על ההסתר [פרשת וילך]
אנחנו
במהלכים האחרונים של ספר דברים, דיבורים שמנסים לתפוס את הרגע. עוד צידה לדרך,
מילים שאמורות לחזק או לפחות ליידע מה יקרה לעם בעתיד:
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא, וַעֲזַבְתִּים
וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת
וְצָרוֹת. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי
הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם
הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים [דברים
ל"ט י"ז - י"ח].
פסוקים
אלה, ממשיגים את אחד ממושגי היסוד ששימש את תורת ההשגחה בתולדות המחשבה היהודית -
'הסתר פנים'. זהו מושג מתוח, המכיל את היש ואת האין. מצד אחד הוא כולל אמונה
וודאות בקיומו של ריבונו של עולם ובהיותו משגיח על העולם. מצד שני הוא כולל את
תודעת ההעדר של ריבונו של עולם בהתרחשויות כואבות. בהגות הדתית המתייחסת לשואה,
הוא הפך למושג יסוד.
המושג
הורחב למושג מכונן, כבר בתלמוד: 'אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר' [חולין קל"ט
ע"ב]. מגילת אסתר ששם אלוהים לא מוזכר בה, הפכה לאבן יסוד להשגחה נסתרת ולא
גלויה. על פי התלמוד מהות זו רמוזה בפרשתנו.
בהקשר
הזה, ה'הסתרה' היא מושג שלילי. המושג החיובי הוא 'גילוי' או 'התגלות', ורק במצב
פתולוגי עוברים אל ה'הסתרה'. אבל המושג חורג מגבולות השלילה, והופך ברבות הימים
למושג הפכי ל'התגלות', תורת ה'נסתר'. כאן הוראתו מסמנת ואף חיובית, ובהקשרים
מסוימים אף נעלה ביחס ל'נגלה'.
היחס
לנסתרות במקורות היהדות, אמביוולנטי. מצד אחד יש מגבלה ואיסור לעסוק בהם, מצד שני
- הם מחוז חפץ וגן העדן האבוד:
אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים,
ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם:
מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם
[חגיגה ב' א'].
'עריות'
היא מערכת האיסורים המינית, גם היא אזור טעון ואמביוולנטי - כפי שגילה שנים רבות
לאחר מכן פרויד. 'מעשה בראשית' הם סודות הטבע, וה'מרכבה' - היא המרכבה האלוהית
שפרשתה בספר יחזקאל היא היסוד לדרשה וליצירה ולפיתוח של תורת הסוד העברית. האזורים
הנחשקים, הם האסורים. ובסמוך להם גבולות המסגרת להתבוננות האנושית, ללא פריצה
למעלה, לפנים ולאחור - כשהפריצה היא מחוז החפץ כבסוגיה המופיעה בתלמוד בגלגולי
הדיון במשנה הזאת -
ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר,
ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים!
... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום
[חגיגה י"ד ע"ב].
הפרדס,
גן העדן האלוהי, הוא הגן האסור והנחשק. רבי עקיבא מסמן את אחת הסכנות הגדולות -
אולי היא המניע לאיסור - הזילות. הקביעה 'הכל מים' - כקביעת היסוד של הפילוסופיה
על ידי תאלס, כשלמעשה מדובר לא בחומר הפשוט אלא ב'חומר' רוחני וטהור, לא בנוזל אלא
במוצק, לא בדימוי אלא במשהו אחר ממנו. המחוז הזה טומן סכנת מוות על ידי פיצוץ
התודעה במה שמעבר לגבולותיה, או פגיעה - יציאה מהדעת מחמת אי ההתאמה בין התוכן
לכלי ההשגה שלה, או קיצוץ בנטיעות, בחיבור הנגלה לך אל מה שמעבר לו, אל האחר, אל
ריבונו של עולם מקור הישות הקסומה הזאת. רק רבי עקיבא יצא בשלום מהפרדס, והוא
המסמן את מושא התאווה והחשק של אנשי הרוח אל אשר מעבר להם.
הגן,
המרכבה ו... הארמון. גם ההיכל העליון הוא מהדימויים של מושא חשק הרוח אל מעבר לה.
והנה, ראו נא בתולדות הרוח העברית - שלושה משלי ארמון שונים. הרמב"ם [1138 -
1204] בפרק נ"א בחלק השלישי של מורה הנבוכים, מספר על ארמון הנמצא בלב הבירה.
יש אנשים שכלל אינם נכנסים לעיר, יש הנמצאים בעיר אך מפנים עורף לארמון, יש השמים
פניהם אל עבר הארמון אך עוד לא הגיעו אליו, יש שהגיעו אל חומות הארמון וסובבים אותן
בחיפוש אחר השער, יש שנכנסו בשער והם הולכים בפרוזדורים, יש מי שעבר את הפרוזדורים
והגיע לטרקלין אך אל המלך עוד לא הגיע. יש שרואים את המלך ומתאמצים להתקרב אליו
ולדבר אתו. הנמשל הם אנשים בדרגות הכרה שונות.
רבי
ישראל בעל שם טוב [1698 - 1760], מספר משל ארמון שונה: מלך אחד בנה ארמון ולו
חומות ומגדלים ושערים. הוא ציווה על נתיניו להתאמץ ולעבור את החומות ואת המגדלים,
להיכנס בשערים ולבוא אליו לארמון. כפיתוי פיזר אוצרות שונים בדרך. היו שהלכו
ונעצרו בחומות ובמגדלים ושבו לאחור, היו שהגיעו אל השערים ושבו אחור. רק בן המלך
שהתגעגע מאוד לאביו המשיך בדרך וגילה ש... הכל אחיזת עיניים, אין חומות אין מגדלים
ואין שערים, הדרך אל המלך פתוחה...
בספר
הזוהר מופיע משל ארמון שלישי: יש בת מלך, ולה מאהב נסתר, אף אחד לא יודע על הקשר
ביניהם. בת המלך סגורה בארמון. באהבתו הוא הולך שוב ושוב סביב הארמון, בת המלך
רואה אותו והוא לא רואה אותה. מה עושה בת המלך? פותחת פתח קטן ומגלה פניה ומיד שבה
ומסתתרת. כל הסובבים את המאהב לא הבחינו בדבר, רק הוא לבדו. נפשו יוצאת אליה, והוא
יודע שמתוך אהבתה אליו נגלתה לו.
אצל
הרמב"ם, הסוד נותר סוד וגלוי רק לבעלי הסוד. אצל הבעל שם טוב מתברר שאין סוד
כי הארמון הוא אשליה. רק הבן יודע זאת אבל הוא יכול לספר זאת לאחרים. אצל הזוהר
הסוד הוא קסם, חלק מהאהבה שבין האוהב לאהובה.
אל
מול אלה מופיעה עוד ואריאציה מודרנית של משל הארמון - שער החוק של קפקא. אצלו הנחבא
איננו המלך או בת המלך - אלא החוק, הסדר, הפשר של הקיום. אדם יושב מול שער החוק
ומחכה שייפתח, ולבסוף בסוף ימיו מגלה שהיתה זו אשליה - כמו אצל הבעל שם טוב, והשער
שמיועד רק לו - כמו החלון שבספר הזוהר - היה פתוח...
'הסתר
אסתיר' מורה על הנסתר שהאדם באשר הוא אדם חותר אליו. אין המדובר רק בתורת הסוד
האזוטרית, אלא בפן מסוים של החיים. כך כותב המשורר הפולני אדם זגייבסקי [1945 -
2021]:
מיסטיקה למתחילים
מסביר פנים היה היום וידידותי היה האור,
הגרמני הזה במרפסת בית הקפה
החזיק על ברכיו ספר לא גדול.
עלה בידי לראות את שמו:
'מיסטיקה למתחילים'.
כהרף עין הבנתי כי הסנוניות
שפטרלו ברחובות מונטפולצ'ינו
בשריקה נוקבת,
ושיחתה המהסה של נודדים חסרי בטחון
ממזרח אירופה שמכונה מרכז אירופה,
והאנפות הלבנות שעומדות - אתמול, שלשום? -
בשדות האורז כמו נזירות,
והשקיעה האיטית, השיטתית,
מטשטשת קווי המתאר של בתים ימי ביניימיים,
ועצי הזית שהוסגרו לרוחות ולשרפות
על גבעות נמוכות,
וראש 'הנסיכה האלמונית'
שראיתי בלובר וממנו התפעלתי,
והוויטרז'ים בכנסיות המשוחים אבק פרחים
כמו כנפי הפרפרים,
הזמיר הקטן שהתאמן בדקלום
ממש ליד האוטוסטרדה,
והמסעות, המסעות כולם,
לא היו אלא מיסטיקה למתחילים,
קורס מבוא, הקדמה
למבחן שנדחה
לימים יבואו.
המיסטיקה
היא לא בספר, היא בעולם. שם נמצא ה'הסתר אסתיר' המזמין גילוי מרפרף ככנפי פרפרים.
בנקודות התפר - בין הציפורים הנודדות למהגרים הנודדים, בין השקיעה השיטתית לעצי
הזית העולים באש, ביצירת אומנות שמביאה את האלמוניות אל הנסיכה, והמסעות הנסיעה
למחוזות חדשים לא מוכרים הצופנים ומגלים סוד. 'ואנוכי הסתר אסתיר' יכולה להיות
קללה למי שרוצה את הגלוי, וסם חיים למי שמחפש את הסוד שבקיום.
