על השבירה [פרשת מצורע]

על השבירה ועל הניתוץ [פרשת מצורע]

כך מורה התורה בפרשתנו:

 

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע... וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת... וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת...

 

הביטוי וְנָתַתִּי נותן לסיפור מימד חגיגי, מזכיר תמונות אחרות:

וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.                                         [בראשית מ"ח ד']

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.                                      [שמות ו' ח']

(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.                                                                     [ויקרא כ"ו ו']

זה הרקע לדברי החכמים, רש"י אסף והביא אותם:

'ונתתי נגע צרעת' - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

 

ברצוני ללכת בכיוון אחר, כדי לפתור את האבסורד: שמחה בניתוץ הבית.

ההגעה לארץ צופנת סכנות קשות, סכנות הקשורות גם לבתים:

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ, עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

                                                                                                         [דברים ו' י' - י"ב]

 הבית אשר לא בנית מהווה פיתוי גדול, כל כך קל וכל כך נוח. מי הוא זה אשר ימצא בית מוכן לכניסה, יוותר עליו ויבנה בעצמו את ביתו? אי אפשר לצפות זאת מאדם, כולם יכנסו לבית אשר לא בנו. אך יש בו בבית הזה טעם לפגם, מצד אחד אתה לא עמלת על בניינו ומצד שני - מישהו אחר עמל עליו ולא זכה ליהנות ממנו. והנה מופיע הנגע, ובסופו של התהליך - עליך לנתץ את הבית. כאן אני יכול לאתר את מרחב השמחה, את הוְנָתַתִּי העליז. ניתוץ הבית הוא המאפשר לי לבנות בעצמי את ביתי שלי, לא ליהנות מפרי אנשים שהוא היה שלהם והם נאלצו לוותר עליו. התמונה הזאת מזכירה לי את דברי ניטשה ב'כה אמר זרטוסטרא':

...וזה הסוד אשר החיות עצמה לחשה באוזני: 'ראה' - כה אמרה - 'אנכי הדבר הנאלץ לגבור על עצמו תמיד.' ... כל היכן שאתה מוצא אבדן ושלכת, ראה נא, שם החיים מקריבים עצמם - למען העוצמה! שאני נאלץ להיות קרב והתהוות ומטרה וסתירתן של המטרות: אהה, כל המגלה את רצוני זה, הרי מגלה מה עקומות הן הדרכים שבהן הוא נאלץ ללכת... אתם קובעי הערכים, בעזרת ערכיכם אתם מפעילים כוח; וזה סוד אהבתכם הכמוסה וזה הנצנוץ הרטט והשפעה שבנפשכם.

אולם מתוך ערכיכם צומחים שלטון חזק יותר והתגברות חדשה: עליה מתנפצות ביצה וקליפת ביצה.

ומי שכורח לו להיות יוצר במלכות הטוב והרוע, אכן כורח הוא לו להיות תחילה מנפץ ומשמיד ערכים.

וכך הרוע העילאי שייך לטוב הלב העילאי, שהוא הוא טוב הלב היוצר.

נדבר על כך, חכמי החכמים, גם אם גרוע הדבר. גרועה מזה השתיקה; כל האמיתות המושתקות נעשות ארסיות.

ויישבר נא באמיתותנו כל מה שעשוי להישבר: נותרו עוד בתים רבים להקימם. כה אמר זרטוסטרא.          [עמ' 111-112 בתרגום העברי של אלדד]

 

אני - בניגוד לניטשה - לא בוחר לנפץ, אבל כשיש הזדמנות המובילה לכך, צריך לנצל אותה. התורה - בניגוד לניטשה - עושה זאת יותר בעדינות, בשלבים. בשלב הראשון רק חילוץ של האבנים הנגועות, בשלב השני - סתירה. המתינות הזאת מזכירה את היחס לעבודה זרה, בתורה ובספרות החכמים.

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם, כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם.                                                          [שמות כ"ג כ"ד]

כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן.     [ל"ד י"ג]

כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.                                                             [דברים ז' ה'] 

לעומת ההרס, השבירה, הכריתה, הגידוע והשריפה, הוראת המשנה שונה בתכלית:

כיצד מבטלה [את העבודה הזרה]?

קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה אף על פי שלא חיסרה -  בטלה.                                                            [עבודה זרה, פרק ד' משנה ה']

 

אפשר להרוס במתינות את הישן, בכדי לבנות את החדש. תנועת הנפש המשחררת והמשתחררת נותרת, האמוציות הרדיקליות מושמות בסוגריים. מובן שיש שיחלקו אף על ההרס העדין, זאת מחלוקת עמוקה שהיא לשם שמים.

 

על היולדת [פרשת תזריע]

 

האישה היולדת נקראת להקריב לאחר לידתה קרבן חטאת:

 

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.

 

כאן הטילה התורה לפתחנו שאלה, הטורדת דעתם של קוראיה ולומדיה מאז ועד עתה:

 

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?                                                                                        [נידה ל"א ע"ב]

 

השאלה שאלה חריפה, מה חטא חטאה היולדת? היעלה על הדעת שמעשה הלידה שהוא החסד והטוב בהתגלמותו יגרור אחריו קרבן חטאת?!  תשובתו של רבי שמעון בר יוחאי איננה טובה בעיני:

 

אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.

 

התשובה הזאת מרחיקה את המתבקש מפשוטו של מקרא - הלידה ולא מעשה שבא בעקבותיה היא המובילה לקרבן החטאת. מעשה הלידה בהקשר התנ"כי, הוא מימוש הצו הראשון פְּרוּ וּרְבוּ . העקרות נתפשת כרעה נוראה, בעיקר בעיני האישה. רחל זועקת אל יעקב הָבָה לִּי בָנִים, חנה שותקת שתיקה זועמת ומלאה בוז לשמע דברי אלקנה: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. רחל המשוררת כותבת בערגה - בֵּן לוּ הָיָה לִי! ערגתה בלולה בדברי רחל ולאה:

 

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

 

מושא ערגה ומימוש של צו, זוהי הלידה. מאיפה בא החטא?!

 

בואו ונעיין יחד בשיר יפה שכתבה סיוון הר שפי:

 

האור הלבן

 

אִם פַּעַם אַצְלִיחַ לִכְתֹּב אֶת הָאוֹר הַלָּבָן

שֶׁיַּמְשִׁיךְ אוֹרוֹ, שֶׁיַּמְשִׁיךְ לְהָאִיר דֶּרֶךְ כָּל הַדְּבָרִים -

עֲנָנִים אֲפֹרִים וּשְׁחוֹרִים וּשְׁקָרִים

אִם אוּכַל דֶּרֶךְ מַתֶּכֶת הַגּוּף הַמְזֻיֶּפֶת

לְעוֹרֵר תָּמִיד אֶת הַבְּכִי עַל זְהַב הָאוֹר הַטָּהוֹר

שֶׁהוּא גֶּרֶם הָאוֹר הָעוֹלֶה כְּמוֹ כֶּבֶשׁ

אֶל רֶחֶם הָאוֹר הַלָּבָן.

הָאוֹר הַלָּבָן אֵינוֹ זָז

הוּא סָמוּךְ כְּמוֹ פָּנֶיהָ שֶׁל אֵם רְכוּנָה לַתִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד

הוּא סָמִיךְ כְּמוֹ רֵיחַ חֵיקָהּ

אֲבָל הַדְּבָרִים זָזִים, מַחְשָׁבָה וְרֶגֶשׁ

נָעִים כְּמוֹ עַרְפִּיחַ בֵּינוֹת לַגּוּפִים,

לִקּוּי מְאוֹרוֹת.

הַדְּבָרִים זָזִים, הָאוֹר הַלָּבָן מִתְגַּלֶּה

הָאִישׁוֹנִים מִתְרַחֲבִים וְעוֹקְבִים

הָרַגְלַיִם רוֹקְדוֹת בָּאֲוִיר

פְּעִיָּה שֶׁל צְחוֹק עָמֹק

וְשׁוּב צֵל.

 

היחס והזיקה בין האם לתינוק, מתוארים כשילוב של אור וצל. האור שהוא לבן וטהור מול הצל האפור. מהו האור ומהו הצל? אינני יודע עדיין מהו, אבל הוא מזכיר לי את כפל הקורבנות שמביאה האישה - עולה וחטאת.

יש גם קול אחר, אפשר לבטל אותו להסביר את הנסיבות המיוחדות בהן הושמע, אך אי אפשר להתעלם ממנו:

 

יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ, וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר.

... כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי, וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי.

לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת, מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע?!

מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם, וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?

לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר, וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ?!                     [איוב ג']

 

על האור ששרה לו סיוון שיר תהילה, שואל איוב - למה?! שני קולות, שני יצרים. יצר החיים ויצר המוות. הלידה היא פרי יצר החיים, אך היא מעוררת גם את יצר המוות. הקרבנות נותנים ביטוי לשני הקולות. אמנם הגדרת קול אחד כעולה והשני כחטאת מורה מראש מיהו הקול הרצוי בשדה הזה, אך אין זה אומר שלא יהיה מי שילך כנגד הזרם. התבוננו נא במקור הבא:

 

מעשה ועמדו קינים בירושלים בדינרי זהב,

אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין; נכנס לבית דין ולימד: האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה;

ועמדו קינין בו ביום ברבעתים.                                      [בבא בתרא קס"ו ע"א]

על פי פשוטו של מקרא, אישה שילדה חמש לידות, חייבת חמישה קרבנות חטאת. רבן שמעון בן גמליאל תיקן שדי אם תקריב קרבן אחד. אפשר לראות תקנה זו כתקנה כלכלית, רבן שמעון בן גמליאל מתחשב בקושי של האישה להוציא סכום גדול כל כך. אבל אפשר לטעון כי הסיפור של רבן שמעון בן גמליאל עמוק יותר. הוא לא היה מקל מסיבות כלכליות, אילו בתשתית לא היתה בו התנגדות לקרבן. זו דרכו החותרת למזער את החוק, בגבולות האפשר. רבן שמעון בן גמליאל משמיע את הקול המתנגד לקרבן, הוא מכריע כי מותר לאישה להשמיע את הקול השולל את החיים, לא רואה בהם ערך. הוא לא מוכן ולא יכול להתנגד לחוק בכל המקרים, אך הוא יכול למזער את תכולתו. על פי הקריאה שהצעתי לכם, אין צורך לוותר על קרבן החטאת, אלא יש לראות בו ביטוי לגיטימי לקול המתנגד ללידה.

בגוף ראשון אומר: כגבר לא עמדתי בניסיון לחשוב על ערך החיים לאור מכאובי הלידה, וברוך המקום שלא התנסיתי בניסיונותיו של איוב. בניסיון חיי אני מכריע בעד יצר החיים, אוהב אותם ומחייב אותם. אך אינו דומה מי שבוחר בחיים לאחר ששמע גם את קול יצר המוות, למי שבוחר בהם על רקע השתקת הקול הזה. שני הקורבנות קוראים לנו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, להקשיב לשני הקולות ולבחור ולהכריע ביניהם.

                                                                                     

 

 

 

 

 

על הלידה [פרשת תזריע]

על הלידה [פרשת תזריע]

 

פרשת תזריע פותחת בפרשת האישה היולדת:

 

...אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.

וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.

וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

 

הפרשה הזאת תמוהה ומוזרה. השדה הנפרש סביב היולדת הוא שדה של טומאה, של חטא עלום הדורש כפרה, של קורבן חטאת, של הרחקה מהמקדש. הרי זה עומד בסתירה לתחושת החיים הפשוטה כי לידה היא אזור של חיים, של טהרה, של קדושה.

כבר בימי התנאים נשאלה השאלה הזאת, ורבי שמעון אף נתן לה תשובה:

 

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?

אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה,

לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.                                               [נידה ל"א ע"ב]

 

רבי שמעון מציע חטא, מפני שללא עוון השבועה לא ברור על איזה חטא מביאה האם קורבן.

 

אציע בפניכם מבט אחר, תמונת עולם בה מתבהרת הטומאה ומתברר החטא. לשם כך, בואו ונתבונן שוב אל פרקי הבריאה. בפרק ב' של ספר בראשית, מושם האדם בגן עדן. ריבונו של עולם רואה כי לא טוב היות האדם לבדו, ולאחר תהליך של חיפוש בורא את האישה. הפעם ישנה התאמה:

 

וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

 

התורה מוסיפה ומורה על התנהלות החיים הנגזרת מכאן:

 

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

 

רש"י מסביר:

 

'לבשר אחד' - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד.

 

לדעתי הסיפור אחר. ההתלכדות לבשר אחד, היא ההצטרפות בין האיש ובין האישה. סיפור גן עדן היה אמור להיות סיפור של חיי נצח של האיש והאישה, ללא מוות וללא לידה. רק כאשר - בעקבות האכילה מעץ הדעת - נגזרת מיתה על האדם, נגזר גם עונשה של האישה -

 

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים...

המשמעות איננה שלפני החטא היא ילדה שלא בעצב, אלא שלפני החטא לא היתה לידה.

פרשת האישה היולדת בספר ויקרא, מזכירה לנו כי הלידה שייכת לשדה החטא, המוות הטומאה והכפרה. היא מנכיחה את הזוגיות שהיא היתה אמורה להיות צורת החיים האולטימטיביים.

כמובן שיש גם קול אחר, ואף הוא מופיע במקורותינו. לאלקנה היו שתי נשים, וספר שמואל מתאר כך את המבנה המשפחתי:

 

וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.                                    [שמואל א' א' ב']

 

אלקנה מנסה לנחם את חנה הכואבת את עקרותה, מציג תמונה העולה בקנה אחד עם בראשית פרק ב':

 

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.                                                         [שם ח']

 

חנה לא עונה לאלקנה, אבל שתיקתה ותפילתה מורות שהיא חושבת ומרגישה אחרת לגמרי. אלקנה לא טוב לה מעשרה בנים, ואפילו לא מבן אחד. כשנולד בנה היא אומרת:

 

אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי, וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ [שם כ"ז]

 

המציאות מורכבת משני הקולות, בלולים זה בזה. כל זוג הורים מתמודד עם האתגר של שימור הזוגיות בצידה של ההורות. פרשתנו נושאת את הקול המזכיר, יש ערך כשהוא לעצמו לזוגיות, לא רק כאמצעי להבאת ילדים לעולם. האהבה, הקשר וההצטרפות שבין איש לאישה, הם מלאות החיים ושלמותם.

על הצרעת [פרשת תזריע] [9]

על הצרעת [פרשת תזריע]

 

במרכז שתי הפרשות של השבוע ושל השבוע הבא, ניצב גיבור אחד: המצורע. שתי שאלות מעוררת הדמות הזאת, והן מהוות בסיס להתבוננות מחודשת בה. השאלה האחת מתפצלת לשתיים: ראשית - מדוע דווקא המצורע? ישנם עוד מיני חולאים ונגעים, לאף אחד מהם לא ניתנה יריעה כל כך רחבה. שנית - מה ראתה התורה להרחיב כל כך את העיסוק במצורע? ההרחקה מהמחנה, החובה לקרוא 'טמא טמא', תהליך ההיטהרות המורכב - מה הסיפור של המצורע?! חכמים ניסו לעמעם את הקושי, הם העמידות את הצרעת על חטא הלשון הרעה. הפתרון הזה לא נראה לי מספיק. ראשית - הוא חורג מפשוטו של מקרא. שנית - גם אם נקבל אותו, הבלטת החטא הזה עד כדי הקדשת שתי פרשות שבתורה לעיסוק בו, נראית מופרזת. השאלה השנייה נוגעת בהתייחסות של הנביאים והכתובים למצורע. דמויות יסוד ומושגי יסוד המופיעים בתורה, זכו לאזכורים ולעיבודים בדברי הנביאים. השבת, הבריאה, יציאת מצריים, משה ואהרון ועוד - קבוצה גדולה של אירועים, מצוות ודמויות חזרות ומוזכרות ונדרשות בדרשות יוצרות בדברי הנביאים. המצורע איננו מוזכר אפילו פעם אחת. יש סיפור או שניים בנביאים הראשונים בו מופיעים מצורעים, אבל אף אחד מהנביאים לא מדבר על המצורעים ולא משתמש בדימוי של מצורע. למה? מה קרה כאן? אפשר היה לחשוב על נבואות אלטרנטיביות העושות שימוש נרחב בדימוי כדי לבטא ניכור, עונש, הרחקה.

מתוך שני הקשיים האלה, ברצוני להזמין אתכם להתבוננות חדשה בדמותו של המצורע. מעבר לפרשיות המצורע, ישנם שני מוקדים להופעת המצורע בתורה. האחד, בהקדשתו של משה. משה חרד ואומר:

 

(א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.                                                                                            [שמות ד']

 

כמענה, מורה לו ריבונו של עולם על שלושה אותות אותם יעשה. הראשון - השלכת המטה והפיכתו לנחש, השלישי - שפיכת מי היאור על היבשה והפיכתם לדם, ואילו השני:

 

(ו) וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.

(ז) וַיֹּאמֶר: הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ. וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.

 

המופע השני של הצרעת, הוא בסיפורה של מרים:

 

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.

(ב) וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע ה'.

                                                                                                      [במדבר י"ב]

 

ריבונו של עולם גוער במרים ובאהרון:

 

(ו) וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי. אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ.

(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.

(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?!

 

ומיד לאחר מכן:

 

(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.

 

מבין שתי התמונות הללו, בואו נבחר תחילה בתמונתה של מרים. הבולט והיכול לשמש כקצה חוט לפענוח החידה, הוא יחס הצבעים. משה לוקח אישה כושית, ומרים המדברת על כך לוקה בצרעת. השחור מול הלבן. ריבונו של עולם מורה לאהרון ולמרים, כי משה שונה מכל הנביאים. 'לא כן עבדי משה'. מכאן נראה כי הסיפור עוסק בשונות ובייחוד, באינדיבידואליזם. משה הוא אחר ושונה, הוא לוקח לו אישה כושית - אחרת ושונה. זה מתאים, זה נכון. מרים מביעה קול של מחאה, כולנו שווים, גם עימנו דיבר ה'. כואבת לה שונותו, מרתיעה אותה אחרות רעייתו. ריבונו של עולם מורה, לא כך. משה שונה ואחר. הצרעת מביאה את מרים לחוות את השונות, להיות לבנה ואחרת כשם שאשת משה שחורה ואחרת. הצרעת אינה תגובה ללשון הרע, הצערת היא המחשה של היחידות.

בואו ונחזור לראשית דרכו של משה. משה מפחד שהעם לא יאמין לו, יאמר כי לא נגלה אליו ריבונו של עולם. הוא מקבל שלשה אותות הבאים לכונן בו את היכולת להנהיג. הפיכת המטה לנחש והאחיזה בזנבו, יוצרת בו אומץ לב. אומץ הלב הוא תכונת מזג המהווה תנאי הכרחי למנהיגות. הפיכת המים לדם מטרימה את המכות, את היכולת להכריע את הטבע ולהתקדם אל מעבר לו. והצרעת? רש"י מפרש כי היא עונש על הלשון הרעה בה נקט, באומרו כי לא יאמינו לו. על פי דרכנו פשר הצרעת הוא אחר. מנהיג צריך שתהא לו היכולת להיות אחר ושונה מבני הקבוצה אותם הוא מנהיג. הצרעת באה לכונן במשה את היכולת הזאת.

 

פרשתנו מעצבת את היחידות בכלים עדינים ומדויקים:

 

(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא.

(מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

                                                                                                        [ויקרא י"ג]

 

הבגדים הפרומים, הראש הפרוע ועטיית השפם, כל אלה הם מנהגי אבלות. מה לאבלות ולצרעת?! על פי דרכנו, כך הוא פשר הכתובים. האבל יוצא מכלל הקהילה. כאבו מצריך לפרוש מהתרבות, זאת המובילה אותנו ללבוש בגדים נקיים ומסודרים, להקפיד על תספורת אסופה. המצורע הוא האינדיבידואל המוחלט, בהיותו כזה אף הוא משוחרר מכבלי התרבות הממשטרים את היחיד להיות כמו כולם. היחיד הוא בן החורין, המשוחרר והפרוע. [מופע אחר של יחידות זו הוא הנזיר, אך לא כאן נתבונן בדמותו]. היחיד הזה קורא טמא טמא. אין זה רק תמרור אזהרה, היזהרו מלהיטמא כי אני טמא. האיש הזה מגלם את הטומאה, את מוות את תודעת היחיד הנוצרת מתוך מודעות לנבדלות שבקצה שלה ניצב המוות. המצורע הוא הבודד, הוא היושב מחוץ למחנה, הוא היחיד במופע הקיצון שלו. היחיד מורחק מהקבוצה מפאת שונותו, מכיוון שהוא מאיים על קיבוציות הקבוצה בסרבו להינתן למשטור ולהיות אחד מיני רבים.

אולי כאן טמון סוד ההתעלמות של הנביאים מהמצורעים. הנביא הוא איש יחיד, הוא ההולך נגד הזרם. הוא מנבא את אשר לא קל לשמוע, אומר דברי דרבנות. הנביא הוא האומר את דברו, גם עם ארבע מאות נביאי שקר הולכים כנגדו ומנבאים בהיפוך לו. הוא סופג כלימות ורוק, אוויל ומשוגע קוראים לו. הנביא הוא המצורע. הנביאים לא יכלו להצטרף למגמה המופיעה כבר בתורה לראות בצרעת עונש וסמל לחטא ולטומאה. לכן התעלמו הנביאים מהמצורע ומדימויו, לא לקחו חלק בהדרתו ובהוצאתו מהכלל.

אפשר לראות את הפוטנציאל החיובי בדמות המצורע, באזכור נוסף שלו בספר דברים:

 

(ז) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ, וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

 

(ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת.

(ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

 

(י) כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה, לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ.

(יא) בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה.

                                                                                                      [דברים כ"ד]

 

זכירת צרעת מרים מופיעה, בין איסור מכירת אדם לבין האיסור להיכנס לבין החייב כדי לגבות חוב. אולי זה פשר הסמיכות: פרשת הצרעת שבתווך, מסמנת את הערך של היחיד. שתי הפרשיות שבקצוות, מהוות נגזרות של הערך. את היחיד אי אפשר לכמת, לכן אי אפשר לחפצן ולמכור אותו. היחיד הוא לעולם אוטונומי, על כן יש לקדש את שליטתו במרחב האישי שלו, אסור להיכנס לטריטוריה שלו.

 

נמצא - המצורע איננו החוטא הסובל, אלא סמל היחיד המוחלט. הלובן שלו מבטא את השונות, וכל הליכותיו את הנבדלות. קשה להיות יחיד, האינדיבידואליות גוזרת סבל. החברה מנסה להכות את היחיד הנבדל ממנה. אך סופו של המצורע להיטהר, הסבל זיכך וחישל אותו. מי אשר 'טמא טמא' קרא, יזכה לקרוא - 'טהור טהור'.