על המנחה [פרשת ויקרא]

על המנחה [פרשת ויקרא]

פרשת ויקרא, פותחת בפרישת מערכת הקורבנות. המערכת נחלקת לשניים, בחלק האחד הקרבנות מהחי, בחלק השני - הקורבנות מהצומח. שמו של הקרבן מהצומח: 'מנחה'.

חלוקה אחרת של הקרבנות, היא לקרבנות החובה מול קרבנות הנדבה. בקבוצת קורבנות הנדבה נחלקו הנודבים לשניים: העשירים היו מביאים קורבנות יקרים, העניים - קורבנות זולים. הקורבנות היקרים הם השוורים והכבשים, הקורבנות הזולים - התורים [יונים] ו... המנחה הבאה מהצומח.

לאור 'הטבלה המחזורית' הזאת של הקורבנות, נמקד את מבטנו ואת ההתבוננות שלנו, במנחה.

החכמים ברגישותם הלשונית, שמו ליבם לתופעה הבאה: בקורבנות מן החי נאמר 'אדם כי יקריב...', במנחות: 'נפש כי תקריב...' על כך אמרו החכמים:

מה נשתנתה מנחה שנאמר בה 'נפש'?

אמר הקדוש ברוך הוא:

'מי דרכו להביא מנחה?

עני.

מעליה אני לפניו, כאילו הקריב נפשו לפני.' [ילקוט שמעוני, ויקרא, ב']

אפשר לקרוא את הדברים באופן כלכלי. העני מקריב מהונו כדי להקריב את המנחה, יותר משהעשיר מקריב כדי להביא קורבן יקר. אפשר לקרוא את הדברים באופן קיומי, המתאים לימים אלה: המנחה הפשוטה מביאה לידי ביטוי רובד פנימי יותר של הקיום, לא הרכוש החיצוני והמוחצן, אלא הנפש.

יש נטייה לבוז ל'מנחה'. על כך אמרו החכמים:

מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה ואמר:

'ראו מה הן מקריבות?!

מה בזה לאכול?

מה בזה להקריב?'

נראה לכהן בחלום:

'אל תבזה עליה. כאילו נפשה הקריבה.' [מדרש רבה]

קרבן המנחה, מחזיר אותנו אל היסודות הקמאיים של התרבות. ב'מקורות היהדות' הם מתוארים בפרשת בראשית:

...וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַה'.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא, מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן.

וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ,

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה.

וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד,

וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן:

לָמָּה חָרָה לָךְ?

וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב -

שְׂאֵת.

וְאִם לֹא תֵיטִיב -

לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ

וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ

וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. [בראשית ד' ב' - ז']

המוני קולמוסים השתברו, להסביר מדוע שעה אלוהים לקרבן הבל, ולא שעה לקרבן קין. [בסוגריים: איך זה עבד? מה פירוש שהוא שעה או לא שעה? גוסטב דורה, מאייר התנ"ך הגדול, תיאר את עשן קרבן הבל עולה לשמים, ואילו עשן קרבן קין מפוזר על ידי הרוח...]. הנטייה היא לשים את הדגש על כך, הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, מהטוב ביותר, קין הביא... סתם...

לא די בדבר, מה שקובע את ערכו היא התודעה והרגש הנלווים אליו. המנחה לוקחת אותנו אל יסודות הקיום, אל הפשוט, הזול, הראשוני. אבל זה לא יכול להיות פטנט טכני, צריכות להתלוות לכך תודעה ורגש.

הנביא מלאכי - אחרון שנים עשר הנביאים - ניבא והוכיח על הסתאבות מלאכת הקורבנות:

בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו.

'וְאִם אָב אָנִי, אַיֵּה כְבוֹדִי?!

וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי?!'

אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם, הַכֹּהֲנִים, בּוֹזֵי שְׁמִי.

וַאֲמַרְתֶּם: 'בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?!'

'מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל.'

וַאֲמַרְתֶּם: 'בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ?!'

'בֶּאֱמָרְכֶם: 'שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא'.

'וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ, אֵין רָע?! וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה, אֵין רָע?! הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ' אָמַר ה' צְבָאוֹת.

וְעַתָּה, חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ, מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת. הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים?!' אָמַר ה' צְבָאוֹת.

'מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם. אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם' אָמַר ה' צְבָאוֹת, 'וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם.

כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה. כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם' אָמַר ה' צְבָאוֹת. [מלאכי א']

הכל הושחת, גם קורבנות הבהמה וגם המנחות. בכל הספר הקטן והחשוב הזה, מתחבט הנביא כיצד לבנות מחדש את המקדש ואת מעמד הכהנים. הוא מציע לכהנים להתמקד בתפקיד המורה:

כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת

וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ

כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. [ב' ז']

ולבסוף הוא אומר:

וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף,

וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי,

וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף,

וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה.

וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם,

כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת.     [ג' ג' - ד']

הזיקוק של הקרבן שהסתאב, מוביל מצד אחד לטהרת הלב מכל המעקשים הכרוכים בקורבנות, ומצד שני מוויתור על קרבנות החיות והצטמצמות אל המנחה. ככה זה בעת שידוד מערכות, נסוגים לאחור ומנסים להתחיל מבראשית, טוב יותר, נקי יותר, פשוט יותר.

עגנון כתב סיפור 'פת שלימה', סיפור סוריאליסטי השייך לספר המעשים. שני צירים לסיפור. האחד - המספר רעב, הולך למסעדה ומנסה לאכול. לאחר עיכובים רבים ומשונים, כדרכו של עגנון, הוא סוף סוף מתיישב במסעדה.

אחר שעה או פחות מכן בא מלצר אחד והשתחווה לפני ושאל מה האדון מבקש. מה ביקשתי ומה לא ביקשתי. הראיתי על לוח המזונות ואמרתי לו שיביא מה שיביא. וכדי שלא אהא בעיניו הדיוט שאוכל ואינו בורר הוספתי ואמרתי לו דרך חשיבות אבל מבקש אני פת שלמה. ניענע לי המלצר ראשו ואמר מיד אני מביא לו מיד אני מביא לו.

באופנים מאופנים עגנוניים מתעכבת ההזמנה, עד שיורד הלילה והמספר נותר לבדו, ישן בישיבה במסעדה הריקה:

לא האיר היום עד שנתעוררתי לקול משרתים ומשרתות שבאו לכבד את הבית. ראו אותי והביטו בבהלה כשמטאטאיהם בידיהם. לסוף התחילו צוחקים ושאלו מי הוא זה שמוטל כאן? בא המלצר ואמר זהו אותו שביקש פת שלימה.   

בצד ציר הסיפור הזה, יש ציר שני. פגישה הד"ר יקותיאל נאמן, מחשבות על ספרו שיש מפקפקים מי כתבו, איגרות שהוא נותן למספר כדי שישלח אותן בדואר והמספר משתהה ומתעכב ולא מוסר. ואל מול ד"ר נאמן, מר גרסלר הפרוע והמפתה. פרשניו של עגנון הורו, הד"ר נאמן הוא משה רבנו, ספרו הוא התורה, והוא מבקש מהמספר להמשיך אותה באגרות הנשלחות. בציר זה מיטלטל המספר בין הנאמנות לתורה ולמסורת, לבין ערעורה ופנייה אל היצר. מה שלא נתבאר - עד כמה שאני יודע - הוא מה הקשר בין הצירים? בין ציר הנאמנות למסורת וערעורה לבין ציר הפת השלמה.

הפת השלמה דומה למנחה, מנחת השעורים. כמו המנחה שבספר מלאכי, היא מסמנת את החיים הראויים הפשוטים, המזוקקים, השלמים. אליהם חותר המספר מתוך החיבוטים בין המסורת ליצר.

בספר 'עשו', מספר מאיר שלו על משפחת אופים. האב האופה, רוצה שבנו בנימין ימשיך את דרכו. הבן מסרב. הוא מתגייס לסיירת, ודווקא אז חלה התקרבות בין האב ובין הבן.

בשלוש בלילה, בגשם נורא, פתאום נכנסו למאפייה שני חיילים. חצי מתים, רטובים עד העצמות, רועדים מעייפות ומקור. הצבא עושה כאן כל הזמן ניווטים בסביבה, והמסכנים האלה, שהם מריחים ריח של מאפייה באמצע הלילה, הם פשוט משתגעים. אתה יודע איך זה שבן אדם שקר לו ומתגעגע הביתה. עוזבים הכל ורצים בעיניים עצומות בשביל חתיכה לחם מהתנור. אבל אז, מי השלישי שנכנס ומחבק אותי? בנימין. הלו, אבא!... בחיבוק שלו הרגשתי כמה גדל, כמה מעט התחבקנו שהיה ילד, כמה מעט התחבקנו בכלל. לא הרגשתי אותו צומח בין הידיים שלי. לא הרגשתי את המשקל, את הגובה הזה, את השרירים. מיד רצתי להעיר את לאה, להביא להם בגדים יבשים, וכשאני חוזר, מה אני רואה? בנימין, כמו שהוא רטוב ועייף, עומד ומכניס את התבניות לגארה. [238]

החזרה אל הלחם, החזרה אל האב, החזרה אל העבודה. בעת שבר ומאמץ עילאי וקושי, הנפש זקוקה לשוב הביתה. אל הראשוני, אל המקור, אל המנחה.

על המידה ומעבר לה [פרשת ויקהל פקודי]

על המידה ומעבר לה [פרשת ויקהל פקודי]

פרשות המשכן נפתחו בפרשת תרומה, היא עצמה פתחה בקריאה לנדיבות הלב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה,

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ,

תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.'           [שמות כ"ה א' - ב']

פרשותינו - ויקהל פקודי, הן פרשות היישום. משה פותח ומעביר את הדברים האלה הלאה, אל העם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה',

כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה',

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.           [שם, ל"ה ד' - ה']

השלב השלישי - לאחר דברי ריבונו של עולם ולאחר דברי משה - היה הביצוע. תיאור הביצוע הוא תיאור מופלא המצליח בשפה פרוזאית להעביר את צונאמי הלב הנדיב שהביא שפע של תרומות מכל חלקי העם לשם בניית המשכן:

וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה.

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ...

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ...

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ...

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ...

וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ...

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא... הֵבִיאוּ...     [שם שם כ' - כ"ט]

צוות העבודה בראשות בצלאל אוסף את התרומות, וכאן מופיע הקטע המפתיע:

וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ,

אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים.

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא,

מִדֵּי הָעֲבֹדָה,

לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.'          [שם ל"ו ד' - ה']

הם מביאים יותר מידי! אפשר היה לחשוב על סיפור אלטרנטיבי. אם יש יותר, נבנה משכן מהודר יותר. אבל לא. היה להם חזון ברור - מה צריך להיות. מה שמעבר לכך - מיותר. משה נענה לקולם:

וַיְצַו מֹשֶׁה,

וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר:

'אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ!'

וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.             [שם שם ו']

זה לא היה להם קל, צריך היה לכלוא את הלב הנדיב. והתוצאה:

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם

לְכָל הַמְּלָאכָה

לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ

וְהוֹתֵר.             [שם שם ז']

מה זה? אם 'דים' אז לא 'הותר', ואם 'הותר' אז לא 'דים'?!

כנראה, גם כשבלמו את נדיבות הלב, היה מרחק בלימה, ומצד אחד עצרו את השפע - ו'דים', ומצד שני לא הצליחו בדיוק בזמן ו'הותר'.

ההסתפקות מזכירה שתי תמונות. כאשר מציע יעקב לעשיו את מתנותיו, אומר לו עשיו:

יֹּאמֶר עֵשָׂו:

'יֶשׁ לִי רָב.

אָחִי.

יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ'.           [בראשית ל"ג ט']

משה נותן לעם הוראות ביחס למן:

'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':

לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ

עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת

מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם

אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.'

הם נענים למידה שהוא מודד להם:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיִּלְקְטוּ

הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.

וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר

וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה

וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר

אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.

אלא שאז הוסיף משה עוד כלל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:

'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר'.

על הכלל הזה, קשה היה לחלק מהאנשים לקיים:

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה

וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר

וַיָּרֻם תּוֹלָעִים

וַיִּבְאַשׁ.

וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.            [שמות ט"ז ט"ז - כ']

מדוע לא שמעו אל משה? מקום אחר בוא מופיע 'ולא שמעו אל משה' יכול ללמדנו: משה פורש בפני עם העבדים את חזון היציאה ממצרים. והם בתגובה:

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה

מִקֹּצֶר רוּחַ

וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.            [שמות ו' ט']

העבודה הקשה מנעה את יכולת ההקשבה, היא הביאה לקוצר רוח. אצלנו אין עבודה קשה, אבל קוצר רוח יש. הרוח הקצרה שאיננה יכולה לדחות סיפוקים, להתנהל ברוח ארוכה.

הרוח הארוכה, היא דרך אחת להגיע אל המידה הנאותה. לא להפריז. אתה נושם עמוק, נושף ומשחרר את החרדות שלא יהיה די, שלא יהיה מספיק. יש דרכים נוספות. מי שיש לו חוש מידה, מבין ומרגיש שהמיותר הוא מותר. המותר פוגם בשלמות, כפי שכותב הרמח"ל במסילת ישרים:

ואמר כמו כן (תהילים קיט): 'צרופה אמרתך מאד, ועבדך אהבה'. כי באמת העבודה האמתית צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף, והוא מה שנאמר על התורה (שם יב): 'אמרות ה' אמרות טהרות, כסף צרוף בעליל, לארץ מזוקק שבעתים'. ומי שהוא עובד ה' באמת, לא יסתפק בזה במעט ולא יתרצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו, עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי...

המידה המתאימה ללא מותר, היא זיכוך הסיגים. אך יש בה עוד ממד, כפי שמטיבה לתאר רחל המשוררת:

בְּלֹא נִיב, בְּלִי נוֹעַ,

רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ,

לְחוּצָה אֵלֶיךָ

בְּעַרְבֵי רַחֲמִים וָרֹךְ –

אֵדַע מַרְגּוֹעַ

שֶׁל הֵלֶךְ מֻכֵּה-שָׁרָב

הַיּוֹשֵׁב לָנוּחַ

בְּצֵל הַיַּעַר הָעָב.

אֶשְׁכַּח שָׁכוֹחַ

כִּי יָצְאָה בִּי יַד הַגּוֹרָל

הַהוֹפֵךְ לְאֵבֶל

אֶת חַג חַיֵּינוּ הַדָּל. –

לְחוּצָה אֵלֶיךָ

בְּעַרְבֵי רַחֲמִים וָרֹךְ

בְּלֹא נִיב, בְּלִי נוֹעַ,

רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ – –

יש זמנים - כמו הזמן הזה שנגזר עלינו, עת הקורונה - שבהם עלינו לעצור את השטף, את התנועה. הדיבור עם האחרים מתמעט, כי אסור לנו לפגוש אותם. אפשר להפוך את ההדממה הזאת לרחמים ורוך, למרות הלחץ. אפשר דווקא בהם למצוא מרגוע, מנוחה. דווקא ההתכנסות הזאת, מאפשרת למחוק את מאורעות החיים, את מכות יד הגורל. ההתכנסות אל אטום הקיום, הזך, המזוכך, אל ההצטרפות האמיתית.

על הפנים [פרשת כי תשא]

על הפנים [פרשת כי תישא]

פרשת כי תישא, היא עבורי הנפלאה שבין פרשיות התורה. ריבונו של עולם מתגלה למשה, התגלות החושפת טפח מזהותו. הנה כמה מפסוקיה המרהיבים של הפרשה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': 'רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.

וְעַתָּה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה'.

וַיֹּאמַר: 'פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ'.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.

וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ? הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ, וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. [שמות ל"ג י"ב - ט"ז]

רש"י, הולך בעקבות תרגום אונקלוס. אונקלוס ידוע כמי שפירושו מקהה כל ביטוי העלול להתפרש כהגשמה של ריבונו של עולם. אונקלוס מתרגם 'פני' - 'שכינתי'. הוא עוקף את ההגשמה של ריבונו של עולם כמי שיש לו פנים, כלומר - גוף. בהמשך דבריו ממשיך רש"י אל מעבר לאונקלוס ומורה כי 'פני ילכו' משמעו - 'אני בעצמי אלך'.

הרשו לי ללכת בדרך אחרת. נשים בסוגריים את בעיית ההגשמה, וניצמד לפשוטו של מקרא. [בדרך זו הלכו גם בעלי הסוד]. עתה נחלצת הפרשה מכבלי ההפשטה, ומתגלה כעוסקת בפנים ובעיניים שהן מוקדן. כך תישמע מעתה הפרשה:

משה אומר לריבונו של עולם: 'אתה אומר לי להעלות את העם, ולא אומר לי מי ילך איתי. זה לא מסתדר עם זה שאמרת שאני מוצא חן בעיניך, בעיניים שלך, אלה המביטות בי וקרובות אלי. ועכשיו, אם באמת אני מוצא חן בעיניים שלך, אם המבט שלך קרוב אלי, מאיר לי, הודע לי את דרכך, את האופן שאתה מתנהל איתי, כדי שבאמת אמצא חן בעיניים שלך, לא כביטוי מופשט אלא כמציאות ממשית. וראה - בעיניים שלך - אני לא לבד, אני חלק מהעם, מהעם שלך.'

אומר ריבונו של עולם למשה: 'שאלת את מי אשלח איתך, ואני עונה לך: הפנים שלי הולכות אתך. אני מתבונן בך, בתשומת לב, אתה באמת מוצא חן בעיניים שלי, דמותך ניבטת אלי, אני מתבונן בך, מטביע את צורתך בתוכי, בעיניים שלי.'

אומר משה לריבונו של עולם: 'זה מה שאני רוצה. ככה. את פניך המביטות בי, את עיניך הנעוצות בי. אם זה לא יהיה ככה - אל תעלה אותנו מכאן, מהמדבר אל הארץ הטובה. כי במה ייוודע שעמך ואני מוצאים חן בעיניים שלך? נמצאים בהן, לא בהיסח הדעת אלא בהתבוננות קרובה? אם אתה, אם הפנים שלך ילכו איתנו, יתבוננו בנו, יתפסו את דמותנו ויטביעו אותה בתוכך.'

ככה זה כשיש יחס קרוב, של הצטרפות, של אהבה, של אני - אתה ולא של אני - לז כפי שהורה בובר שלמד את ההבחנה הזאת ממורי ורבי הפילוסופי - הרמן כהן. הנה, בואו ונתבונן בשיר - השירים, שיר האהבה והקרבה, כשאנחנו מתמקדים בפסוקים העוסקים בעיניים:

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים.

ורש"י, המורה הגדול והרגיש מפרש: 'כיונה זו, שמשמכרת את בן זוגה, אינה מניחתו שיזדווג לאחרת'. המבט הוא ההצטרפות, ההתקבעות באחר האהוב.

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ...

ורש"י אומר: 'גוונייך, ומראיתך, ודוגמתך, כיונה הזאת הדבקה בבן זוגה וכששוחטין אותה אינה מפרכסת אלא פושטת צוואר, כך את נתת שכם לסבול עולי ומוראי' - העיניים המביטות בדבקות, הן המצטרפות, הקרבות, הדבקות. ודבקות האהבה היא עד מוות, עד פשיטת הצוואר, כפסוק השיא של שיר - השירים המקפל בחובו את כל השיר:

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ

שַׁלְהֶבֶתְיָה.

ורש"י כותב:

'שימני כחותם' - בשביל אותה אהבה תחתמני על לבך, שלא תשכחני, ותראה 'כי עזה כמוות אהבה', האהבה שאהבתיך עלי, כנגד מיתתי שאני נהרגתי עליך.

'קשה כשאול קנאה' - קנאה בכל מקום... לשון אחיזת הלב, לנקום נקם.

'אש, שלהבת יה' - רשפים של אש חזקה הבאה מכח שלהבת...

ונשוב אל העיניים:

'הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי'

רש"י:

'הסבי עיניך מנגדי' - כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו, ועיניה נאות, ואומר לה: 'הסבי עיניך מנגדי, כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי, ורוחי גסה, כי איני יכול להתאפק.

'הרהיבוני' - הגיסו לבי, כמו (תהלים צ) 'ורהבם עמל ואוון'.

 ...עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן...

רש"י:

'עיניך' - כבריכות אשר בחשבון המושכות מים... ועוד יש לפרש, 'בריכות בחשבון' כמו יונים, ולשון משנה הוא: 'הלוקח יוני שובך, מפריח בריכה ראשונה...'

העין המביטה מושכת את מי אשר מביטים בו... היא יונת העין... עין האהבה.

עמנואל לווינס, הפילוסוף, הפך את הפנים ואת העיניים המתבוננות מתוכן, לאבן יסוד בהגותו. הוא מורה כי הצו 'לא תרצח', נגזר מעיניו של הקרבן המביט ברוצח. אם יתבונן הרוצח בעיניו של הקרבן, לא יוכל לרצוח אותו. הרצח נגזר מהעדר הראייה...

מלילה הלנר אשד כתבה ספר הנקרא 'מבקשי הפנים'. הספר סובב סביב האידרא רבא, חלק יחיד ומיוחד מספר הזוהר. כל כולו עוסק בבקשת פני אלוהים. בין שורותיו הקסומות, היא מצטטת את פירושו הייחודי לביטוי: 'אֶרֶךְ אַפַּיִם'. זהו ביטוי המופיע בפרשתנו בשיאה, כשריבונו של עולם נאות לבקשת משה ומתגלה בפניו בזהותו העמוקה ביותר מאלה הנגלות בכתבי הקודש. רש"י מפרש את הביטוי מלשון 'ארוך', מאריך אפו, כעסו, איננו ממהר לבטאו. אבל ספר הזוהר הולך בדרך אחרת, הוא מפרש אותו מלשון 'ארוכה', 'רפואה':

'ארך אפים'

אסוותא דאנפין [ארוכת הפנים]

דהא לא אשתכח אסוותא בעלמא [שהרי לא מצויה רפואה בעולם]

אלא בזמנא [אלא בזמן]

דאשגחין אנפין באנפין [שמשגיחים פנים בפנים].

הפנים, העיניים המתבוננות באחר, הן המרפאות אותו...

אתגר קרת כתב סיפור, 'עיניים נוצצות'.

זהו סיפור על ילדה שאהבה, יותר מהכל, דברים נוצצים. היתה לה שמלה עם נוצצים, וגרביים עם נוצצים, נעלי בלט עם נוצצים, ובובה כושית שקראו לה כריסטי, על שם העוזרת שלהם, עם נוצצים. אפילו השיניים שלה היו נוצצות, למרות שאבא שלה התעקש שהן 'בוהקות' ושזה לא ממש אותו הדבר. 'נוצץ' היא חשבה לעצמה, 'זה הצבע של הפיות, ובגלל זה הוא הכי יפה מכל הצבעים'. כשהגיע פורים [דף הפרשה הזה נכתב בפורים. משה מאיר] היא התחפשה לפיה קטנה. בגן היא פיזרה נוצצים על כל ילד שעבר לידה, ואמר שזה אבקת משאלות מיוחדת, שאם מערבבים אותה עם מים אז המשאלות מתגשמות...

כשהגיעה הביתה הורידה הילדה את התחפושת... וצעקה, 'אני רוצה עיניים נוצצות!' היא צעקה כל כך חזק שאמא שלה באה בריצה לבדוק שהכל בסדר. 'אני רוצה עיניים נוצצות,' אמרה הילדה, הפעם בשקט, והמשיכה להגיד את זה לאורך כל המקלחת, אבל גם אחרי שאמא שלה ניגבה אותה והלבישה אותה בפיג'מה היא נשארה עם עיניים רגילות. ירוקות - ירוקות, ומאוד מאוד יפות, אבל לא נוצצות. 'עם עיניים נוצצות אני אוכל לעשות כל כך הרבה דברים,' ניסתה לשכנע את אמא שלה, שנראתה קצת חסרת סבלנות, 'אני אוכל ללכת איתן בלילה על הכביש ומכוניות יראו אותי מרחוק, וכשאהיה יותר גדולה אני אוכל לקרוא איתן בחושך ולחסוך המון חשמל, וכשאלך לכם לאיבוד בקולנוע תמיד תוכלו למצוא אותי בקלות בלי לקרוא לסדרן,'...

אמא שלה מנסה לברר מי נתן לה את הרעיון המשונה הזה, ומתברר שיש ילד מלוכלך אחד בגן, שיש לו עיניים נוצצות. אמא מציעה לה לשאול אותו מחר בגן, מאיפה יש לו עיניים נוצצות. וכך היא עושה -

'מאיפה יש לך עיניים כאלה נוצצות?' 'זה לא בכוונה... זה קורה מעצמו.' 'ומה אני צריכה לעשות כדי שגם לי יקרה מעצמו?' התרגשה הילדה, 'אני חושב שאת צריכה לרצות משהו חזק חזק ושהוא לא יקרה, ואז העיניים ישר יהיו נוצצות'... 'תגיד לי,  מה זה הדבר הזה שאתה רוצה חזק חזק ולא קורה?' 'ילדה אחת,' גמגם הילד, שתהיה חברה שלי.'...

זה מה שרוצה משה מריבונו של עולם, שיהיה חבר שלו, חבר של עמו.

על בגדי הכהן החדשים [פרשת תצווה]

על בגדי הכהן החדשים [פרשת תצווה]

פרשתנו עוסקת בבגדי הכוהנים, זורקת אותנו לעיין במושג ה'בגד'. 'הבגדים עושים את האדם' אומרים האומרים, בואו נתבונן בהם במתינות. אדם וחווה לא נזקקו להם:

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים

הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ

וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.                                                               [בראשית ב' כ"ה]

המורה הגדול העדין והרגיש - רש"י - מבאר:

'ולא יתבוששו' -

שלא היו יודעים דרך צניעות

להבחין בין טוב לרע.

ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות,

לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ

ונכנס בו יצר הרע

וידע מה בין טוב לרע.

הבגד הפונקציונאלי, נולד מתוך תחושת צניעות. הצניעות נולדת מתוך הבחנה בין טוב לרע. ההבחנה נולדת מהיצריות. כך נולדו הבגדים.  אבל יש פן אחר לבגדים, הוא המופיע בפרשתנו:

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ

לְכָבוֹד

וּלְתִפְאָרֶת.                                                    [שמות כ"ח ב']

לא הצנעה, אלא דווקא הבלטה. לכבוד ולתפארת. כנראה ששתי הפנים האלה של הבגד, באות לידי ביטוי אצל אדם וחווה. מצד אחד - בעקבות התודעה:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.                                                                     [בראשית ג' ז']

ומן הצד השני -

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר

וַיַּלְבִּשֵׁם.                                                                                    [שם שם כ"א]

מה יש בו בבגד, שהוא מעבר להצנעה, שהוא לכבוד ולתפארת?

המקובלים ראו את התורה כמלבוש, מבעד לה מבצבצת התורה האמיתית, הסמויה מן העין. החסידים שתרגמו את הקבלה העוסקת באלוהות למוסבת אל האדם, ראו את המלבוש של התורה כחלק ממארג היחס בין אדם לאלוהים. בעל התניא - רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד, מדמה את העיסוק בתורה לבן מלך המחבק את אביו. האם מכיוון שהמלך מלובש במלבושיו, הוא חווה ניכור וריחוק? לא.

ראו נא את הסברו של הרב שטיינזלץ לשימוש שעושים המקובלים במושג 'לבוש', כמסמן חלקים של הנפש האנושית:

בחסידות נמשלים הגילויים של הנפש - ללבושים, המהות המתגלה מתלבשת בהם ודרכם היא מתגלה...

במובן הרחב של המושג, כל גילויי הנפש הם 'לבושים', ואולם במובן המצומצם יותר משתמשים בדרך כלל במונח 'לבושים' לגבי מחשבה דיבור ומעשה. עם כל ההבדל שבין לבוש המחשבה שהוא הפנימי, ללבוש הדיבור והמעשה שהם חיצוניים יותר, הרי כולם שווים בכך שאין קשר מהותי בין המתלבש ולבושו. הלבוש, אף שהוא המגלה את המהות הפנימית נשאר תמיד ישות נבדלת ונפרדת. באמצעות הלבושים מגלה הנפש את כוחותיה, אבל אין היא מזדהה איתם. [פירוש לספר התניא, כרך א' עמ' 87 - 88]

המלבוש רומז כי יש משהו מעבר לו, הגוף בבגד הממשי, הנפש במטפורה. החיפוש הוא אחר המהות, המגלה הוא המסתיר הוא הלבוש. מצד אחד תמיד יש כמיהה אל מה שמעבר ומתחת למלבוש, מצד שני, דווקא המלבוש מאפשר את הזיקה אל אשר מעבר לו.

עגנון כתב סיפור קסום, 'המלבוש'. סיפור קצר, עולם ומלואו בו. מעשה בחייט שהוזמן לתקן מלבושו של שר. כדרכו של עגנון, הכל משתבש, שוב ושוב, והוא לא מצליח לעמוד במשימה. יודעי דבר דרשו את הסיפור כמשל לניסיון האדם לתקן את מלבושי הנפש שלו. בדרך הילוכו מפזר עגנון מפניניו, על תיקוני הבגד:

הוריד את משקפיו וקינחן וחזר ותלאן בעיניו ובדק את המלבוש לראות מה חסר. הכפתורים מחוברים, אף דברים שהם נוי למלבוש מייפים את המלבוש. אבל המלבוש עצמו מחוסר משהו. זה משהו שאם הוא יש המלבוש מלבוש, ואם חסר אין המלבוש מלבוש...

נתחזק ונטל את המחט ותפר כאן תפירה וכאן תפירה. אילו תפרן ביום בזמן שהיתה החמה מאירה היתה כל תפירה ותפירה במקומה, עכשיו לאור הנר נשתבשו אצבעותיו של החייט. אם לא קלקל מה שהיה מתוקן לא תיקן מה שהיה לתקן...

יצא החייט מעם פני השר על מנת לחזור מיד לעבודתו. באמת אין המלבוש חסר אלא משהו, ואין צורך להשחיר עיניו בלילה, אף על פי כן קיבל עליו לסמוך אמירה למעשה, כדי להראות לשר שהוא אומר ומקיים...

...נטל את המלבוש וניערו ונטל כלי שער והתחיל מעבירו על המלבוש. עם שהוא טרוד במלבוש עבר על חלונו עבד אחד מעבדי השר. נתבהל החייט ואחזתו אימה. נטל את המלבוש והחביאו ולא הביט היכן החביאו, ובלבד שמעלימו מעיני העבד של השר. מתוך שהחביאו ולא הביט היכן החביאו לא נעשה המלבוש יפה יותר ולא נתנקה מלכלוכו. לאחר שהלך לו העבד הוציא החייט את המלבוש וחזר לנקותו ולנערו עד ששכח שהגיע זמן סעודת הצהרים...

... עם שהוא אוכל נשפך קצת רוטב על המלבוש. קפץ החייט כאילו דקרתו מחט. נזדעזע השולחן ונשפכה כל הקערה, ולהיכן נשפכה, על המלבוש של השר. טפח החייט על פניו והטיח ראשו בכותל וצעק, אוי לי ואבוי לי, הכינו לי קבר ותכריכים. שמעה אשתו ובאה. ביקשה לנחם אותו ואמרה, עדיין לא כלו כל הקיצין, הריני נוטלת את המלבוש והולכת לנהר ומכבסת אותו...

הבגד הוא ישות, לא רק מכינים אותו, צריך לתחזק, ולנקות ולכבס אותו, והוא מועד לקמטים וכתמים... האדם הוא הבגד, האדם הוא כבגד. לעיתים, דווקא מפאת זרות הבגד לאדם, האדם הוא לא הבגד, הוא המשמר את הזהות. כך כותבת ויסלבה שימבורסקה, המתארת פגישה בינה כאישה מבוגרת עם הנערה שהיא היתה פעם:

בת עשרה

אני בת עשרה? / אילו ניצבה פתאום כאן, עכשיו, מולי, / ההיה עלי לקבל את פניה כאדם קרוב, / גם אם היא זרה לי, רחוקה?

להזיל דמעה, לנשק במצח הקטן / מן הטעם האחד, / שיום ההולדת שלנו זהה?

כה רב אי הדמיון ביננו, / אפשר כי העצמות, רק הן אותו הדבר, / קימור הגולגולת, ארובות העיניים.

עיניה כמו מעט גדולות יותר, / הריסים ארוכים יותר, / הקומה גבוהה יותר / והגוף כולו עטוף במהודק / בעור חלק, בלי פגם.

קרובי משפחה ומכרים אכן קושרים ביננו, / אבל בעולמה כמעט כולם חיים, / ואילו בעולמי כמעט אף אחד / מהחוג המשותף הזה.

כה נבדלות אנו; / חושבות, מדברות על דברים שונים לחלוטין. / היא יודעת מעט - אך בנחישות הראויה לעניין טוב מזה. אני יודעת הרבה יותר / אך לא בבטחה.

היא מראה לי שירים, / בכתב יד מסודר, ברור, / שכמותו איני כותבת זה שנים.

אני קוראת את השירים האלה, קוראת. / נו, אולי האחד הזה, / אם היו מקצרים אותו / ומתקנים בכמה מקומות. / השאר לא מנבא שום דבר טוב.

השיחה לא קולחת. / הזמן על השעון העלוב שלה / עודנו בלתי יציב וזול, / על שלי הוא יקר לאין ערוך ומדויק.

לעת פרדה - לא כלום, חיוך נימוסין / ושום התרגשות.

רק כשהיא נעלמת / ומותירה בחיפזון את הצעיף שלה, /

צעיף מצמר אמיתי / עם פסים צבעוניים / שאמא שלנו / סרגה בשבילה.

עדיין הוא שמור אצלי.

הזהות משתנה ללא שיור, רק הבגד נותר ושומר עליה. וכאן מגיע הנס כריסטיאן אנדרסן הגאון, ומספר את סיפור בגדי המלך החדשים. המלך שתופרים לו את הלא - בגדים. רק ילד אחד צועק - 'המלך ערום!' והעירום חושף את שקר הבגד. והכהן אשר לו שתי מערכות בגדים, אחת פשוטה, בגדי לבן, גלגול עלה התאנה של האדם הראשון וחווה, ואחת מפוארת בזהב ובתכלת, גלגול כותנות העור שלהם, הוא בכל פעם שנכנס לפני ולפנים, פושט את בגדי הכבוד ולובש את הבגדים הפשוטים, קרוב עד גבול האפשר ללא - בגדים, ושוב לובש ושוב פושט. כי האדם נדרש בראש ובראשונה לגמישות, להתאים את עצמו להתרחשות, מתי הבגד עושה את זהותו, ומתי הלא - בגד מגלה אותה.