על האות [פרשת שמות]

על האות [פרשת שמות]

שלושה אותות נותן ריבונו של עולם למשה, החרד מהשליחות המוטלת עליו. אות המטה ההופך לנחש, אות היד המצורעת ונרפאת ואות המים ההופכים לדם. בואו ונתבונן באות השני:

וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.

וַיֹּאמֶר: הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.[1]

מה פשר האות? מה המייחד אותו בקבוצת שלושת האותות?

רש"י מורה, כי האות הזה הוא עונש על לשון הרע - זיקה בין הצרעת ובין לשון הרע נלמדת ממרים שדיברה רע על משה ולקתה בצרעת. משה דיבר רעות על העם באומרו 'והם לא יאמינו...', ועל כן לקה.

המלבי"ם והרש"ר הירש הורו כי הכנסת היד לחיק מורה על בטלנות וחוסר מעש. הצרעת מורה על ערך הפעולה האקטיבית - אליה נקרא משה ושלילת ההימנעות.

הרשו לי להוסיף נקודת מבט נוספת. שלושת האותות פוצעים את דרכו של עולם, הם מהווים ניסים ופלאות. בכך הם מעצימים את כוחו של משה, ומעוררים את אמון העם בו. אבל יש להם משמעות נוספת, הפוכה. אות הנחש, מעורר במשה חרדה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': מזה מַה זֶּה בְיָדֶךָ:

וַיֹּאמֶר: מַטֶּה.

וַיֹּאמֶר: הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה,

וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ

וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ,

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ

וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.[2]

לא רק הפיכת המקל לנחש מעוררת חרדה, גם האחיזה בזנבו - ולא בראשו - ללא שליטה ביכולתו להכיש - רוויה פחד ואימה.

האות השני, אות הצרעת, אף הוא מעמיד את משה במצב קיומי קשה. אם נשים בסוגריים את ההתרה עם הריפוי, הרי רגע הנוכחות בצרעת הוא רגע של יראה מטרפת.

האות השלישי הוא פגיעה בנהר, ביאור, בסמל הכוח של המצרים.

המיתולוגיה היוונית ובעקבותיה הפסיכולוגיה המודרנית, העמידו מושג של 'המטפל הפצוע'. במיתולוגיה - כיירון הוא מייסד הרפואה, הנבואה והצייד. הוא קנטאור - חצי אדם וחצי סוס, שאמו נטשה אותו מפאת מוזרותו. מאוחר יותר, הרקולס פגע בו ופצע אותו. שני הפצעים - פצע הנטישה והפציעה הפיזית, מצטרפים להיותו המרפא האולטימטיבי בעולם המיתולוגי. על בסיס זה בנה יונג את המושג - המטפל הפצוע. הטענה הגלומה במושג - רק מי שפצוע בעצמו, יכול לרפא פצעים של אחרים. זאת מחשבה מעניינת ומאתגרת, אבל כיירון הוא גם אבי הצייד.

משה, הוא האיש האמור לשאת על כתפיו את משא המנהיגות. הוא אמור להוציא את ישראל ממצריים, להוביל אותם אל ארצם. השלב הראשון בהוצאה ממצריים, הוא הפגיעה במצריים - עשר המכות. האותות המהווים חלק מתהליך הכשרתו של משה, מעמידים את הילד המפונק שגדל בארמון, במצב פגיע ופצוע. רק מי שחש את חרדת הנחש הנוראה, שהגיע לתחתית הפגיעות הגופנית - הצרעת, רק הפצוע יכול להיות... פוגע. במאבק יש מצבים בהם צריך להפעיל כוח. הכוח משחית, אבל אין ברירה. מי הוא זה היכול להפעיל כוח באופן מידתי, לא ללקות בשיכרון הכוח, לא לעבור על המידה? רק מי שבעצמו היה פגוע מכוח גדול מכוחו, רק מי שיודע מנפשו את נוראות החרדה - יכול להפעיל כוח במידה ולא להישחת ברעת הכוח. אבות ישורון כתב שיר מיוחד על משה:

משה בעיניו

משה היה עני כחדר

מדרגות. לבסוף נתנ[ו] לו:

'פסול לך אבנים' [נדרים].

'מהפסולת נתעשר משה' [רש"י].

אבק הריסות

הלוחות השבורים

עיי החרבות

יהא שלך.

אלוהיך נתן לך למ[ו]ת

בהרגשת אשמה

כת[ו]ב למרומים

ה[וא] הוא עזב אותך.

תגיד לו

דפוק לשמים עבדכם

הוה שלח אוו

למ[ו]ת באשמה.[3]

משה של אבות ישורון הוא עני, הוא איש חדר המדרגות העולה בהן ולא מגיע הביתה. הוא איש הפסולת, השברים, עיי החרבות - ו...האשמה. אנחנו הוספנו את משה החרד, את משה הנגוע, הפצוע, אפשר להוסיף עוד את כבד הפה והלשון. דווקא הוא מוכשר להוביל את היציאה ההרואית, את הכאת המצרים, את הפעלת הכוח שבידיו - יש סיכוי שלא תשחית אותו ואת עמו.[4]

---

[1] שמות ד' ו' - ז'.

[2] שם ב' - ד'.

[3] 'מלבד אתה' - עמ' 237.

[4] יודעי דבר מורים, השיר של אבות ישורון נכתב עם מותו של משה דיין. דיין - על פי אבות ישורון - מת עם תחושת אשמה על מלחמת יום הכיפורים. אם נקבל את דבריהם, הרי יש כאן ביקורת על החברה הישראלית שלמדה להפעיל כוח, אך לא בדרכו של משה רבנו, המכה הפצוע הצנוע והמכיר את גבולות הכוח.

על ההקשר [פרשת שמות]

על ההקשר [פרשת שמות]

סיפור שיעבוד ישראל במצריים וגאולתם, בנוי על אדני סיפור 'קטן' מוקדם:

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם,

אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.[1]

הסיפור רחוק מלהיות פשוט, כפי שעולה מהקשבה לדברי רש"י:

'ויקם מלך חדש' - רב ושמואל,

חד אמר: חדש ממש.

וחד אמר: שנתחדשו גזרותיו.

'אשר לא ידע' - 'עשה עצמו כאלו לא ידע'.

איך אפשר לא לדעת את יוסף במצרים?! האיש ששינה את כל הממלכה?! כך - כנראה - תוהה רש"י. רק מי שבאופן מכוון עשה את עצמו כאילו ידע, יכול היה 'לא לדעת'. רב ושמואל מוסיפים. לדעת האחד מהם הוא היה מלך חדש, לא 'לא ידע', אבל גם מלך חדש אמור היה לדעת, ורק אם עשה את עצמו לא יודע - היה כלא יודע. לדעת השני - אותו המלך שעבר שינוי. גזרותיו השתנו, והוא עשה עצמו כלא יודע את יוסף.

אני בוחר ללכת בדרך אחרת, לפרש את הפסוק כפשוטו. קם מלך חדש ממש, והוא לא ידע את יוסף. ייתכן שהוא ידע את העובדה שהיה פעם איש ושמו יוסף, שחולל מהפכה כלכלית במצרים. אך הוא לא ידע במובן המפנים, ברגש, בחיבור של אדם לאדם.

אם מתבוננים בקורות חייו של יוסף, הסיפור ה'קטן' שלנו מקבל עוד פשר וקשר. יוסף היה אדם ללא הקשר. הוא היה האחר בין אחיו, הוקע ונמכר למצרים. הוא היה עבד שעלה לגדולה, מכוח הצו של המלך אך ללא הקשר תרבותי וחברתי. אפילו את לחמו אכל לבד, לא ישב ליד השולחן עם כל אנשי ארמונו. לכן עלייתו היתה תלויה בדבר - בדבר המלך, וכשקם מלך חדש - הכל התמוטט. ללא הידיעה האנושית של המלך, לא היה קיום ליוסף וממילא גם לא לאחיו ומשפחותיהם שהיו במצרים מכוח חיבורם ליוסף.

התמונה הזאת מעוררת בי מחשבות על 'ההקשר'. אדם יכול להיות אותו האדם, אך בהקשר אחד הוא יפרח ובשני יבול. כפי שיוסף כשיש הקשר של פרעה הראשון היודע אותו - פרח, וכשאין הקשר, עם פרעה השני שלא ידע אותו - נבל שמו וזכרו והשפעתו. זה מזכיר לי תמונה טראגית ממסכת יומא.

מסכת יומא עוסקת בעבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים. מי שיודע להאזין לזרמי העומק של משנת החכמים, מרגיש ושומע את המתחים האדירים המלווים את המסכת. חכמים המירו את המרכז - בית המקדש, במרכז אחר - בית המדרש. את הדמות המרכזית - הכהן, באחרת - החכם. מסכת יומא - על פניו היא שיר הלל לכהן הגדול, הוא גיבור היום ביום שהוא שיא השנה ופסגתה. אבל בין השורות עולים קולות אחרים. על פי מערך החוקים שקבעו החכמים, היה על הכהן הגדול להישאר ער כל ליל יום הכיפורים. על רקע זה אומרת המשנה:

אם היה חכם - דורש,

ואם לאו - תלמידי חכמים דורשין לפניו.

ואם רגיל לקרות - קורא,

ואם לאו - קורין לפניו.

ובמה קורין לפניו?

באיוב ובעזרא ובדברי הימים.

זכריה בן קבוטל אומר:

'פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל'.[2]

אפשר להבין, שהחכמים רואים בחכם הדורש את הדמות הראויה, ומוכנים לסבול ולתת חלופות לזה שאינו יודע לדרוש, לזה הרגיל רק לקרוא בכתבי הקודש, לזה שאינו יודע לקרוא. זכריה בן קבוטל מספר כי הרבה פעמים נאלץ לקרוא לפני הכהן הגדול בדניאל, הספר הכתוב בארמית. הוא רומז כי הכהן היה כל כך בער, שאף עברית לא ידע.

נסו נא להיכנס לדמותו של הכהן הגדול התנ"כי. הוא היה איש מורם מעם, מכובד, מנהיג. ייתכן שלא ידע לכתוב ולקרוא, אך אלה לא היו התכונות הנדרשות מכהן גדול. לכן ההעדר לא פגע בכבודו, הכבוד היה שלם - בהקשרו. אך הנה התפתח הקשר אחר. החכמים עלו, והחלו להוביל את הקהילה. הם נתנו לו 'כבוד' ככהן גדול, אבל ב'קטנה' הורו לו על מקומו. אי הידיעה לדרוש, לקרוא, לדעת עברית - הוצגו ככישלונות, אל מול הרף הזה, הכהן שלנו נראה נלעג. ההקשר, הוא המעמיד את האדם על רגליו והוא הממוטט אותו.

זה מזכיר לי את הסיפור המופלא של הנס כריסטיאן אנדרסן - הברווזון המכוער. העובדה שהאפרוח היה בהקשר של אפרוחי הברווזים, הפכה אותו לזר לשונה למכוער. אילו הוא היה בהקשר של אפרוחי הברבורים, הוא היה דומה ויפה. איזה מסע הרואי של סבל הוא היה צריך לעבור, עד שהתגלה כברבור נהדר. הסיפור של יוסף הוא טראגי יותר. מהילד האחר החולם המתנשא המפונק, הוא הפך במסע ייסורים למשנה למלך מצרים. עד כאן, יוסף הוא הברווזון המכוער. אבל הסוף, אחר מותו, היה עצוב. הוא איבד את ההקשר, ולכן חדל להוות דמות משמעותית היכולה לגונן על אחיו ועל צאצאיהם. אפשר לקרוא על יוסף את דברי קהלת, דברים חדים כתער וחותכים את מעטפת האשליה. עם כל הכאב שבהם, הם מאפשרים לחיות חיים בגבולות האפשר, מתוך מודעות כואבת אך מאירה את הרגע:

בְּיוֹם טוֹבָה - הֱיֵה בְטוֹב,

וּבְיוֹם רָעָה - רְאֵה:

גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים,

עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו

מְאוּמָה.[3]

---

[1] שמות א' ח'.

[2] יומא א' ו'.

[3] קהלת ז' י"ד.