על המן [פרשת בשלח]

על המן [פרשת בשלח]

ליוצאי מצרים, יש טענות:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.[1]

כמענה לטענות, נותן להם ריבונו של עולם את השליו - כתחליף לבשר, ואת המן - כתחליף ללחם. אלא שלמרות הפתרון, הטענות אינן פוסקות. כך מסופר בספר במדבר:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?!

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.[2]

על פי פשוטו של מקרא, היה המן אוכל בסיסי, והאכילה היום יומית שלו - יכולה להימאס על האוכלים. הנה שני התיאורים - האחד מספר שמות והשני מבמדבר, שניהם - אם נהיה כנים - אינם מלבבים:

וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.

וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: 'מָן הוּא?' כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: 'הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה'.[3]

וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח.

שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.[4]

חכמים, הוסיפו למן איכויות מלבבות יותר:

'והיה טעמו כטעם לשד השמן.'

אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו - מוצאין בו כמה טעמים.

יש אומרים: לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין - אף המן מתהפך לכמה טעמים.[5]

אמר רבי שמעון בן יוחאי: ...כל מעדני עולם טועמין במן. כל מי שהיה מתאווה בשר - היה טועמו, וכל מי שהיה מתאווה דגה - היה טועמו. מי שהיה מתאווה תרנגול או פסיון או טווס כך היה טועם כל מה שהיה מבקש.[6]

אם אכן המן היה מכלול כל האפשרויות הגסטרונומיות, מדוע המשיכו בני ישראל להתלונן?

כמה תשובות נתנו לכך החכמים:

רבי שמעון אומר: מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו?

משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג, והיה יושב ומפקדו ואומר לו: הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע.

ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר: לא מפני שאוהבני אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל.

וחכמים אומרים: מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואים בעיניהם אלא מן שנאמר נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, אמרו אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב.[7]

אמרו זה לזה יהיו זכורין אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין ופותין בתוך הזום של בשר לואי מתנו שם ולא הוציאנו האלהים משם שנאמר (שמות טז) 'מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו' וגו' ועכשיו אין לנו אלא המן הזה בלבד בערב כן בבוקר כן בחול כן בשבת עשה אדם יום טוב אין לו לאכול אלא מן עשה יום רע אין לו לאכול אלא מן הרי נפשות יבשים שנאמר (במדבר יא) ועתה נפשנו יבשה אין כל.[8]

רבי חנניה ורבי יונתן אמרו: שאל אותנו מנחם טלמיא: מהו (דברים ח') 'ויענך וירעיבך'? וכי המן מאכל רעבון?

מה עשה?

הביא לפניו ב' קשואין אחת שלימה ואחת שבורה,

אמר: השלימה הזאת בכמה?

אמרו לו: בשני מנה.

והשבורה הזאת בכמה?

אמרו לו במנה אחד.

אמר להם: וכי אין השבורה גדולה מהשלמה?

אלא, כשם שהוא מתהנה מן הטעם כך הוא נהנה מן הראיה.[9]

ההרגל, המראה האחיד והמשמים, אלה הביאו את האנשים להתלונן - למרות הגיוון בטעם [על פי החכמים, בניגוד לפשט]. זאת דרך אחת, הרשו לי ללכת באחרת. המתבוננים בתרבות הפוסט מודרנית, הבחינו כיצד פשה בה החיקוי והזיוף. המוצרים שלנו, הם ברובם חיקויים זולים של מוצרים אחרים. הסינים מתמחים בכך, מציפים את השווקים. האומנות - היא העתק של אומנות, כרזות זולות שכל אחד יכול לקנות. הפירות והירקות מתעוותים על ידי מעצביהם, עוברים מיד ליד עד הגיעם ללקוח - רחוקים ממהותם הטבעית, הראשונית.

המן, הוא תחליף וזיוף שכזה. אין לחם, אז יש איזה עיסה דקה שיש לה טעם של לחם או טעם של דברים אחרים - כמו הארטיקים בטעמי פירות שאינם אלא צבעי מאכל ואין להם ולפירות דבר במשותף. בני ישראל מוחים. הם זוכרים איך במצרים אכלו ירקות בשר ולחם אמיתיים. הם לא רוצים את התרבות המצרית - אמריקאית - סינית של הזיוף והחיקוי.

וריבונו של עולם? למה הוא עושה להם את זה? למה הוא לא נותן להם לחם אמיתי? בואו ונשאיר לרגע את השאלה הזאת תלויה. לאחרונה, יצא ספר נוסף של מורי ורבי הסופר אהרון אפלפלד. הספר 'הפסגה', יצא לאור לאחר מותו. הספר מתאר מרכז רוחני שבנה באלאבן הגדול, תכליתו לרפא את נפשם וגופם של היהודים. היהודים הושחתו, הפכו לתגרנים, גופם מרופט, האוכל שלהם - אוכל עניים העשוי משיריים. באלאבן רצה לתקן את כל אלה, להחזיר את היהודים אל הטבע, הראשוני, האמיתי. הנה קטע אחד מהספר, מתאר את לאנג - הדייר המצטיין של המרכז הרוחני:

לאנג לא פסק מלשמוח בהישגיו. איזו תמיהת נעורים שלא ניתן לרגוז עליה. בכל בוקר הוא גולש בריצה אל הכפר, שותה קנקן בירה, סנדוויץ' מקומי, וכך הוא עושה שני דברים מועילים, נכון יותר שלושה. מאמץ את השרירים לחיסון הגוף, טועם מזון בריא, לומד את העגה המקומית שהיא לחכו כטעם הבירה.[10] 

האוכל הפשוט, הוא מוטיב החוזר בכמה וכמה מספריו של אהרון אפלפלד. הנה הסנדוויץ' המקומי, משתקף בשיר של אגי משעול:

כל בוקר אני מביאה לך מהבית

סנדוויצ'ים קטנים יפים

שיהיה לך

מילים יפות של לחם

לפייס את מר מוות.

שיבולת שועל

חיטה נבוטה

פומפרניקל אני מביאה לך, לחם

שבעת הדגנים

רק תאכלי, תאכלי

לחם חי נגד המוות

לחם מלא נגד הריק.[11]

אולי ריבונו של עולם נותן להם את המן ואת השליו, את התחליפים המזויפים ולא את המקור, כדי לייצר געגוע. בתחילה הגעגוע הוא אל העבר, למצרים המוכרת. אך במסע עובר הגעגוע הפשטה, ניתק מהעבר ומתחבר אל העתיד, לארץ ישראל. שם, אפשר יהיה לאכול אוכל טבעי ולא מזויף, מקור ולא תחליף:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.[12]

---

[1] שמות ט"ז ב' - ג'.

[2] במדבר י"א ד' - ו'.

[3] שמות ט"ז י"ד - ט"ו.

[4] במדבר י"א  ז' - ח'.

[5] יומא ע"ה ע"א.

[6] במדבר רבה, נשא, פרשה ז'.

[7] ספרי במדבר, בהעלותך, פיסקה פ"ז.

[8] במדבר רבה, נשא, פרשה ז'.

[9] קהלת רבה פרשה ה'.

[10] עמ' 87.

[11] 'מבחר וחדשים' עמ' 261.

[12] דברים ח' ז' - ט'.

על ההינחמות [פרשת בשלח]

על ההינחמות [פרשת בשלח]

 

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם,

וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא,

כִּי אָמַר אֱלֹהִים:

פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה,

וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.[1]

 

מה היא ההינחמות?

כך מסביר רש"י: 'פן ינחם' - יחשבו מחשבה על שיצאו, ויתנו לב לשוב.

 

אני מאוד אוהב את רש"י. מעבר להיותו מחנך מן המדרגה הראשונה, הוא היה איש עמוק מאוד. במסווה של איש פשוט המפרש את המקראות, הוא חושב באופן מורכב להפליא. ראו כמה רבדים בתודעה הוא חושף בשבע מילים: האנשים יצאו ממצרים. עכשיו - הם נזכרים בכך שיצאו. הם חושבים מחשבה על הזיכרון. הם מתחרטים - מתנחמים. הם נותנים לב - עוד רובד בתודעה, רצון וכוונה - לשוב. זה מזכיר לי את דברי הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סרטר:

בכל פעם שאנו תופשים את מחשבתנו, אם על ידי הסתכלות בלתי אמצעית, ואם על ידי הסתכלות המסתייעת בזיכרון, אנו תופשים 'אני' שהוא ה'אני' של המחשבה הנתפשת, והוא ניתן כטרנסצנדנטי לתפישתנו הנוכחית ולכל שאר המחשבות האפשריות.

כשרצוני להיזכר, למשל, בנוף מסוים אותו ראיתי אתמול מן הרכבת, יכול אני להחזיר את זיכרון הנוף עצמו, אך יש ביכולתי להיזכר גם זאת, שאני ראיתי נוף זה.

ב'פמונולוגיה של תודעת הזמן הפנימי' מכנה זאת הוסרל כאפשרות לעריכת רפלקסיה בתוך הזיכרון.[2]  

 

האם יכולת ההינחמות, הרפלקסיה שבתוך הזיכרון, היא יכולת חיובית או שלילית? על פי הפסוק עולה שהיא יכולת שלילית. העם היה שותף לניסיון הרואי של יציאה מעבדות לחירות. החשיבה על החשיבה יכולה לרפות את ידיהם [או ליתר דיוק - את רגליהם], ואף לגרום להם ל'רגליים קרות' שיובילו אותם לחזור למצרים. צריך היה לבנות מסלול ארוך ומסובך שימנע את אפשרות ההינחמות.

עמדה דומה, הרואה בהינחמות תכונה שלילית, עולה מדברי שמואל. שמואל ניסה בכל כוחו לבנות את שאול כמלך. הוא עשה זאת לאחר שריבונו של עולם נגלה אליו והורה לו כי זה הוא רצונו. השבר של חלום שמואל אירע לאור התנהגותו חסרת יכולת האיפוק של שאול במלחמה עם עמלק. שמואל מורה בכאב לשאול, כי המלכות עומדת להילקח ממנו ממנו, לעבור לאיש ראוי יותר. שאול מפציר בשמואל לשנות את רוע הגזירה. על כך אומר שמואל את מילותיו שנחקקו בתודעה היהודית והפכו לסמל:

 

קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם,

וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם,

כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.[3]

תודעת אלוהים שהיא התודעה השלימה, אין בה הינחמות. רק התודעה החסרה של האדם - מכילה את יכולת ההינחמות. אלא שבניגוד לעמדת שמואל, התורה מעידה אחרת:

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה - מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם - כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה':[4]

ריבונו של עולם ניחם, מתחרט על אשר עשה. רש"י מנסה להקהות זאת ומפרש כך:

 

'וינחם ה' כי עשה' - נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה ממרידן.

'ויתעצב' - האדם.

 

במקרה הזה אני חולק על רש"י. נראה לי שפשוטו של מקרא הוא שריבונו של עולם ניחם ומתחרט, והוא זה שמתעצב אל לבו.

יתרה מזו. בפרשת שאול עצמה מעיד המקרא בניגוד לשמואל:

 

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:

נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים.

וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה.[5]

 

את שמואל זה לא מעניין. הוא חושב שאלוהים בהיותו אחר לאדם - לא ינחם. יש כאן את גולמי הרעיונות של הרמב"ם על דמותו של אלוהים:

וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה, יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות, לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מדה, לא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה, ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים, ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי, ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם, לא שינה ולא הקיצה, ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם, וכך אמרו חכמים אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי.[6]

אלא שריבונו של מקרא המקראי, שונה בכל אחת מהבחינות שמונה הרמב"ם. לענייננו, יש לו מערך רגשי ויכולת הינחמות. ההינחמות איננה חיסרון, אלא מעלה גדולה. היא מורה על מורכבות התודעה, על הגמישות שלה. מכיוון שריבונו של עולם הוא היש המושלם, הוא ניחם.

בניגוד לדעת רבים - שהאדם מעצב את דמותו של ריבונו של עולם בהתאם לדמות האדם המוכרת לו, טוען פרנץ רוזנצווייג שהמנגנון התנ"כי הפוך: האדם מעצב את דמותו העצמית, בהתאם לדמות אלוהים המתגלה אליו.[7] אני סבור שכך יש לקרוא את דברי הרמב"ם - לא על דעתו שלו - בדבר המבנה הראוי של התשובה:

ומה היא התשובה?

הוא שיעזוב החוטא חטאו,

ויסירו ממחשבתו,

ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד...,

וכן יתנחם על שעבר...,

ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.[8]

 

ההינחמות של ריבונו של עולם, הופכת לאידיאה מכוונת להינחמות של האדם. מהי העדות שמעיד עליו יודע תעלומות?

הרב סולובייצ'יק ב'על התשובה', מצביע על שני פירושים אפשריים:[9] האחד - ריבונו של עולם היודע את העתיד, מעיד שהאיש לא יחטא. החולשה בפירוש הזה - הוא סותר לעיקרון החירות והבחירה החופשית. עתה, בהווה, נקבע העתיד ללא אפשרות תנועה ושינוי. הפירוש השני [אותו מעדיף הרי"ד] - האדם מייעד את ריבונו של עולם כצופה בתהליך שראשיתו עתה, תהליך בו הוא מקבל על עצמו שלא לחטוא. ייתכן שלא יצליח בכך, אך יש לו נכונות והוא מתחייב לכך עתה.

האדם חי את ההווה, התודעה שלו יכולה להפליג אל העבר או אל העתיד. ייחודו של האדם, היא היכולת לרפלקסיה בזיכרון ולרפלקסיה בהטרמה. יש סכנה ביכולת הזאת, היא עלולה לפגום במוחלטות המעשה. אבל היתרון שבה, שהיא מוסיפה עומק משמעות ובחירה בין חלופות. צריך לפעמים לבנות מנגנונים שמנטרלים את היכולת הזאת, כמו הליכה בדרך רחוקה למניעת הינחמות. עדיין, בחשבון אחרון, יכולת ההינחמות היא צלם אלוהים שבאדם.

 

 

 

 

---

[1] שמות י"ג י"ז.

 [2] 'הטרנסצנדנציה של האני' בתוך 'מבחר כתבים', כרך א' עמ' 25 -26 בתרגום העברי.

[3] שמואל א' ט"ו כ"ח - כ"ט.

[4] בראשית ו' ה' - ח'.

[5] שמואל א' ט"ו, י' - י"א.

[6] הלכות יסודי התורה, א' י"א.

[7] 'על האנתרופומורפיזם' בתוך 'נהריים' עמ' 31.

[8] הלכות תשובה, ב' ב'.

[9] עמ' 226 - 227.

על ההדר [פרשת בשלח]

על ההדר [פרשת בשלח]

 

כך פותח משה את שירת הים:

 

...אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

 

מה פירוש הביטוי 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ'? ומה פשר המילה אַנְוֵהוּ? כך כותב רש"י:

 

'זה אלי' - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים'.

...'ואנוהו' לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון (שיר השירים ה' ט'-י') 'מה דודך מדוד? דודי צח ואדום...' וכל הענין.

 

יש כאן תנועה דיאלוגית. ריבונו של עולם מתגלה בכבודו אל האדם, והאדם נענה לו בסיפור נויו ושבחו. התבוננות זו מובילה אותי להתבוננות נוספת - במושג ה'כבוד', שהוא מושג טעון ביותר בשפה התנ"כית. כך כותב הרמב"ם בפרק ס"ד של החלק הראשון מ'מורה נבוכים':

 

'כבוד ה'', יש שהכוונה בו לאור הנברא אשר האל משרה אותו במקום, על דרך נס להערצה: 'וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו...' [שמות כ"ד ט"ז]. אך יש שמתכוונים בו לעצמותו יתעלה ואמיתתו כמו שנאמר: 'הראני נא את כבדך [שם ל"ג י"ח] ובאה התשובה 'כי לא יראני האדם וחי [שם כ'] - מה שמורה שהכבוד הנאמר כאן הוא עצמותו...

 

כלומר, הביטוי 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', נמצא בשדה השפה של כבוד מתגלה ותגובה של כיבוד הנענית לו. והנה, מפנה מפתיע מתרחש ביחס לביטוי בשפת החכמים. הם לוקחים אותו כבסיס לדרישה נורמטיבית מיוחדת ומסקרנת:

 

חייב אדם לעשות ציצית נאה, ומזוזה נאה, ולכתוב לו ספר תורה נאה, בדיו נאה, בקולמוס נאה, ובלבלרין נאין, ובקלפים נאין, ועורות צבועין, ויעטפנו בשיראים נאין, שנאמר 'זה אלי ואנוהו', עשה לפניו מצות נאות, כדברי רבי ישמעאל...                                                                                 [סופרים ג' י"ז]

 

'זה אלי, ואנוהו' - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.                                 [שבת קל"ג ע"ב]

 

מכאן צמח המושג 'הידור מצווה', הקשור לשדה השפה שפרשנו קודם לכן - 'הדר', 'כבוד', 'נוי'. הידור המצווה, התוספת הכמותית והאיכותית הפך לישות משפטית, הנה שלוש דוגמאות. הראשונה - הגדרה המושג הכללי וכימותו:

 

אמר רבי זירא אמר רב הונא: במצווה - עד שליש.

מהו שליש?

אולי שליש ביתו? [שצריך להשקיע שליש מרכושו כדי לקיים מצווה]

אלא מעתה, אם הזדמנו לו שלוש מצוות, ייתן את כל ביתו?!

אלא אמר רבי זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצווה. [סכום ההידור כשליש מסכום המצווה עצמה].

הקשה רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר?

תיקו.

במערב [בארץ ישראל] אמרו משמו של רבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא. [עד שליש בהידור - משל האדם כמו שנאמר - 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, יותר מכך - יקבל הקדוש ברוך הוא שכר על כך בעולם הזה].                                                    [בבא קמא ט' ע"א - ע"ב]

 

הנוי - שהוא ההידור - הפך לחלק מהמצווה, עד כדי כך שדינו כדינה. הנה כך שונה  הברייתא במסכת סוכה:

 

סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין [אריגים מעוטרים בצבעים וצורות] ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזין, שקדים, אפרסקין ורימונים, פרכילי  [אשכולות] ענבים ועטרות של שבולין, יינות שמנים וסלתות - אסור להסתפק עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואם התנה עליהם - הכל לפי תנאו.                                                                              [סוכה י' ע"א - י' ע"ב]

 

ההידור הוא קטגוריה המכפילה את עצמה, מקבוצת מקיימי המצווה מתפצלת קבוצת המהדרים, וממנה קבוצת המהדרים מן המהדרין:

 

מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.                                                                                       [שבת כ"א ע"ב]

 

בואו ונתבונן עתה בטיפוס המהדר, מיהו ומה סוד נפשו?

זווית ראיה מיוחדת על הטיפוס, מאפשרת לנו ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. מבלי להיכנס להיבטים הפוליטיים של המחלוקת בין השמאל לבין הימין, ישנה מחלוקת עמוקה שלא רבים מודעים לה. ז'בוטינסקי, העמיד דמות אדם אידיאלי, שתכונת היסוד שלה היא ההדר. מהו ההדר הבית"רי? כך כותב ז'בוטינסקי:

 

ה"הדר" מורכב מאלף "דברים של מה בכך , " שחוברים יחד לעצב את חיי יום  יום שלנו . אכול בשקט ובמתינות , אל תבליט את מרפקיך בשעת האכילה . אל תגמע את המרק בקול הנשמע למרחוק ; בלכתך ברחוב , בחבורה , אל תכבוש את כל המדרכה ; בעלותך במדרגות ביתך בלילה , אל תשמיע קולר ברמה , שמא יתעוררו השכנים ; פנה דרך ברחוב לאשה , לאיש בא בימים , לילד , לכל אדם יהא הוא גס הרוח , לא אתה ; כל זאת ועוד שורה אין סופית של דברים אחרים של "מה בכך" יוצרים את ה"הדר הבית"רי . "

אולם חשיבות מרובה עוד יותר נודעת ל"הדר" המוסרי . עליך להיות רחב לב: כל עוד אין מדובר בעניינים עקרוניים , אל תתמקח ואל תירתע מפני ויתורים זעירים, מוטב שתקריב אתה את קרבנו , משתדרשנו מזולתו. כל מלה יוצאת מפיו חייבת להיות "מלת כבוד", ומלת הכבוד שלך צריכה להיות חזקה מברזל. יש לצפות לבוא היום , בו כל יהודי שירצה להביע את ההוקרה העליונה של יושר אנושי, של דרך ארץ והערכה, שוב לא יגיד כמו היום . "זהו ג'נטלמן אמיתי"! אלא יאמר: "זהו בית"רי אמיתי "!

                                                                       [עקרונות מנחים לבעיות השעה]

 

האידיאה של ה'הדר' היא הווריאציה היהודית של אידיאת ה'ג'נטלמניות' הגברית והאלגנטיות הנשית. השוו נא את דבריו אלה של ז'בוטינסקי, לדבריו של א.ד גורדון איש תנועת הפועלים:

 

אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן נמלים, שכל עולמו מוגבל בתוכו. העיר - שם אתה מוצא את הכל... מה שמחוץ לעיר לא נברא אלא לשמש לעיר... והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן הנמלים שלו ולהכניסו לתוך עולם של אין סוף ולתוך חיי עולם...

אנחנו שבים אל הטבע... בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים...כל החומות והסייגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע ייהרסו, ים אחד גדול לאין סוף של חיים, ים של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים!

התיקון הראשון שהחיים האלה, כלומר חיי העבודה בתוך הטבע, מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות... ההכרה, ההרגשה, האינסטינקטים, הכוחות הפיזיולוגיים וגם הכוחות הפיסיים של הגוף, - כולם משתתפים בבת אחת ובאחדות גמורה ובהתאמה גמורה בכל אותה התנועה העמוקה, שקוראים לה חיים, בכל אותו הצירוף העמוק שקוראים לו 'אני חי'.

                                                                                          [חשבוננו עם עצמנו]   

 

א.ד גורדון רואה את האידיאה ביציאה מהעיר אל הכפר, בשבירת הגבולות והסייגים. מכאן צמח הטיפוס ה'צבר' אותו הפליא לתאר עוז אלמוג. אדם מחוספס, לא פורמאלי, בגדיו בגדי עבודה, הוא מוותר על גינוני הכבוד האירופאים, על התארים. בעולם הזה גברים ונשים שווים זה לזה בחובות ובזכויות, וגם במלבושים. לעומתו ז'בוטינסקי מתאר את הטיפוס בעל ה'הדר'. הוא אדם עירוני באופן עקרוני, יש סייגים רבים וכללי נימוס להתנהגותו, יש הבדל מהותי בין גבר לבין אישה והגבר קרוא להתנהג כג'נטלמן ביחס לאישה. זהו אדם ההדור בלבושו, המקפיד על נימוס לשוני הכולל תארים ותארי גוף שלישי לאחר המכובד.

מה לזה ולשאלת ההידור במצוות? מעבר לקרבה הלשונית, נראה שכאן באה לידי ביטוי המחלוקת החשובה הזאת. ההידור לוקח את המצווה ונופח בה נשמת חיים, מלאות של קיום וחיים. ההידור של איש ההדר הבית"רי, יהיה סגנון אלגנטי ומכובד של המצווה, כללים של קיום המביאים לידי ביטוי יחס של כבוד לריבונו של עולם. ההידור של איש העבודה, של הפועל, יהיה חתירה לא להסתפק בקיום הפורמאלי של הצו, אלא לחתור אל תנועת החיים הגלומה בו. אלה ואלה לא מסתפקים בלחיות את החיים 'סתם', מתוך התגלגלות מוחצנת. אלה ואלה מחפשים את מלאות החיים, את המעבר, את ההידור ואת ההידור שבהידור. אלה מוסיפים כללי התנהגות מסוגננת, ואלה מבטלים את החיצון ושואפים לחיים הפנימיים. ואתה? ואת?