ו'. מתורגם]
היו
שאמרו, אין זה קשה להחזיק חבל בשני קצותיו, לכן המירו את הביטוי ב'להחזיק במקל
בשני קצותיו'. בדרך הדרשה נאמר, למטה יש שני קצוות. המטה הוא סמל למנהיגות.
מנהיגות היא מן האפשר, רק אם יש למנהיג את היכולת להחזיק מטה בשני קצות הסותר שלו
[ביטוי של רבי חיסדאי קרקש, החביב עלי מאוד]. כיוון שקבוצת אנשים או קהילה או עם,
מכילה אנשים שונים בעלי דעות סותרות ורצונות מנוגדים. רק מי שיש לו את היכולת
המופלאה להחזיק את כל הקצוות הסותרים, הוא הראוי להנהיג.
לסופר
הגדול חורחה בורחס, יש סיפור קטן הנקרא 'הדיסקוס' [מופיע בתרגום עברי בקובץ 'ספר
החול']. המספר פוגש באיש זר המופיע בבקתתו. הוא מארח אותו, נותן לו לישון בביתו.
כאשר יצאנו מהבקתה הפציע השחר. הדם פסק והארץ
כוסתה במעטה שלג חדש. המקל נשמט מידו והוא ציווה עלי להרימו.
'ולמה זה אני חייב לציית לך?' אמרתי לו.
'מכיוון שמלך אני' ענה.
חשבתיו למשוגע. הרימותי את המקל והושטתי לו.
כעת דיבר בקול שונה.
'מלכם של תושבי סקלנד [אי ליד דנמרק] אני. פעמים
רבות הובלתי אותם לניצחון תוך קרבות כבדים. אולם בשעה המכרעת איבדתי את ממלכתי.
שמי הוא איסרן ומוצאי מאודין [ראשון האלים במיתולוגיה של העמים הגרמניים]'.
'אינני ממעריציו של אודין' השיבותי.
הזקן המשיך, כאילו לא שמע אותי כלל.
'נודד אני בדרכי המדבר ואולם מלך אני, כי ברשותי
הדיסקוס. הרוצה אתה לראותו?'
פתח את כף ידו הגרמית. לא היה בה דבר. הייתה
ריקה. רק אז שמתי לב שידו היתה קמוצה תמיד.
נעץ בי את עיניו ואמר:
'יכול אתה לנגוע בו.'
תוך רתיעת מה הנחתי קצות אצבעותיי על כף ידו.
חשתי בחפץ קר ואף ראיתי ברק. לפתע נסגרה ידו של הזקן. לא אמרתי מילה. הזקן המשיך
בסבלנות, כאילו דיבר עם ילד.
'זהו הדיסקוס של אודין ולו פן אחד בלבד. אין עוד
חפץ על פני הארץ ולו פן אחד בלבד. כל עוד דיסקוס זה בידי, אהיה מלך.'
למקל
יש שני קצוות, לדיסקוס יש שני פנים. המלך, הוא היודע להפוך את המציאות המורכבת
לאחת. לפסוק. להכריע. לפסוק ולהכריע, מבלי להתעלם מכך שלמקל למטה ולשרביט יש שני
קצוות:
וַיּוֹשֶׁט
הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ
וַתִּקְרַב
אֶסְתֵּר
וַתִּגַּע
בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט.
[אסתר ה' ב']
הנגיעה
בראש השרביט אשר לו שני קצוות, היא נגיעת הזהב של המלך. מטה אהרון הפורח שהוציא
פרחים ציצים ושקדים, הוא המורה כי ראוי אהרון להנהיג את העם לצד משה. הוא שיצליח
להפוך את הריבוי הזה, להכרעה כוללת ומאוזנת.