על הזמן [פרשת ויצא]

על הזמן [פרשת ויצא]

שנות עבודתו של יעקב שמטרתן היתה לזכות ברחל, מתוארות בתורה במילים הקסומות:

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.[1]

 

הביטוי מורה, כי המרכיב החשוב של החיים איננו הזמן האובייקטיבי, אלא הזמן הסובייקטיבי. לא הזמן כפי שהוא לעצמו, אלא הזמן כפי שהוא נחווה. שבע שנים אובייקטיביות, יכולות להיות ימים אחדים סובייקטיביים. איך פועל המנגנון הזה? איך גובר הזמן הפנימי על הזמן החיצוני? אפשר היה לחשוב על אפשרות אלטרנטיבית, בה זמן האובייקטיבי מכריע את הסובייקטיבי. אפשר היה לדמות עולם בו שבע שנים הן שבע שנים, יום אחר יום, שעה אחר שעה. מה קורה כאן?

בכדי להבין את המנגנון הזה, צריך לזכור שבעולם אין זמן. בעולם יש תנועה ושינוי של דברים, ואנחנו מפשיטים מהם את הזמן. הזרע הופך לצמח ופרחיו נפתחים, אנחנו שמים בסוגריים את הגבעול הגדל העלים המניצים והפרח הפורח ומשאירים רק את המשך, מודדים אותו והופכים אותו לזמן. התנועה והשינוי מתחוללים בעולם החיצוני, אך גם בעולם הפנימי. כך פותח הפילוסוף אביר הזמן אנרי ברגסון את ספרו 'ההתפתחות היוצרת':

...מהו מובנו המדויק של הביטוי 'להיות קיים?'

ראשית כל מתחוורת לי העובדה שאני עובר ממצב למצב. חם לי או קר לי, אני עליז או אני עצוב, אני עובד או איני עושה כלום, אני מסתכל במה שסובב אותי או אני חושב על דבר אחר. תחושות, רגשות, רציות, מוצגים, - אלו הן התמורות שקיומי מתחלק ביניהן ושהן מגוונות אותו חליפות.[2]

ההתחלה והראשית של מושג הזמן, היא העולם הפנימי. לכן ברור מדוע הוא גובר על העולם החיצוני.

חכמים לקחו את המנגנון הזה - זמן פנימי הגובר על החיצוני - והביאו אותו עד הקצה. הנה שתי דוגמאות, אחת קטנה והשניה גדולה.

אמר רב הונא: היה מהלך במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד.

חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה.

במאי קמיפלגי?

מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון.[3] 

אדם הולך במדבר, מאבד את חשבון הזמן האובייקטיבי. מה לעשות? אפשר היה לחשוב על אפשרות אלטרנטיבית - הזמן האובייקטיבי גובר, והוא האדם לא יודע אותו. אבל חכמים מגבירים את הזמן הסובייקטיבי היוצר, מורים לספור ספירה משל עצמו וליצור לו שבת פרטית. היא לא תקפה ביחס לאף אחד אחר, היא רק שלו. רב הונא מורה לשחזר את הזמן האובייקטיבי - על פי המסופר בתורה, עוד בטרם היה אדם, שישה ימים ואחר כך שבת. חייא בר רב מפליא לעשות ומשחזר את הזמן הסובייקטיבי של האדם הראשון, שעבורו - כמי שנברא ביום השישי - היתה שבת לאחר ספירה של יום אחד בלבד...

הדוגמה השניה היא אבן יסוד בעולמם של החכמים, למרות שלא נותרה - הלכה למעשה. בניגוד לפשוטו של מקרא, העמידו חכמים את מושג קידוש החודש. בני הקהילה יוצרים את הזמן שלהם, על פי עדותם נקבע מועד ראש החודש ובעקבותיו - זמנם של המועדים. המערכה כולה היא מהפכנית, מעמידה את הסובייקט כיוצר הזמן ולא ככפוף לו. בתוך המערכה הזאת, רבן גמליאל הולך עד הקצה:

דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: 'הכזה ראית או כזה?'

מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב.

אמר רבי יוחנן בן נורי: 'עדי שקר הם'.

כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל.

ועוד באו שנים ואמרו: 'ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה', וקבלן רבן גמליאל.

אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה?!

אמר לו רבי יהושע: 'רואה אני את דבריך'.[4]

 

רבן גמליאל מציג תמונות לנחקרים, כדי שלא רק אליטה אינטלקטואלית תשתתף בקביעת הזמן, אלא האדם באשר הוא אדם. גם כאשר מבחינה אסטרונומית ברור שהעדות לא נכונה, שהרי לא ייתכן שהעדים יעידו על האישה שילדה ולמחרת כריסה בין שיניה, גם במקרה הזה - הוא מקבל את העדים. מדוע? מפני שמבחינתו הזמן הסובייקטיבי גובר על הזמן האובייקטיבי. אם העדים מעידים שכך ראו, זה חשוב יותר מהשאלה האם כך היה באמת.

רבי יהודה הלוי שר: 'עבדי הזמן - עבדי עבדים הם'. התורה וחכמים שחררו את האדם מכבלי הזמן, הפכו אותו לאדון. האדנות הזאת מטילה אחריות, רק מי שלוקח אחריות על הזמן - יכול לעצב אותו. יעקב לקח אחריות, הוא עבד שבע שנים. לקיחת אחריות על הזמן, באה לידי הן בהבנייתו והן במילואו. ההבניה - קביעת ראשי חודשים, קביעת השבת במדבר. המילוי - מכאן צמח המושג הייחודי של חכמים: 'ביטול תורה'. האדם אחראי למלא את הזמן בפעולה ערכית, זהו קיומו של הזמן. ריקונו של הזמן, בזבוזו, השעמום חסר הפעילות - כל אלה ייקראו בשפה הערכית הזאת: ביטול תורה.  

 

 

---

[1] בראשית כ"ט כ'.

[2] 'ההתפתחות היוצרת' עמ' 22 בתרגום העברי.

[3] שבת ס"ט ע"ב.

[4] משנה ראש השנה ב' ט'.

על פרשנויות ועל הפרשנות האמיתית [פרשת ויצא]

על פרשנויות ועל הפרשנות האמיתית [פרשת ויצא]

 

לאחר שיוצא יעקב מביתו, לאחר שהוא לן יחידי ואבנים למראשותיו, לאחר שהוא חולם את חלום הסולם הפלאי - הוא מגיע אל הבאר. כאן הוא פוגש את הרועים, המספרים לו כי רק כשיאספו כל בני החבורה הם יוכלו לגלול את האבן מעל פי הבאר. ואז -

 

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִוא.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

 

כמה שאלות ותמיהות מעלה התיאור הקסום הזה:

א. מה קרה כאשר ראה יעקב את רחל שהוביל למעשה המיוחד של גלילת האבן הכבדה מעל פי הבאר?

ב. מה פשר הנשיקה שנשק יעקב לרחל?

ג. מה פשר הבכי?

ד. מדוע מתאר הכתוב שלוש פעמים את לבן כ'אחי אמו'?

 

בואו ונתבונן בתמונה הגדולה יותר, המתוארת בפרק כולו. תופעה מיוחדת היא החזרה - שבע פעמים! - על המילה 'באר', הרבה מעבר לדרוש לשם ציור התמונה:

 

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ, כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.

וַיֹּאמֶר: הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ.

וַיֹּאמְרוּ: לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִוא.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

 

מה פשר ההבלטה הזאת של הבאר? אנחנו יודעים שבתנ"ך הבאר היא מקום מאוד טעון, דברים חשובים מתרחשים לידה. אברהם, יצחק משה ועוד דמויות עוברות אירועים רבי משמעות ליד הבאר. ובכל זאת. עד כדי כך?

אם נתבונן בתמונה שלפנינו, אי אפשר להתעלם מהמרכיב הארוטי שבה. על כן אשים לצידה קטע משיר הארוס היהודי הגדול - שיר השירים:

 

גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.

שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים.

נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים.

מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.

 

אולי - וזאת כמובן השערה ולא עובדה - החזרה המוגזמת על מילת 'באר' באה להסיט את התודעה מהתמונה הריאלית ולהורות לנו לראות בה גם מטאפורה. יעקב המוצא את הבאר שאבן עליה - 'גל נעול', מוצא את רחל. הסרת האבן מתוארת באופן מיוחד, ועל פי דברינו מסמלת את פתיחת הלב של יעקב אל רחל ושל רחל אל יעקב. רש"י כדרכו בעדינות מינימליסטית תופש את התמונה:

 

'ויגש יעקב ויגל' - כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול.

 

בואו ונקרא את הפרשה שוב לאור התפנית הזאת בפיענוחה, ונראה לאן היא מובילה אותנו.

יעקב מגיע אל הבאר, אנחנו הקוראים יודעים כי הוא הגיע אל האישה אשר יאהב, אבל הוא עדיין חושב במונחים של באר סתמית. הוא פוגש שם את הרועים, מתחיל לדבר איתם. התורה מדווחת על השיחה בפירוט רב, אף כאן פירוט הנדמה כרב מידי. אולי מעבירה לנו התורה את תחושת הבדידות של יעקב, האיש שברח מבית אביו ועשה לבדו מסע ארוך. כשסוף סוף יש לו בני שיח, הוא מרבה עימם בדיבור. ואז, לפתע מגיעה רחל. משהו קורה. לפתע מתגלה יעקב כאיש חזק מאין כמוהו, הגולל את האבן מעל פי הבאר כגולל פקק מעל פי צלוחית. ברקע של ההתרחשות חוזרת התורה שוב ושוב - כמקהלה - 'לבן אחי אמו, לבן אחי אמו, לבן אחי אמו'. כך כותב על כך רבינו בחיי:

 

...כשיראה אדם או ישמע מה שהוא חפץ, הנה זה סבה לתוספת כוח בכוח תולדתו, ומפני שהיה אדם חושב כי טבעו של יעקב בראותו את רחל נמשך אחר תאוה גופנית והוסיף בו כוח בגלילת האבן מה שלא היה עושה מתחילה, לכך הוצרך לומר כמה פעמים "אחי אמו", להורות כי לא נתווסף כוח בטבעו לאהבת רחל, ולא היה לו בראייתה שום התעוררות כטבעי שאר בני אדם אבל הכל לאהבת אמו...

 

רבינו בחיי חי במאה ה13-14 בספרד. כחמש מאות שנה אחריו, כותב הרש"ר הירש את פירושו בגרמניה. הוא מביע רעיון דומה, אם כי בשפה מודרנית יותר:

 

שלש פעמים מדגיש הכתוב, שלבן היה אחי אמו של יעקב. מעשיו של יעקב כאן היו מודרכים מזכר אמו, שדמות דיוקנה נראתה לו ברחל. הן מיד אחר - כך הוא אומר: וישק יעקב לרחל. אלמלא אותו רמז חוזר ונשנה, היינו דנים את התנהגותו של יעקב כמעשה אבירות לנערה יפה... אם כי רחל היתה יפה, ראה בה רק קרובה. דבר זה מתבטא גם בבכיו, שכמעט ואין למצוא לו מניע אחר. מי יודע מה רב היה הזמן שעבר על יעקב בנדודיו, בלי שראה נפש קרובה. והנה לפתע הוא רואה את רחל, בת אחי אמו, ודמות אמו ניעורה ומתגברת בלבו, עד לידי דמעות. הדמעה מראה, כי הנשיקה היתה מוסרית כולה, וגם בשעה שדאג לצאן, רק כיבד את אמו.

לאור שני הפירושים האלה, אני רואה את הדברים באור אחר. המקהלה חוזרת על דבריה שוב ושוב ומורה כי המעשה יוצא הדופן של הנשיקה נבע מהקשר בין רחל לאמו של יעקב ולא מתוך אהבה ארוטית שבין גבר לעלמה. אך אל מולה המציאות המתוארת אומרת לקורא כי בוודאי שהעילה להתגברות כוחו של יעקב היתה התעוררות ארוטית. יש כאן שני קולות המהווים מהצד האחד שתי פרשנויות למעשה הנשיקה, ומצד שני ביטוי לקונפליקט הפנימי בלבו של יעקב בין הקול האומר לו כי יכול לנהוג כך מפני שהיא בת דודו, ובין הקול השני האומר לו - היה כנה, אתה עושה זאת כי אתה מאוהב. הקונפליקט הזה קורע את לבו של יעקב, והתולדה של הקרע הזה היא - הבכי.

על פרשתנו שואל האברבנאל:

 

בסיפור הבאר והרועים והאבן שעל פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשיבו את האבן למקומה - כי מה התועלת שלמדנו מהסיפור הזה במידות או בדעות? ולמה נכתב בתורה כל הפרטיות האלה? והיה די שיאמר שראה שם את רחל ושנשקה ודיבר לה.

 

על פי דברנו הפרשה מלמדת אותנו כמה דברים חשובים בהבנת עצמנו.

ראשית - אנחנו עושים מעשה אחד, ואפילו אנחנו עצמנו מפרשים אותו כמה פירושים. יעקב גולל את האבן ונושק לרחל. האם בגלל אהבת אמו או בגלל אהבתה? זו שאלה של פרשנות.

שנית - הפירושים השונים אינם שקולים זה לזה.  לא לכל פרשנות יש מקום. יש פרשנות הנובעת מהדחקה של האמת, ויש פרשנות שהיא האמת. איך מגלים זאת? ראו נא לקמן.

שלישית - אם יש קול חוזר ואומר את דברו כמה פעמים, יותר מן הדרוש, הוא בא להציג פרשנות נוחה יותר. אם אתה שומע קול חוזר, חשוד בו שהוא לא הפירוש הנכון.

רביעית - אם יש פרשנות מקובלת, פרשנות החוזרת על עצמה, פרשנות המשתיקה את הפירוש האחר, האני העצמי מוחה בכאב ובבכי ונאבק להשמיע את קולו.

חמישית - כשמתרחקים קצת מההתרחשויות מוצאים שההשתקה נבעה ממוסכמה שפג תוקפה. במאה השלוש עשרה ובמאה התשע עשרה אולי קשה היה לפרשנים לראות את אהבת יעקב לרחל כאהבה טהורה והם עצמם השתתפו בהשתקתה. היום אנחנו יכולים להתבונן בקול האהבה הזה ולראות את יופיו, לתת למעשה גלילת האבן - הסימבולי - ולנשיקה - הקונקרטית - מקום כביטוי לליבם הטהור של יעקב ושל רחל.   

 

על העלייה ועל הירידה [פרשת ויצא]

 

על העלייה ועל הירידה [פרשת ויצא]

 

זקן אחד ושמו רבי בנאה, מספר בתלמוד:

 

עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: 'כל החלומות הולכים אחר הפה'.         [ברכות נ"ה ע"ב]

 

התמונה הקטנה הזאת, טומנת בחובה עולם ומלואו. היחס בין השפה לבין המציאות, בין טקסט לפרשנות, אמיתות שונות במבחן המציאות. אני מקבל השראה מרבי בנאה לשוב לחלומו של יעקב, ולגלות בו פנים חדשות:

 

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

 

ספר בראשית הוא ספר מרובה חלומות. בואו ונעיין בסדרת החלומות, לאורה יונהר המייחד את חלום יעקב. נתמקד בחלומות בהן מופיעות תמונות, יש עוד כמה חלומות בהם יש רק דיבור.

 

חלום יוסף הראשון:

 

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.

 

חלום יוסף השני:

 

וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.

 

חלום שר המשקים:

 

וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי,

וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים.

וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי,

וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה,

וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה.

 

חלום שר האופים:

 

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי.

וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה, וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי.

 

חלום פרעה הראשון:

 

וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.

וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר, וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת...

 

חלום פרעה השני:

 

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד, בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת.

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים, צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן.

וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת...

 

שישה חלומות. שימו נא ליבכם: בארבעה מתוך ששת החלומות, מופיע 'עלה' או 'על': בחלום שר המשקים -  'עָלְתָה נִצָּהּ' ו 'עַל כַּף פַּרְעֹה'. בחלום שר האופים: 'עַל רֹאשִׁי', ו 'מֵעַל רֹאשִׁי'. בחלום פרעה הראשון: 'עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת' ו 'עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן'. בחלום פרעה השני: 'עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד'. בשני החלומות הנותרים - חלומות יוסף - אמנם לא מופיעה המילה 'עלה', אבל בראשון אלומת יוסף קָמָה... וְגַם נִצָּבָה', ובשני - הגיבורים הם השמש והירח והכוכבים שמקומם 'למעלה'.

גם בחלום יעקב - החלום המשלים את סדרת חלומות - מופיעה עלייה, המייחד אותו מכל ששת החלומות האחרים, יש בו גם עלייה וגם ירידה: 'מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ'. עד כאן העובדות הספרותיות, עתה צריך לתת להן פשר. בכדי לתת להן פשר, בואו ונתבונן בתמונה הקודמת לחלום, ובזו הבאה לאחריו:

התמונה הקודמת לחלום:

 

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

 

התמונה העוקבת את החלום:

 

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי!

וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל, וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

 

הסתירה בין התמונות בולטת לעין. בתמונה הראשונה, יעקב לוקח מספר אבנים ושם למראשותיו. סביר להניח שמדובר באבנים קטנות. בשניה - הוא לוקח את האבן האחת ששם למראשותיו ומקים אותה למצבה. נראה כי מדובר באבן גדולה. זה הבסיס לדרשה הקסומה שמביא רש"י:

 

'וישם מראשותיו' - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות.

התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח,

מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת,

וזהו שנאמר (פסוק י"ח) 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'.

 

הרשו לי ללכת בדרך שונה מדרכו של רש"י. יעקב נמצא בשפל המדרגה. גולה מארצו, בודד, ישן בחוץ על האדמה. אבל יש לו חלום. ובחלום הוא מציב לעצמו יעדים. היעד הקונקרטי: הוא מעמיד אבן והופך אותה למצבה, הוא רואה אותה בעיני רוחו הופכת לבית - לביתו של אלוהים. הוא צופה מצב בו יהיה לו רכוש רב, והיעד - לתת ממנו מעשר לאלוהים. היעד הרגשי - ה' יהיה לו לאלוהים. יעקב מסמן לעצמו מטרות, אליהן יחתור בכל השנים הקשות העומדות לפניו. יש לו יעד, ויש לו כיוון. המלאכים לעומתו, יש להם סיפור אחר. דווקא על רקע כל חלומות העלייה והצמיחה והשמים, בולטת התנועה שלהם - מעלה ומטה. לאן הם חותרים? למעלה או למטה? עד כדי כך תמוהה תנועתם, שחכמים הפכו אותם לשתי קבוצות: מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ. מלאכי ארץ ישראל סיימו את משימת הליווי שלהם ועולים בחזרה לשמים, ומלאכי חוץ לארץ יורדים כדי ללוות את יעקב מעתה, לאחר שחצה את הגבול. אך פשוטו של מקרא הוא כי מדובר באותם המלאכים, ותנועת העלייה והירידה מורה כי - אין להם כיוון ויעד. הם מהווים מעין מקהלה שמימית, המבליטה את ייחודו של יעקב. ליעקב יש כל הסיבות שבעולם להיות כמלאכים, חסר כיוון ותכלית. הוא לא יודע מה ילד יום, והלילה שלו עצוב וקר. אך הוא בניגוד למלאכים חותר קדימה ומציב לעצמו יעדים, הם ישמשו לו כמגדלור שיכוון אותו בכל שנות גלותו. סיפור האבן מהווה הדגמה מוחשית לנפשו של יעקב. האבנים הקטנות הופכות לאבן אחת גדולה שהיא מצבה שתהפך לבית, בית אל, ביתו של אלוהים. יעקב בורא לעצמו את עתידו בכוח אדיר, לא פחות מהכוח שיפעיל כשיגול את האבן מעל פי הבאר. הוא מנגן ניגון שונה ממנגינת המלאכים, כשם שבעתיד יאבק עם המלאך ויוכל לו. על רקע תעצומות כוחו ונפשו, ניבטת אמירתו המלאה כוח נפשי ועצמיות חזקה:  

 

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי... וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים.

 

אין כאן הרכנת ראש, אלא הדדיות של ברית. רק איש חזק בורא ערכים ויעדים כיעקב, מסוגל לעמידה שכזאת מול ריבונו של עולם.