אם

אם

 

אם הייתי אומר את אשר על ליבי

כל אשר בליבי

היתה שלכת רוויית צבעים

וענפי היו [נו]תרים ב[עי]רומם

שלד עצי

שוב לא [ה]יה [פ]ער בין שורשי לענפי

והייתי מתהפך כלוליין

[מת]תפלל עמידה על ראשי

כי דור ת[ה]פוכות

כדור ת[ה]פוכות

ונערים

ונערות

משחקים בי ואני בם

בי בם

בם בי

אדמו"ר מבמבם את שירו

מסלסל ענפיו

פיאותיו

ועוצם

את עיניו.

 

כיוון שלא אומר כל אשר בליבי

יוותרו העלים

וענף הוא ענף

ושורש הוא [שו]רש

ואין היפוכים

במבומים

סלסולים

ואני כעץ שתול

על פלגים

ופריי בעתו

ועלי לא יבול.

שירים מאיטליה [1]

שירים מאיטליה

 

1

 

אי שם

במרחק זמן כחול

התרועעה ה[אד]מה.

 

התעקמות

שבירה

קלקול

עשו את כל היופי הנשגב ה

זה.

 

מה היה בלי הקלקול

בלי השבירה

בלי התעק

מות?

 

אולי על כך שרות הציפורים?

אולי זה עוול בקוראי לשבר האוויר הזה

לעֵקֵם

לקל[ק]לה -

'שיר'?

 

איזה שחרור וגאולה

ליופי

מההר

מהאגם [ש]למ[ר]גלותיו.

 

עכשיו הוא מחבק בחום את קו הדרך ממילאנו לונציה

מלך שהסיר כתרו והוא חוגג על בירה

עם קבוצה של איכרים

בפאב.

בעיירה.

כשכל היופי המשוחרר פורס כנפיים

מרחף על מים הרבים

שבאגם.

נכנס מבעד לחלון

וגם

מבעד לעינייך

מוצא את ה

מקום.

                                                                                                      [על גדות אגם גרדה]

סונטה לכיכר ולשני כעסים [8]

סונטה לכיכר ולשני כעסים

 

פעמיים קרעתי

הותרתי

[את] הספר גידם.

 

נגד כל עקרונות וקדושות

סבא לימדני [ל]שים שוימֵר

מטפחת על ספר פתוח

שלא תיעלבנה מילים

אותיות

תיכמרנה [ל]חורבות משפטים.

 

בכיכר מטיילות ל[ה]ן יונים בצבעים

ורוד וירוק

ואישה מ[א]כילה פירורים כמו בארץ נכר

רק אדמת הכיכר הקירחת מזכרת

זה כאן.

 

פעמיים קרעתי.

ראשונה

תמונות של הטנק

[מ]מוינות ב[אנצי] קלופדיה

חשבתי לאוסף ולא

ידעתי הזעם

על כלי המשחית בו מת אב שלי אהובי

שמותו העכור את שמים שלי הוא מכתים עד היום והלַיל

הזה.

 

יונים ירוקות וורודות

בכיכר

בצבעי מלחמה

אין שלום

אין [א]הבה

יש לשלשת מכתמת

כיכר.

 

פעמיים קרעתי.

שנייה

הקדשה של אישה [ב]ספר שיר

וחשבתי

מִבּוֹך ובושה בחיים אחרים שהפלגתי מהם [ו]לא

ידעתי

הזעם על זאת שרצתה לאהוב

בלי לפתוח את סגור

בלי לוְותוֹר

בלי לבתור

בלי לפתור את [מי]שוואת הבדידות ב[נע]למים

שנִגְלִים

שניים שהם

לא אחת.

 

יונים ירוקות וורודות בכיכר

יוני מלחמה ולשלשת

ילד קט מדדה אחריהן ואביו

מאיים בקולו

כיוונים

והילד מפליג במריו

ואביו

משיגו

וחוטף

ומסב

מי כמוך [ב]אַלים

[מי כמוך] נעדר ולא קודש.

 

 

בַּערי האותי

לא תדעו כעסי

וקצפי

פי    קץ

    פי   קץ

        פי   קץ

כי בים האותי

הקצפים

מכוסים ב

גלים.

 

 

 

 

חילזון

חילזון

 

רגל עיוורת

רמסה

[הי]סח דעת קבע גורלות

להשם לעזאזל

                      לעזאזל

                                 לעזאזל

 

שריון נתבקע

זב רירו שהוא דם

מתבוסס ברירו

במרירו

על היסח שקבע גורלו

לעזאזל

          לעזאזל

                     לעזאזל

 

במרירו

על הרגל עיוורת בוצהּ

בתוכו.

 

זולגתו מנטלת שברי שריונו

יד אומן ל

כנפיים

לאונרדו חולם שחקים מרירים.

 

נופף

מקרטע

רירו מדבקו לאְ-ד-מה

 

קורע עצמו

מתרומם

מתעופף

 

גולמני

אבל עף

מקלונו למרו-

מים.

שלג

שלג

 

דרכים נחסמו ברכות של לבן תועתע,

אלים.

ציפורים ירוקות ישבו כ-נו-סות כ-נ-פיים

על דקל ש-לוג הכפות.

סירים מהבילים את חומם לעורקים

וורידים.

 

את שלי שמעבר ל[ע]צמי קצצו עד כנוס

כרות מכל מרחקים מרחבים

ודמי

מעורקים וורידים קצוצים

צובע קירות של ביתי.

 

'הלעיטני נא מ[הא]דום האדום'

מבקש עשווי מאותי

בבוז לבכורה

שאינה.

 

שיר: בית תפילה [3]

בית תפילה

 

רגלי נשאוני לבית תפילתם

לא [תפי]לתי.

שני כלבים התכתשו על הגבול הדקיק

גבירתו הטמירה של החום

מגפי ילדותה הורודים

בידה.

 

אריה ונמר פּוֹחְלֵצִים

וחולפים את הזמן אל שרידי הענק.

מתנכר לאישה

מבוהל מגאות השמחה של אותה

העוברת מידה.

משתפכת בכל הרחובות היורדים אל הגיא

גֵיא הינום.

שיר: אור שקיעה וליל

אור שקיעה וליל

 

דרך נפתלת עוברת

גבולין.

קפה שחור נמכר לפועלים שבים [מ]עמל יומם.

 

אור אחרון

אלקוט צבעים בטרם יעלמו כליל

ואדביקם בעיגולים על אף

על אוזן

על מצחֵך.

 

על הבמה מצחקים יומי.

ליצן עצוב אהובתו צווחת פ -

חדים

רחוק.

 

תינוק חולה בוכה אל

הרופא פשט את חלוקו.

אני מרים.

נחלק.

הייתי כאן בנתחים

בין הבתרים.

 

הדרך עוד נפתלת בגבולין

כבר אין צבעים

שחור יצא מהקנקן

כיסה את עין שמים.

 

מה טוב שעיגולי הצבע עימדי.

בם אצחק.

שיר: שלכת

חדשים

כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב.

                                                                                                                                  [ישעיהו ס"ה י"ז]

 

שלכת

 

הצהוב בעלה תאנה הוא

לא בול על מכתב מענו

נְשירה.

 

אבל  מה אעשה עם עיניו של האיש העומד הן

כל כך עצובות

ופרודות.

 

כאן עמדה המיטה

מול חלון שתריסו השבור הביאני הלום.

אז ראיתי מבעד [ח]רכיו את

קרניים של אור

והמון כוכבים של אבק.

 

תאנה בעירום.

כאישה שפשטה ב-גדים

לאהוב.

על השירים

על השירים

 

עד כה פרסמתי שלושה ספרי שירה: 'כמעט', 'סמיכות', 'ספר הבית והמנוחה'. [בעתיד בכוונתי להעלות אותם לבלוג]. בספר האחרון, 'ספר הבית והמנוחה', התחלתי בנסיונות להגמשת השפה. השפה העברית היא שפה 'ריבועית', ואיננה מתאימה לעיגוליות של השירה. בשירים המובאים כאן שהם ראשית לספר הבא, הנסיונות הללו מתגבשים ומתעצמים. הנה כמה כללים לקריאת השירים, המביאים לידי ביטוי את כלי העבודה שבניתי לי.

 

1.      יש מילים מופרדות, במטרה לשנות את הטעמת המילה. ['ש-לום': הטעמה בהברה הראשונה].

2.      יש הברות בסוגריים. הסוגריים נקראים בעין אך לא בפה. כך נוצרת מילה קצרה יותר המאפשרת זרימת השפה. [ '[ש]לום' - העין קוראת 'שלום' והפה - 'לום'.]

3.      לעיתים הברה אחת מובלטת, והיא המוטעמת [שלום]

4.      לעיתים נשברת המילה וצליל מצליליה חוזר כהד, כמוסיקה המותירה מאחור את המשמעות. [ש-לום לום לום לום].

5.      לעיתים המילה נשברת  לשני קווי הד, ואזי היא הופכת למעין מוסיקה פוליפונית, הקו האחד חוזר כהד על הברה אחת [ש ש ש] והשני על השניה [לום לום לום].

6.      לעיתים מופיעים שני קולות, כל אחד בצבע אחר, לעיתים יותר משנים. במקרים אלה רק העין יכולה לקרוא אותם סימולטנית.

 

כל הכלים הללו הם אמצעים למטרה המוסיקלית של השירה, מעבר להם – השירה עצמה המנסה לגעת בישות.