על השניות [פרשת בראשית]

על השניות [פרשת בראשית]

סימנה של התורה הוא האחדות, זהו חידושה הגדול ביותר:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.[1]

התורה פותחת בשם אחר -

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים...[2]

הפועל ביחיד והשם ברבים, משקפים את הפרויקט של האיחוד. לא רק ביחס לריבונו של עולם אלא גם ביחס לאדם, התורה נעה בין השניות לבין האחדות:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.[3]

רש"י: 'מדרש אגדה, שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה, ואחר כך חלקו...'

הבחירה בשניות, באה לידי ביטוי גם בשאלת ה'תאורה'. אפשר היה לחשוב על מאור אחד, אבל - שניים...

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים...[4]

ברגע שיש שניות, עולה שאלת השליטה:

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ...[5]

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה

וְאֵת הַכּוֹכָבִים.[6]

רש"י:

'המאורות הגדולים...'  - שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים, שישתמשו בכתר אחד.

'ואת הכוכבים' - על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה.

שאלת השניות, הפכה לאחד ממגדירי הזהות בתקופת המשנה:

האומר... מודים מודים

משתקין אותו.[7]

'מודים מודים משתקין אותו'...

משום דמיחזי כשתי רשויות.'[8]

אני מתבונן בשאלות האחדות השניות והשליטה, ומנסה לעשות סדר במחשבותי. הנה המסקנות - הפתוחות לחשיבה ואינן סוגרות - שאני מגיע אליהן:

ראשית: ביחס לריבונו של עולם, אני איש האחדות.

שנית: שאלת השניות נעורה בעולמי, ביחס לאנושות ולאנושיות. ביחס למערכות בהן אני נתון, השניות ושאלת השליטה הנגזרת ממנה - הן השאלות החריפות. למדתי בישיבה בה היו שני ראשי ישיבה, שני מאורות. למדתי לדעת את הדינמיקה המיוחדת, את היתרונות שיש לשני מובילים. רק כך מתפתחת אהבת תורה יחד עם ביקורת, אינך יכול לקבל את דברי האחד כי השני חולק עליו. מה הסוד שמונע את מה שהתרחש בין השמש לירח, או - בין ירבעם לדוד:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב עמוד א

'אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה'.

מהו 'אחר'?

אמר רבי אבא:

אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו,

ואמר לו:

'חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן'.

אמר לו [ירבעם]: 'מי בראש?'

'בן ישי בראש.'

'אם כך -  אינני רוצה'.[9]

שלישית: אינני רוצה לפתור את שאלת השליטה על ידי ערך השוויון. אני מרגיש כמו המשורר הפולני הגדול ציסלב מילוש שכתב:

...כי השוויון בין בני האדם הוא אשליה,

ומשקרות טבלאות הסטטיסטיקה.

את סולם החשיבות המתחדש כל יום

אני תולה בצורך שלי להעריץ.[10]

ובכן מה הפתרון?

את הפתרון למדתי מפרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי הגדול. לרוזנצווייג היתה טענה נגד המסורת הפילוסופית, היא נכונה גם כנגד חיי היום יום כפי שרובנו מעצבים אותם. הוא טען שהשיטה הפילוסופית, ממשיגה את המציאות. בכך שהיא ממשיגה אותה, היא מוציאה ממנה את המרכיב החשוב ביותר שבה: הזמן. מהו הזמן? הזמן איננו מושג מופשט, הוא אפילו לא מה שמודד השעון. הזמן הוא השינוי, התנועה, ההתפתחות, היציאה מהכוח אל הפועל - הדינמיקה. אם אני שואל ביחס אדם מסוים: 'מי זה?' ואומרים לי: 'זה המלצר', אני מקבע את האיש במושג מופשט וחסר השתנות. זה מאוד נוח. מהרגע שנכנסתי למסעדה וזיהיתי את ה'מלצר' ועד לצאתי, יש שם 'חפץ' - 'מלצר' שמו. הוא כבר לא מעסיק אותי, לא מעניין אותי - חוץ מאשר ביחס לשירות שהחפץ 'מלצר' אמור לתת לי. אבל אם נבנה 'מחשב חדש' - כפי שמציע רוזנצווייג, יעמוד לפני אדם המשתנה ללא הרף. הוא גם 'מלצר', אבל גם 'אבא', 'בן זוג', 'בן', 'חייל מילואים', 'סטודנט'. כל קרנבל הזהויות מתרוצץ בו, רגע הוא חושב על עבודתו כ'מלצר' ומשנהו דואג לילדתו החולה. אני לא יכול לנוח ולשקוט, אני חייב כל הזמן להיות ערני אל מול אדם הנע בין הגדרות שונות. כך יקרה גם ביחס למערכות יציבות יותר, כגון המערכת הזוגית. 'איש' ו'אישה' מקפלים בתוכם הרבה הצטרפויות שונות: יחס הורות של האחד אל השניה והשניה אל האחד, חברות, תשוקה, וכן - גם שליטה. אבל שליטה דינאמית, פעם זה ופעם זו, זה מוביל ומעביר את ההובלה אל השניה וחוזר חלילה כיוון שהמערכת דינאמית ולא סטאטית. ה'מחשב החדש' קורא מחדש ובאופן אחר את הפסוק שבפרשתנו:

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ,

וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ[11]  

לפעמים

ולפעמים

'תשוקתו אלייך ואליו גנך 
ואלייך גופו סחרחר, אובד ידיים...'[12]

ולפעמים את תמשלי בו

וחוזר חלילה

'עוד חוזר הניגון...'[13]

החשיבה הדינאמית, היא אופן חשיבה חדש, המאפשר לפרוץ אל אופקים חדשים. היא קשה לעיכול, כיוון שכמעט כולנו משועבדים לדפוסים סטאטיים. אתגר קרת מפליא לתאר את הקושי לעכל את 'המחשב החדש':

אף אחד לא מבין את הקוונטים

בערב יום כיפור הלכו הקוואנטים לבקש סליחה מאיינשטיין. 'אני לא בבית' צעק להם איינשטיין מאחורי דלת נעולה. בדרך הביתה צעקו עליהם אנשים כל מיני קריאות גנאי מהחלונות, ומישהו אפילו זרק עליהם פחית. הקוואנטים עשו כאילו זה בכלל לא מזיז להם, אבל בלב הם נורא נעלבו. אף אחד לא מבין את הקוואנטים, כולם שונאים אותם. 'יא פרזיטים,' צועקים עליהם כשהם הולכים ברחוב, 'לכו תעשו צבא.' - 'דווקא רצינו לשרת,' מנסים להתגונן הקוואנטים, אבל הצבא לא הסכים לגייס אותנו, בגלל שאנחנו כל כך קטנים.' לא שמישהו מקשיב לטיעונים שלהם. אף אחד לא מקשיב לקוואנטים כשהם מנסים להגן על עצמם. אבל כשהם אומרים איזה משהו שאפשר לפרש באופן שלילי, או, אז פתאום כל אחד שומע כל מילה. הקוואנטים יכולים להגיד משפט תמים כזה, כמו 'יא, הנה חתול!' וישר אומרים בחדשות שהם עושים פרובוקציות ורצים לראיין את שרדינגר. בכלל, אמצעי התקשורת הכי שונאים את הקוואנטים, בגלל שפעם הקוואנטים אמרו בכנס של 'מחשבות', שהצופה המדווח משפיע על האירוע, וכל העיתונאים חשבו שהם מדברים על הסיקור של האינטיפאדה וטענו שזאת אמירה פרובוקטיבית שנועדה לשלהב את ההמונים. הקוואנטים יכולים להגיד עד מחר שהם לא התכוונו לזה ככה ושאין להם שום כוונות פוליטיות, אף אחד ממילא לא יאמין להם. כולם יודעים שהם חברים של יובל נאמן.

המון אנשים חושבים שהקוואנטים אטומים, שאין להם רגשות, אבל זה בכלל לא נכון. ביום שישי, כשהקרינו את התוכנית על הפצצת הירושימה, ראיינו אותם אחר כך באולפן בירושלים. היה להם קשה בכלל לדבר. הם פשוט ישבו מול המיקרופון הפתוח ובכו, וכל הצופים בבית, שלא מכירים טוב קוואנטים, בכלל לא הבינו שהקוואנטים בוכים, אלא פשוט חשבו שהם מתחמקים מהשאלה. העצוב בכל הסיפור הוא, שאפילו אם הקוואנטים יכתבו עשרות מכתבים למערכות כל העיתונים המדעיים בעולם ויוכיחו באותות ובמופתים שבכל העניין של הפצצה האטומית פשוט ניצלו את תמימותם ושהם בחיים לא חשבו שככה זה ייגמר, זה לא יעזור להם, כי אף אחד לא מבין את הקוואנטים. בעיקר לא הפיזיקאים.[14]

אף אחד לא מבין את הקוואנטים, לא בגלל שהם כל כך קטנים. גם לא בגלל שהם בתנועה, יש עוד חלקיקים נעים וכולם מבינים אותם. אף אחד לא מבין את הקוואנטים כי הם דורשים תנועה של התודעה, מעבר מאחת לשנייה וחוזר חלילה. אבל מה נעשה, והעולם ההולך ונחשף לפנינו הוא עולם קוואנטי שכזה, שהכל בו דינאמי מתנועע מתהפך. ודווקא בעולם שכזה אפשר להחזיק בתמונה לא שוויונית והיררכית וכזאת שיש בה שליטה אבל בלי הרעות החולות של הערכים האלה בתמונות העולם הסטאטיות.

---

[1] דברים ו' א'.

[2] בראשית א' א'.

[3] שם שם כ"ז.

[4] שם שם ט"ז.

[5] שם ג' ט"ז.

[6] שם א' ט"ז.

[7] משנה ברכות ה' ג'.

[8] תלמוד ברכות ל"ג ע"ב.

[9] סנהדרין ק"ב ע"א. מתורגם.

[10] 'אור יום', עמוד 319 בתרגום העברי.

[11] בראשית ג' ט"ז.

[12] על פי 'כי סערת עלי', נתן אלתרמן

[13] אלתרמן.

[14] 'צינורות' עמ' 150-151.

על הבריאה היצירתית [פרשת בראשית]

על הבריאה היצירתית [פרשת בראשית]

 

ספר בראשית פותח בתיאור בריאה קלאסי, פשוט ומלא הוד:

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

 

תיאור בריאה מופלא, המהווה לכאורה את האטום הראשוני והמוחלט לכל התורה כולה. 'לכאורה', כיוון שלמעשה - כדרכה של התורה - זהו רק קול אחד בין מנעד קולות ותיאורי בריאה הנמצאים בתנ"ך. בואו ונתבונן בעוד שניים מהתיאורים, ונקשיב למחלוקת שבינם ובין פתיחת פרשת בראשית.

 

הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם, הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ.

הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים, הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.

הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן, שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה.

אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ, וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם.

וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ.

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.

לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל, נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר.

הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ.

                                                                                      [ישעיהו מ' כ"א - כ"ח]

 

ישעיהו מתאר את בריאת העולם, כבנייה של מבנה מהמסד עד הטפחות. ריבונו של עולם יושב על חוג הארץ - כמעגל חוגה המקיף את העולם, ומשם רואה את כל יושביה כחגבים. מנקודת שליטה זו, מתואר ריבונו של עולם כבונה עולם מסודר: נוטה ומותח את השמים כאוהל על גבי הארץ.

לפני שנעמת את התיאור הזה עם התיאור שבבראשית, בואו ונשים לבנו לעוד שתי נקודות מעניינות: ישעיהו אומר: הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן, שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה. מן התקבולת עולה, כי הוא מפרש 'תוהו' כ'אין'. זאת פרשנות לבראשית, המורה כי הארץ היתה תוהו ובוהו לפני הבריאה, כלומר היתה אין. אלוהים ברא את העולם - יש מאין. אפשר לפרש אחרת. אפשר לומר כי תוהו הוא מערבולת חסרת סדר, ואלוהים ברא את העולם מתוך מערבולת שכזאת.

ישעיהו מצביע על אמירת ישראל, כי נסתרה דרכו מה'. כנגדה הוא מציין כי אלוהים בורא את קצות הארץ. העולם על פי ישעיהו, הוא סופי - יש לו קצוות. אלוהים יושב על חוגו, מתבונן על יושביו שכחגבים הם בעיניו. מכאן שאין מקום למחשבה, כי נסתרה דרך האדם מה'. אלוהים נמצא בעמדת שליטה, ממנה רואים את הכל. לעומת זאת בבראשית, יש תוהו ובוהו כאוטי שאין לו גבולות. אלוהים מאיר את התוהו, מתחיל להפריד את מרכיביו. אך אין סיבה להניח שלישות יש גבולות. ייתכן, וסביר על פי התיאור, שהעולם הוא אין סופי.

העולם על פי ישעיהו, הוא עולם מסודר הנבנה על פי תוכנית. אלוהים שולט בסדר הזה, ומשגיח על כל אשר ברא. את מגמת התיאור הזה, ממשיך ומעצים ספר משלי. פרק ח' הוא פרק בו הדוברת היא החכמה: הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ: בין השאר מספרת החכמה, על מקומה בבריאת העולם:

 

ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז.

מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי, מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ.

בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי, בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם.

בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי.

עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ, וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל.

בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ, חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם.

בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל, בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם.

בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו, בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ.

וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת.

מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם.

 

החכמה קדמה לעולם, והיא מלווה את ריבונו של עולם בכל תהליך הבריאה. כך מתקבל עולם תבוני, שמחשבה קדמה למעשהו. החכמים - אוהבי אידיאת החכמה, אהבו את התיאור הזה ונתנו לו אינטרפרטציה משלהם:

 

רבי הושעיה רבה פתח: (משלי ח') 'ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום...'  

אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע...

דבר אחר: 'אמון אומֵן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין 'ראשית' אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח') 'ה' קנני ראשית דרכו'.                  [בראשית רבה, א' א']

 

את אשר רומז משלי בפרק השמיני, פותח המדרש ומבליט: התורה היא החכמה, היא היוצרת את תבנית העולם. עולם הנברא ב ראשית - בחכמה, הוא עולם תבוני ומסודר. נשוב עתה לראשית פרשת בראשית. האם זהו התיאור העולה ממנה? אלוהים מוצא ישות כאוטית, תוהו ובוהו חשוך עליו מרחפת רוחו. הוא מאיר את התוהו במעשה יצירתי רב עוצמה, ואז - ורק אז מתבונן לראות מה קרה. הוא יכול היה לחשוב שהתוצאה איננה טובה, אך הוא רואה כי היא טובה - וירא אלוהים כי טוב. עתה הוא נותן שם לאשר הפתיע גם אותו, הוא קורא לו - אור. זהו תיאור בריאה שונה לחלוטין, אין בו סדר קבוע מראש, לא חכמה הקודמת למעשה. יש בו יצירה משתחלת אל הלא ידוע, כאוטיות, הפתעה, התבוננות לאחר מעשה ולא לפניו.

ישעיהו ושלמה בחרו בתיאור של בריאה חכמה, אני בוחר בתיאור של בריאה יצירתית. המשמעות איננה רק איזה סיפור בריאה יש לנו, אלא איזה סיפור חיים יש לנו. האוחז בסיפור החכמה, ינסה להשליט סדר על חייו. יקדים מחשבה למעשה, ינסה לשלוט בכל המתרחש לנגד עיניו. האוחז בסיפור היצירתי, יאהב את ההפתעה. הוא יתן למציאות להקדים אותו, יתבונן בה ויחליט אם טובה או רעה. האחד יברא את חייו כמערכת סגורה וסופית, והשני כמערכת פתוחה אין סופית ורבת אפשרויות. האחד - ריבונו של עולם שולט בחייו ומשגיח עליהם, השני - ריבונו של עולם מתבונן בחייו שולל או מאשר את אשר מתרחש בהם.