על הדברים [פרשת דברים]
ה'דברים' היא כותרתו של החומש האחרון, היא הנותנת לו את שמו:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר
מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן
בַּמִּדְבָּר
בָּעֲרָבָה
מוֹל סוּף
בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל
וְלָבָן
וַחֲצֵרֹת
וְדִי זָהָב.[1]
המילה 'דברים' חוזרת כמה וכמה פעמים בספר, יש לה כמה הוראות שונות:
לעיתים - כבפסוקנו - הוראתה היא 'דיבורים'. לעיתים - הוראות מעשיות:
וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא
אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.[2]
לעיתים
הוראתה 'מראות':
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד
פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ
וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.[3]
לעיתים
הוראתה, 'עשרת הדברות':
וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת
עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים
וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.[4]
לעיתים הוראתה 'נבואות', על העתיד:
בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ
וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.[5]
לפעמים הוראתה - 'ברכות' ו'קללות':
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה
הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה
אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ,
וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם
אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.[6]
משה עבר תהליך ארוך, עד שהפך לאיש של 'דברים'. כך מזכיר לנו המדרש:
משה
עד שלא זכה לתורה כתוב בו:
'לא איש דברים אנכי',
כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים,
מנין?
ממה שקרינו בעניין:
'אלה הדברים אשר דיבר משה'.[7]
למה מצטרפת אסופת ה'דברים' שבספר? מה יש בה? מה היא מעידה על הדובר אותם?
רש"י כותב על הפסוק הראשון שבספר:
'אלה הדברים' - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן
כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של
ישראל.
ה'דברים' הם 'תוכחות', ולפיכך האיש משה הוא המוכיח. אחד העם במסתו הנפלאה
על משה מורה כי ה'דברים' הם 'נבואות', ולפיכך משה הוא ה'נביא' - או 'אדון
הנביאים'. 'נבואה' במילון של אחד העם יש לה הוראה מיוחדת: היא צירוף של 'דברי אמת'
ו'דברי קצה' - הליכה עד הסוף בתביעה המוסרית. באופן אחר באותה המסה הוא מגדיר את ה'דברים'
כ'אידיאלים', לפיכך משה הוא 'אידיאליסט'. הרב דוד צבי הופמן, ממנהיגי האורתודוכסיה
היהודית גרמנית, הגדיר את ה'דברים' כ'נאומים', למיטב ידיעתי הוא הראשון שעשה זאת,
ובכך סלל דרך גם לספרו של מיכה גודמן על ספר 'דברים' - 'הנאום האחרון של משה'. על
פי זאת, משה הוא 'נואם'. הרשו לי להציע בפניכם דרך שונה, המשנה את הגדרת ה'דברים',
וממילא נותנת גם מבט אחר על משה.
ז'ורז' פרק היה יוצר וסופר יהודי צרפתי, נחשב לאחד החשובים שבסופרי המאה
ועשרים. הוא כתב על יצירתו, כי מעולם לא כתב ספר מסוג של ספר שכבר כתב כמותו בעבר.
הוא אפיין את תחומי כתיבתו לארבעה סוגים:
הראשון באופני חקירה אלה, אפשר אולי
לכנותו 'סוציולוגי': איך להתבונן ביומיומי... השני הוא אוטוביוגרפי באופיו...
השלישי, משחקי [הכוונה למשחקי מילים]... הרביעי והאחרון מתייחס לרומנים, החיבה
לסיפורים ולתהפוכות, הרצון לכתוב ספרים שקוראים בשכיבה על הבטן במיטה...[8]
על פניו, המטרות האלה פרוזאיות ביחס למטרות הגדולות של ספר 'דברים',
בוודאי ביחס לדמות העל אדם המצטיירת ממשה, ש'לא קם עוד' כמוהו בישראל ובאנושות
כולה. ובכל זאת, בואו ונתבונן באחד מספריו של ז'ורז' פרק, המשוחח שיחה מרתקת עם
ספר 'דברים'. זהו הספר 'הדברים'. ז'ורז' פרק משחק עם הוראתו הכפולה של המושג
'דברים' - גם בצרפתית - כ'דיבורים' מחד גיסא, וכ'חפצים' מאידך גיסא. הנה כך הוא
כותב בפרק הראשון של הספר:
העין תחליק, ראשית כל, על פני השטיח האפור
של מסדרון ארוך, גבוה וצר, הקירות יהיו ארונות קיר מעץ בהיר, שפירזולי הנחושת שלהם
יבהיקו. שלושה תחריטים... יובילו לווילון עור, תלוי על טבעות גדולות של עץ שחור
מעורק, שדי בתנועה פשוטה להסיטו...
זה יהיה חדר הסבה, כשבעה מטרים אורכו,
שלושה רוכבו. משמאל, במעין גומחה, ספה גדולה מעור שחור מרופט ומשני צידיה כונניות
מעץ דובדבן חיוור שספרים ייערמו בהם בערבוביה...
החיים שם, יהיו קלים, יהיו פשוטים. לכל
ההתחייבויות, לכל הבעיות הכרוכות בחיים חומריים, יימצא פתרון טבעי...
דירתם לא תהיה מסודרת אלא לעיתים רחוקות
אבל אי הסדר שלה, בו עצמו יהיה טמון קסמה הרב. הם כמעט שלא יתעסקו בדירה: הם יחיו
בה. הנוחות שתאפוף אותם תיראה בעיניהם עניין שבעובדה, נתון ראשוני, משהוא שהוא
מעצם טבעם. תשומת ליבם תהיה מופנה לדברים אחרים: לספר שיפתחו, לטקסט שיכתבו,
לתקליט שישמעו, לדיאלוג שיקשר ביניהם מחדש מידי יום. הם יעבדו שעות ארוכות. אחר כך
יאכלו ארוחת ערב או ייצאו למסעדה; יפגשו את ידידיהם; יטיילו יחד ברחוב.
לפעמים ידמה בעיניהם שאפשר שחיים שלמים
יזרמו ללא צרימה בין הקירות האלה המכוסים ספרים, בין החפצים האלה, המבוייתים באורח
כה מושלם עד שלבסוף יאמינו כי מאז ומעולם לא נועדו אלא לשימושם שלהם, בין הדברים
היפים והפשוטים האלה, המתוקים והמוארים. אבל הם לא יחושו את עצמם כבולים למקום;
יהיו ימים שבהם יצאו להרפתקאות. אין תוכנית שלא תהיה בגדר האפשר עבורם. הם לא ידעו
טינה, מרירות או קנאה, שכן אמצעיהם ותשוקותיהם יתאימו אלה לאלה בעל עניין ובכל
זמן. הם יכנו את האיזון הזה בשם אושר וידעו באמצעות חירותם, באמצעות תבונתם, באמצעות
תרבותם - לשמר ולגלות אותו בכל רגע ורגע של חייהם המשותפים.[9]
הקטע הקסום הזה, יכול להוות - לדעתי - משל ומורה דרך לקריאה בספר 'דברים'
המקראי. הכנה של בית - בספר הזה יהיה זה הבית הלאומי, המולדת - על חפציו הפרוזאיים
ועל מערכת היחסים העדינה והיפה המרחשת בין כתליו. בית שהוא תשתית לחיים של 'דברים
אחרים'. בית שהוא בסיס ליציאה ולהפלגה ולשיבה. בית של חיים משותפים, ושל אושר.
על פי הקריאה הזאת, משה איננו מוכיח, לא נביא, לא איש אמת ולא איש קצוות.
הוא לא נואם. משה הוא איש שראה את החיים הזורמים, מקום אחרי מקום, בעבר הירדן,
במדבר, בערבה... הוא ליקט תובנות אותן הוא מחלק באהבה לבני עמו. הוא מקווה שהם
ימצאו בארץ ישראל בית ומולדת, מקום של שקט איזון ואושר. הוא מקווה שהם ידעו
באמצעות תבונתם וחירותם לשמר ולגלות אותו
בכל רגע ורגע של חייהם המשותפים. משה הזה, שהוא משה שלי, איננו חוזה ונביא ומחוקק.
הוא החכם הנותן לנו ההולכים בדרכו, את מה שכינה ז'ורז' פרק בספר אחר ומפורסם שלו:
'החיים - הוראות שימוש'...
