על התנופה [פרשת תצווה]

 על התנופה [פרשת תצווה]

 

פרשתנו עוסקת - בין השאר - בהקדשת הכוהנים לעבודת המשכן. במהלך התיאור נאמר:

 

וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה,

וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב,

וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד,

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת,

וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן,

וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין,

כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא.

 

וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.

וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו,

וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.

[שמות כ"ט כ"ב - כ"ד]

 

הפרשנים התלבטו בין שתי אפשרויות: האחת, מינורית, הגיונית אבל פחות מסתדרת עם פשוטו של מקרא: שמים את הכל על כפי אהרון והבנים, משה שם ידיו מתחת לידיהם ויחד הם מניפים את כל הכבודה. השנייה, סוערת יותר - משה מניף את אהרון ואת הבנים...

בחרו לכם את האפשרות המתאימה לכם, ונתבונן במושג ה'הנפה'. מהי 'הנפה'? אונקלוס מתרגם 'הרמה'. נדמה לי שמדובר בשני מושגים שונים. 'הרמה' ממוקדת באובייקט, מה שחשוב שהוא שינה את מיקומו מלמטה למעלה. 'הנפה' ממוקדת בסובייקט, באדם, בתנועה שהוא מבצע. 'הנפה' קולטת את הדינמיקה, את התנועה, את סערת הנפש המניפה.

פיליפו תומזו מרינטי [1878 - 1944], היה איש איטלקי, מייסד תנועת הפוטוריזם. זאת היתה תנועה רוחנית אומנותית, שקלטה את המודרניות, העמידה אותה על התנועה והכוח, ושאפה לשנות מן היסוד את האומנות על כל חלקיה ואת הרוח האנושית. אחד מסמליה היתה מכונית המרוץ, המבטאת את הטכנולוגיה, התנועה והמהירות. הנה כמה קטעים מהמניפסט שלהם:

 

מעמד עליון, המון ואספסוף, במשך יותר מחמישים שנה, נסעו יחדיו ברעש המחריש של קרונות הרכבת, אותה שיירת נוודים שחנקה כל רוח אינדיבידואלית באדם, עד שקמה סוף סוף המכונית...

מוח האדם הוא מסלול אינסופי שבו המחשבות, המראות והרגשות דוהרים במהירות של 100 קמ"ש. מאה קילומטרים הם מידת פעילותו. הוא עובר במהירות מסחררת, מרגיש, אוהב וחי במהירות מסחררת...

החיים, זוהי מטרתנו והדיבוק שלנו. אנו רוצים לצאת מהמוזיאונים, מהאקדמיות, מכל המקומות הסגורים, החשוכים והמתים. מכל גדרות העבר, ובאמצעות המכשיר האלים ביותר, תהא זו המכונית או החשמלית, רוצים אנו לרוץ כמו עם חברים.

 

בספרות העברית, ביאליק כתב בהשראת התנועה הפוטוריסטית את שירו 'המכונית'. בשיר נעדר המרכיב האלים, אך קיים המהיר [מציע לקרוא בקול ובמהירות]:

 

קוֹל מֵעֵמֶק, קוֹל מֵהָר, קוֹל מֵעִיר וְקוֹל מִכְּפָר. קוֹל יָרִיעַ כַּשּׁוֹפָר! קוֹל פּוֹלֵחַ הָאֲוִיר, מַר צוֹרֵחַ וּמַזְהִיר. מַר צוֹרֵחַ, מִתְיַפֵּחַ, בַּעֲנַן אָבָק פּוֹרֵחַ: תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּט – מִי יָרִיעַ, מִי יָעוּט? הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ, הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה גַּלְגִּלֶּיהָ כַּסּוּפָה. נַחַל, גֶּשֶׁר, חֹרְשָׁה, גָּיְא – טוּסָה, נֶשֶׁר, אֵין לִי פְּנָי! טוּסָה, נֶשֶׁר! קַל, מְהִיר פֶּשֶׁר, מֶרְחַקִּים תָּבִיא בְּקֶשֶׁר. חֲתֹר וְשׁוּט בִּתְנוּעַת טוּט, עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט. הִנֵּה בָּאָה וּפָרְחָה – מִי יוֹדֵעַ אֶת־אָרְחָהּ, מִי יוֹדֵעַ אֶת־טָרְחָהּ? שְׂבֵעַת־יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע, אָרְחוֹת־אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע – שְׁקֹד, נֶהָג, עַל־יַד הַהֶגֶה! מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן־הֶגֶה! חֵיק עוֹלָם כַּחֵץ פַּלַּח – טְרוּ־טוּ־טוּ – רְכַב וּצְלַח! הֵי, פְּלוֹנִי וּפַלְמוֹנִית, הַטִּירוֹן, הַטִּירוֹנִית – הִזָּהֵרוּ בַּמְּכוֹנִית! מִי בָּכֶם וְלֹא יָחוּשׁ דֹּפֶק לִבָּהּ הַנָּחוּשׁ חִיל גְּרָמֶיהָ הַכָּבוּשׁ –חִיל גְּרָמֶיהָ, גִּיל קְרָבֶיהָ – הוּא אַל יֵט יָדוֹ עָלֶיהָ. הוּא – לְאַט לוֹ בַּמְּכוֹנִית, טְרוּ־טוּ־טוּ, הִיא זֵידוֹנִית! אַךְ בֶּן־חַיִל הַנֶּהָג, לוֹ עֵין עַיִט, יַד רַב מָג, אֵין לְפָנָיו קִיר וּסְיָג. חַד כְּפֶרֶס, שׁוּט וַחֲפֹז, עַד קְצוֹת אֶרֶץ יַהֲרֹס, עַד קְצוֹת אֶרֶץ כְּרוּבוֹ יָרֶץ, מִשְׂתָּעֵר כְּרוּחַ פָּרֶץ – תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּ – דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ! לוּ עַל־עֶבְרִֵי פִּי־שְׁאֹל, הַמְּכוֹנִית אָרְחָהּ תָּסֹל, אֹרַח כִּשְׁפִיפוֹן פְּתַלְתֹּל –

הַנּוֹסֵעַ, אַל־תִּדְאָג, יָד מוֹשֶׁלֶת לַנֶּהָג! יָד מוֹשֶׁלֶת וּמְנַהֶלֶת, הִיא תִּבְלֹם אֶת־כְּרוּב הַפֶּלֶד, הִיא תִּבְלֹם וְהִיא תְּמַלֵּט טְרוּ־טוּ־טוּ, בְּבֹא הָעֵת! כֹּה נְעוּץ־עַיִן בַּמֶּרְחָק, בָּז לַכֹּל, לַכֹּל יִשְׂחָק, עַז־הַנֶּפֶשׁ וּמְסֹעָר, אֶל־כַּנּוֹ צָמוּד, יִדְהָר אַךְ קָדִימָה, הַנִּמְהָר, אַךְ קָדִימָה, רַק קָדִימָה! קְרָא, שׁוֹפָר, בְּקוֹל הַרְעִימָה. תְּרוּ־עָה, תְּרוּ־עָה, טְרוּ־טוּ־טוּ –דֶּרֶךְ תְּנוּ, הַצִּדָּה שְׂטוּ!

 

המהירות, היציאה אל החיים, האלימות - אלה היו יסודות הפוטוריזם. אם מתבוננים במשכן בכוהנים ובעבודתם, רואים דמיון משמעותי לאידיאה של הפוטוריסטים. המשכן הוא מבנה נייד. אמנם הוא כזה בצוק העיתים ועתיד להיהפך למקדש, אבל בשעתו היתה בו את הקלילות של אוהל ולא את הכובד של מבנה אבן קבוע. הכוהנים זוהו על ידי החכמים - בכמה סוגיות הלכתיות - כזריזים. הם מהירים, גם מהירי חמה. הם עוסקים במלאכה אלימה - השחיטה... המשכן הוא מרכז של חיים, של וויטאליות, של מרץ המקרין על כל חיי העם. מלאכת ההנפה מבטאת את התנועה הזאת, השחיטה האלימה והוויטאלית מוסיפה עליה.

במשכן ובמקדש נאסר על כהנים בעלי מום לעבוד, נאסר להקריב קורבנות עם מומים. בדרך כלל מקובל לחשוב, שהנימוק הוא כפי שניסח הנביא מלאכי 'הקריבהו נא לפחתך'. כלומר, הפגום לא ראוי להיות מוגש למלך. תמונה זו עומדת בסתירה לתמונה העכשווית, הרואה בבעלי מוגבליות אנשים שלמים בשונותם, לא פגומים. אפשר לראות בבעלי המום, אנשים ובעלי חיים שלא מסוגלים לאותו שטף דינאמי ומלא של החיים, הוא הבא לידי ביטוי ב'הנפה', הוא העומד במוקד המשכן והמקדש. גם תמונה זו איננה עולה בקנה אחד עם התמונה המודרנית, בה ספורטאים בעלי מוגבלויות מתחרים ומגיעים להישגים יוצאי דופן. ובכל זאת, נדמה לי שהפער קטן יותר באופן זה. חלק ממהפכת החכמים נגע בנקודה זו. בעולמם, החכמה היא המגדירה את האדם, והחכם יכול להיות שמן [רבי יוחנן], מכוער [רבי יהושע], עיוור [רב יוסף] או נכה ברגליו [רבי זירא].

אבל אידיאת התורה במקומה עומדת: התנופה, התנועה, החיים - לשם צריך לחתור, גם בעיתות משבר, כובד ודיכאון. התנועה היא, אל החיים!

על בגדי הכהן החדשים [פרשת תצווה]

על בגדי הכהן החדשים [פרשת תצווה]

פרשתנו עוסקת בבגדי הכוהנים, זורקת אותנו לעיין במושג ה'בגד'. 'הבגדים עושים את האדם' אומרים האומרים, בואו נתבונן בהם במתינות. אדם וחווה לא נזקקו להם:

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים

הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ

וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.                                                               [בראשית ב' כ"ה]

המורה הגדול העדין והרגיש - רש"י - מבאר:

'ולא יתבוששו' -

שלא היו יודעים דרך צניעות

להבחין בין טוב לרע.

ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות,

לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ

ונכנס בו יצר הרע

וידע מה בין טוב לרע.

הבגד הפונקציונאלי, נולד מתוך תחושת צניעות. הצניעות נולדת מתוך הבחנה בין טוב לרע. ההבחנה נולדת מהיצריות. כך נולדו הבגדים.  אבל יש פן אחר לבגדים, הוא המופיע בפרשתנו:

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ

לְכָבוֹד

וּלְתִפְאָרֶת.                                                    [שמות כ"ח ב']

לא הצנעה, אלא דווקא הבלטה. לכבוד ולתפארת. כנראה ששתי הפנים האלה של הבגד, באות לידי ביטוי אצל אדם וחווה. מצד אחד - בעקבות התודעה:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.                                                                     [בראשית ג' ז']

ומן הצד השני -

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר

וַיַּלְבִּשֵׁם.                                                                                    [שם שם כ"א]

מה יש בו בבגד, שהוא מעבר להצנעה, שהוא לכבוד ולתפארת?

המקובלים ראו את התורה כמלבוש, מבעד לה מבצבצת התורה האמיתית, הסמויה מן העין. החסידים שתרגמו את הקבלה העוסקת באלוהות למוסבת אל האדם, ראו את המלבוש של התורה כחלק ממארג היחס בין אדם לאלוהים. בעל התניא - רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד, מדמה את העיסוק בתורה לבן מלך המחבק את אביו. האם מכיוון שהמלך מלובש במלבושיו, הוא חווה ניכור וריחוק? לא.

ראו נא את הסברו של הרב שטיינזלץ לשימוש שעושים המקובלים במושג 'לבוש', כמסמן חלקים של הנפש האנושית:

בחסידות נמשלים הגילויים של הנפש - ללבושים, המהות המתגלה מתלבשת בהם ודרכם היא מתגלה...

במובן הרחב של המושג, כל גילויי הנפש הם 'לבושים', ואולם במובן המצומצם יותר משתמשים בדרך כלל במונח 'לבושים' לגבי מחשבה דיבור ומעשה. עם כל ההבדל שבין לבוש המחשבה שהוא הפנימי, ללבוש הדיבור והמעשה שהם חיצוניים יותר, הרי כולם שווים בכך שאין קשר מהותי בין המתלבש ולבושו. הלבוש, אף שהוא המגלה את המהות הפנימית נשאר תמיד ישות נבדלת ונפרדת. באמצעות הלבושים מגלה הנפש את כוחותיה, אבל אין היא מזדהה איתם. [פירוש לספר התניא, כרך א' עמ' 87 - 88]

המלבוש רומז כי יש משהו מעבר לו, הגוף בבגד הממשי, הנפש במטפורה. החיפוש הוא אחר המהות, המגלה הוא המסתיר הוא הלבוש. מצד אחד תמיד יש כמיהה אל מה שמעבר ומתחת למלבוש, מצד שני, דווקא המלבוש מאפשר את הזיקה אל אשר מעבר לו.

עגנון כתב סיפור קסום, 'המלבוש'. סיפור קצר, עולם ומלואו בו. מעשה בחייט שהוזמן לתקן מלבושו של שר. כדרכו של עגנון, הכל משתבש, שוב ושוב, והוא לא מצליח לעמוד במשימה. יודעי דבר דרשו את הסיפור כמשל לניסיון האדם לתקן את מלבושי הנפש שלו. בדרך הילוכו מפזר עגנון מפניניו, על תיקוני הבגד:

הוריד את משקפיו וקינחן וחזר ותלאן בעיניו ובדק את המלבוש לראות מה חסר. הכפתורים מחוברים, אף דברים שהם נוי למלבוש מייפים את המלבוש. אבל המלבוש עצמו מחוסר משהו. זה משהו שאם הוא יש המלבוש מלבוש, ואם חסר אין המלבוש מלבוש...

נתחזק ונטל את המחט ותפר כאן תפירה וכאן תפירה. אילו תפרן ביום בזמן שהיתה החמה מאירה היתה כל תפירה ותפירה במקומה, עכשיו לאור הנר נשתבשו אצבעותיו של החייט. אם לא קלקל מה שהיה מתוקן לא תיקן מה שהיה לתקן...

יצא החייט מעם פני השר על מנת לחזור מיד לעבודתו. באמת אין המלבוש חסר אלא משהו, ואין צורך להשחיר עיניו בלילה, אף על פי כן קיבל עליו לסמוך אמירה למעשה, כדי להראות לשר שהוא אומר ומקיים...

...נטל את המלבוש וניערו ונטל כלי שער והתחיל מעבירו על המלבוש. עם שהוא טרוד במלבוש עבר על חלונו עבד אחד מעבדי השר. נתבהל החייט ואחזתו אימה. נטל את המלבוש והחביאו ולא הביט היכן החביאו, ובלבד שמעלימו מעיני העבד של השר. מתוך שהחביאו ולא הביט היכן החביאו לא נעשה המלבוש יפה יותר ולא נתנקה מלכלוכו. לאחר שהלך לו העבד הוציא החייט את המלבוש וחזר לנקותו ולנערו עד ששכח שהגיע זמן סעודת הצהרים...

... עם שהוא אוכל נשפך קצת רוטב על המלבוש. קפץ החייט כאילו דקרתו מחט. נזדעזע השולחן ונשפכה כל הקערה, ולהיכן נשפכה, על המלבוש של השר. טפח החייט על פניו והטיח ראשו בכותל וצעק, אוי לי ואבוי לי, הכינו לי קבר ותכריכים. שמעה אשתו ובאה. ביקשה לנחם אותו ואמרה, עדיין לא כלו כל הקיצין, הריני נוטלת את המלבוש והולכת לנהר ומכבסת אותו...

הבגד הוא ישות, לא רק מכינים אותו, צריך לתחזק, ולנקות ולכבס אותו, והוא מועד לקמטים וכתמים... האדם הוא הבגד, האדם הוא כבגד. לעיתים, דווקא מפאת זרות הבגד לאדם, האדם הוא לא הבגד, הוא המשמר את הזהות. כך כותבת ויסלבה שימבורסקה, המתארת פגישה בינה כאישה מבוגרת עם הנערה שהיא היתה פעם:

בת עשרה

אני בת עשרה? / אילו ניצבה פתאום כאן, עכשיו, מולי, / ההיה עלי לקבל את פניה כאדם קרוב, / גם אם היא זרה לי, רחוקה?

להזיל דמעה, לנשק במצח הקטן / מן הטעם האחד, / שיום ההולדת שלנו זהה?

כה רב אי הדמיון ביננו, / אפשר כי העצמות, רק הן אותו הדבר, / קימור הגולגולת, ארובות העיניים.

עיניה כמו מעט גדולות יותר, / הריסים ארוכים יותר, / הקומה גבוהה יותר / והגוף כולו עטוף במהודק / בעור חלק, בלי פגם.

קרובי משפחה ומכרים אכן קושרים ביננו, / אבל בעולמה כמעט כולם חיים, / ואילו בעולמי כמעט אף אחד / מהחוג המשותף הזה.

כה נבדלות אנו; / חושבות, מדברות על דברים שונים לחלוטין. / היא יודעת מעט - אך בנחישות הראויה לעניין טוב מזה. אני יודעת הרבה יותר / אך לא בבטחה.

היא מראה לי שירים, / בכתב יד מסודר, ברור, / שכמותו איני כותבת זה שנים.

אני קוראת את השירים האלה, קוראת. / נו, אולי האחד הזה, / אם היו מקצרים אותו / ומתקנים בכמה מקומות. / השאר לא מנבא שום דבר טוב.

השיחה לא קולחת. / הזמן על השעון העלוב שלה / עודנו בלתי יציב וזול, / על שלי הוא יקר לאין ערוך ומדויק.

לעת פרדה - לא כלום, חיוך נימוסין / ושום התרגשות.

רק כשהיא נעלמת / ומותירה בחיפזון את הצעיף שלה, /

צעיף מצמר אמיתי / עם פסים צבעוניים / שאמא שלנו / סרגה בשבילה.

עדיין הוא שמור אצלי.

הזהות משתנה ללא שיור, רק הבגד נותר ושומר עליה. וכאן מגיע הנס כריסטיאן אנדרסן הגאון, ומספר את סיפור בגדי המלך החדשים. המלך שתופרים לו את הלא - בגדים. רק ילד אחד צועק - 'המלך ערום!' והעירום חושף את שקר הבגד. והכהן אשר לו שתי מערכות בגדים, אחת פשוטה, בגדי לבן, גלגול עלה התאנה של האדם הראשון וחווה, ואחת מפוארת בזהב ובתכלת, גלגול כותנות העור שלהם, הוא בכל פעם שנכנס לפני ולפנים, פושט את בגדי הכבוד ולובש את הבגדים הפשוטים, קרוב עד גבול האפשר ללא - בגדים, ושוב לובש ושוב פושט. כי האדם נדרש בראש ובראשונה לגמישות, להתאים את עצמו להתרחשות, מתי הבגד עושה את זהותו, ומתי הלא - בגד מגלה אותה.

  

על ההתמדה [פרשת תצווה]

על ההתמדה [פרשת תצווה]

כך פותחת פרשתנו:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה', חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[1]

על פניו, כוללים הפסוקים האלה סתירה. הדיבר הראשון מורה שהנר הוא נר תמיד, נוצר הרושם שהוא דולק ללא הפסקה. הדיבר השני מורה שהוא דולק מערב עד בוקר, משמע שכל שעות היום הוא איננו דולק. רש"י התייחס לכך, והוא מפרש:

'תמיד' - כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כ"ח ו) 'עולת תמיד', ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו יג) 'תמיד', ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב.

מכאן - פשר המושג 'תמיד' איננו כל משך הזמן, אלא פרק זמן קבוע בכל יום. המושג 'תמיד' התגלגל במסורת היהודית למושג 'התמדה', הוא המושג המתאר את אופן לימוד התורה. המדובר באשכול מושגים, המביא לידי ביטוי את הערך העליון של הלמידה שנוצר במסורת החכמים. בהתאמה להבחנה שהבחנו במושג ה'תמיד', נוצר המושג 'קביעות' - פרק זמן קבוע המוקדש ללמידה.[2] כמו כן נוצר המושג 'ביטול תורה', המורה על שלילת הלמידה ההתמדה וקביעת העיתים לתורה.

ביאליק, בפואמה הנוקבת שלו - 'המתמיד', מתאר את דמותו ואת אורחות חייו. המתמיד של ביאליק, מתקרב יותר להוראה הראשונה של 'תמיד' - מלוא משך הזמן. המתמיד שלו, לומד מרבית שעות היממה, מנותק מסדר הזמנים של מרבית האנשים. היחס של ביאליק למתמיד, אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ אותו:

...אַךְ אֶחָד הַנַּעַר מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמִישׁ,

מֵאַחֲרָיו וָהָלְאָה הַחַיִּים, הָאוֹרָה –

וּמָה אַתָּה שָׁמִיר, מָה אַתָּה חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַחֹשֵׁק בַּתּוֹרָה!

מהצד השני, הוא חושב שהנער מכלה את ימיו על תוכן חסר פשר ומשמעות. הוא רוקם חלום וחזון, בו יכולות ההתמדה האלה תפנינה אל מה שבעיניו יש חיים ופשר:

וּזְכוּרְנִי מֶה חָזָק הַגַּרְעִין, מַה-בְּרִיאָה

הַפְּרוּדָה הַטְּמוּנָה בְּחֶלְקַתְכֶם הַזְּעוּמָה;

מָה-רַבָּה הַבְּרָכָה אֵלֵינוּ הֵבִיאָה,

לוּ קֶרֶן אוֹר אַחַת יֶחֱמַתָּה בְחֻמָּהּ;

מָה-רַבּוּ הַצְּבָתִים בְּרִנָּה קָצַרְנוּ,

לוּ נָשְׁבָה בָכֶם רוּחַ אַחַת נְדִיבָה,

וּפִנְתָה אֶת-"דַּרְכָּה שֶׁל-תּוֹרָה" סוֹרַרְנוּ,

וְסָלְלָה נְתִיב חַיִּים עַד בֵּית הַיְשִׁיבָה.

עגנון בדרכו האירונית, מטפל גם הוא במושג ה'התמדה'. בסיפור 'אור התורה', הוא מתאר את העיר קורולובסקי, ואת רבה - הרב אשר ברוך, המתמיד:

בלילה בלילה כל הלילה יושב רבי אשר ברוך לאור הנר ולומד. והנר אינו נעוץ לא מנורת כסף ולא במנורת בדיל ולא בכלי חומר ולא בחור שבשולחן אלא זקוף בין אצבעותיו. התורה מתשת כוחו של אדם ויצר של שינה קופץ על העמלים בתורה ויש לחוש שמא יישן שמא יתנמנם - נתן הנר לבין אצבעותיו. אפילו נתנמנם אפילו ישן, הגיע אשה של הנר לבין אצבעותיו מיד הוא מתעורר וקם לעבודת הבורא.[3]

והנה, במקביל להתמדתו של רבי אשר ברוך, יש עוד מתמידים בקורוליבסקי - המבריחים. הללו עושים את דרכם לילה לילה, חוצים את הגבול עם סחורות אסורות. וכיצד הם מוצאים את דרכם? על פי נקודת האור של נרו של רבי אשר ברוך.

לילה לילה כל הלילה יושב רבי אשר ברוך ולומד ועוברי הגבול עוברים את הגבול ומשתקים את שוטרי הגבול ועוברים את הגבול וחוזרים לעיר ומנהיגים שוריהם לאורו.

'אך לא לעולם חוסן' - ביום שמת בו רבי אשר ברוך, לא דלק הנר והמבריחים לא מצאו את דרכם:

אור אחד היה בעיר והיו הולכים לאורו, הלילה הזה לא ראו את האור, וחשכה עליהם העיר. ויאמרו אור קורוליבסקי כבה. ניבאו ולא ידעו מה ניבאו. לא יצאה שעה קלה עד שנשמעה השמועה שנפטר רבי אשר ברוך וכבה אור התורה בקורוליבסקי.

ההתמדה, הקביעות, שלילת השינוי והביטול, הם ערכים ראויים אך שנויים במחלוקת. אפשר לראות אותם גם באור שלילי, כמביאים לידי ביטוי מקובעות [הצד השני של הקביעות] וסד חונק. הפליאה לתאר את המחלוקת הזאת המשוררת זלדה, בשירה 'הלהבה והברוש' - יודעי דבר טוענים כי הוא ביטוי ליחס בינה ובין המשוררת יונה וולך:

הלהבה אומרת לברוש 
כאשר אני רואה 
כמה אתה שאנן 
כמה עוטה גאון 
משהו בתוכי משתולל 
איך אפשר לעבור את החיים 
הנוראים האלה 

בלי שמץ של טירוף 
בלי שמץ של רוחניות 
בלי שמץ של דמיון 
בלי שמץ של חירות 
בגאווה עתיקה וקודרת 

לו יכולתי הייתי שורפת 
את הממסד 
ששמו תקופות השנה 
ואת התלות הארורה שלך 
באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל 

הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טירוף 
שיש בו חירות 
שיש בו דימיון 
שיש בו רוחניות,
אך השלהבת לא תבין 
השלהבת לא תאמין.

---

[1] שמות כ"ז כ' - כ"א.

[2] ראו שבת ל"א ע"א - 'קבעת עיתים לתורה?'

[3] 'אלו ואלו' עמ' שפא.

על ההיררכיה [פרשת תצווה]

על ההיררכיה [פרשת תצווה]

 

בפרשתנו מופיע הציווי לעשות בגדים מיוחדים לכהן הגדול, ומצורפת לו תכלית העשייה: 'וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת'. מהמשך הפרק עולה, כי גם בגדי הכוהנים האחרים, שהם פחות מהודרים - תכליתם זהה: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת'. מכאן - שכבוד ותפארת זאת המסגרת, ובתוכה יש היררכיה הבאה לידי ביטוי בבגדים השונים של כהן רגיל ושל הכהן הגדול. המסגרת מהווה מעין מסדר, מסדר הכוהנים. מונטיין - כותב המסות הגדול [1533-1592] - חוקר את החוקים של מסדר, ומגיע למסקנה מעניינת. אנשי המסדר מעוניינים באותות הערכה וכבוד, אך לא בתועלת חומרית. מכאן הוא גוזר כלל מקיף: 'הגבורה נוטה יותר לשאוף ולאמץ תמורה שתהיה שלה בלבד והנושאת עמה כבוד ולאו דווקא תועלת' ['על אותות הכבוד']. הכהנים אכן זכו לכבוד ולתפארת, אך לא נחלו נחלה עם יתר השבטים.

הכבוד והתפארת של הכהנים, מזמן הזדמנות להתבונן על מושג ההיררכיה. לבניית מערכת על פי עקרונות של היררכיה, יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, היא מאפשרת סדר מרגיע, ניהול הדרוש לקיומה של המערכת. מהצד השני, היא עלולה להתגלגל למערכת כוחנית, בה נבלמים אנשים ודעות לא מצד עצמם אלא מצד דרגות ריקות מתוכן. איך אפשר לאזן בין שני הקולות הללו? בואו ונניח לפי שעה לשאלה הזאת, ונפנה לשאלה אחרת. על פי הסיפור שבתורה [ויש לו מקבילות במציאות בחברות אחרות], נוצרה חלוקה בין המנהיגות - שנתנה למשה - ובין הכהונה - שנתנה לאהרון. המדרש מורה על אכזבתו של משה מכך שלא מונה לכהן גדול [ראו שמות רבה פרשה ל"ז], אך מפשוטו של מקרא עולה כי זאת היתה חלוקה מתקבלת וראויה. מדוע? מדוע יש שתי מערכות שונות - מלוכה וכהונה? בואו ונניח גם לשאלה זו, ונחזור להתבונן בהיררכיה.

הפילוסוף קאנט הפך את תמונת עולמנו, בכך שגילה שחלק ממה שאנו רואים כמציאות איננו אלא היטל של תודעתנו עליה. המהפכה הזאת כשהתגלגלה אל פתחם של המתבוננים בחברה האנושית, התגבשה במושג חשוב - הבניה [Consstructivism]. הטענה הגלומה בעמדה זו היא, מערכים היררכיים אינם משקפים את המציאות אלא מהווים הבניה מלאכותית [ולעיתים מגמתית] שלה. ביחס לכהנים, הטענה היא שהכוהנים אינם סוג של אנשים נעלים מהאחרים או קדושים מהם, אלא קבוצה שהובנתה כבעלת יתרון - כבוד ותפארת. ריקון הכהונה מתוכן הובלט, כשהשתנה סולם הערכים היהודי. החכמים העמידו את ערך החכמה כערך המכונן. מעתה נבחן הכהן הגדול באמת מידה שאפשרה 'מדידות', ביחס לעצם הכהונה שאיננה מדידה. זה כנראה הרקע לדברי המשנה במסכת יומא, שנימה סרקסטית - כנראה - משתלבת בהם. המדובר הוא בהכנת הכהן הגדול לעבודת יום הכיפורים. את ליל יום הכיפורים העביר הכהן הגדול ללא שינה, ועל כך נאמר במשנה:

 

אם היה חכם דורש, ואם לאו תלמידי חכמים דורשין לפניו. ואם רגיל לקרות קורא, ואם לאו קורין לפניו. ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים.

זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל.         [יומא א' ו']

 

'אם היה חכם' - משמע שלא תמיד היה חכם, 'אם רגיל לקרות' - משמע שלא תמיד היה רגיל בקריאה. זכריה בן קבוטל מעיד שלא רק שהכהן לא היה חכם היכול לדרוש, ולא רק שלא היה לקרוא, אלא שלא ידע עברית ולכן קרא לפניו בספר דניאל הכתוב בארמית. אפשר לשער שבעולם בו ערך החכמה הוא ערך עליון, כהן גדול עם הארץ הוא איש נלעג. הלעג מרוקן את ההיררכיה מתוכן, מביא להתבוננות ביקורתית עליה.

אבל דווקא מבט ביקורתי זה, דווקא החצנה וריקון של ההיררכיה, מאפשרים לנו לחשוף ולהבליט את יתרונותיה. הכהן יכול להיות לא החכם שבבני החבורה, ואולי זאת הסיבה שאהרון היה הכהן ולא משה. להיררכיה יש תפקיד משל עצמה, ולאו דווקא כמשקפת את היתרון התוכני. אלוף יכול להיות חכם מהרמטכ"ל, חייל זוטר ממפקדו. מערכת חכמה מאפשרת לבעלי היתרון התוכני, להזרים את התכנים שמניעים ומנהלים את המערכת. החשיבות של ההיררכיה הוא בהבניה, בבניית סדר שמשרה ביטחון על הפרטים במערכת. ראיית הכהן הגדול בבגדי הכבוד והתפארת שלו, משרה ביטחון בכך שהעולם הוא מקום מסודר ולא כאוטי. השריית ביטחון והפגת החרדה הם ערכים חשובים עד מאוד. הם עלולים לפגום בערכים הדינמיים של היצירתיות ופריצת הדרכים והמסגרות. לכן חשוב שבצד הכהונה, יעמוד מנהיג אחר שנבחר בגלל חוכמתו ותעוזתו. משה היה חכם - כמתברר מהתבוננות בתורה שנתן, ומשה היה איש נועז האוחז בנחש בזנבו ונחלץ להגן על העברי שהותקף על ידי המצרי.

הדבר נכון גם ביחס למערכת המשפחתית. מצוות כיבוד אב ואם יוצרת היררכיה במשפחה. ההיררכיה איננה בהכרח תכנית, ייתכן שרבו חכם מאביו. אך מצוות כיבוד אב ואם מבנה היררכיה, שהיא - לדעת התורה - חשובה והכרחית להתפתחותו המוסרית והאישיותית של האדם.  

ההיררכיה יוצרת סדר ומייצרת אסתטיקה - בגדים מיוחדים ודרגות. קל לבעוט בהם, לראות את הסדר כסד ואת האסתטיקה של ההיררכיה כמוחצנת וריקה. הפרשה מציגה עמדה שונה, מאתגרת את הביקורת מפרקת ההבניות ומציעה לה אלטרנטיבה.

על ההתמדה [פרשת תצווה]

על ההתמדה [פרשת תצווה]

 

פרשת תצווה פותחת בפרשת נר התמיד:

 

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה', חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

כך כותב רש"י על המושג 'תמיד':

 

'תמיד' - כל לילה ולילה קרוי 'תמיד', כמו שאתה אומר (במדבר כ"ח ו') 'עולת תמיד', ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו' י"ג) 'תמיד', ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל 'תמיד' האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא.

 

רש"י מתמודד עם האפשרות לפרש את המושג 'תמיד' כ'מלוא משך הזמן', 'ללא הפסקה'. הוא שולל את הפרשנות הזאת ומורה כי 'תמיד' משמעו בהתמדה, יום אחר יום [או פרק זמן קבוע אחר פרק זמן קבוע], למרות שאין כאן מלא משך הזמן. מכאן שבשפה העכשווית היה מתאים יותר לקרוא לקרבן התמיד - הקרבן המתמיד.

ההבחנה הזאת מעוררת אותי להתבונן במושג ההתמדה.

לאה גולדברג כתבה מחזור שירים הנקרא 'שירי סוף הדרך'. אלה שלושה שירי התבוננות על החיים מזווית ראייתו של איש זקן, כשברקע ניצבת דמותו של קהלת.

 

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

על רקע ארבע נקודות מבט אלה, צפור מזמרת ומנסה למסוך נימה אופטימית או לפחות מפויסת במבטו של הזקן:

 

הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

 

בשיר השני מתעמתת הציפור אם נקודת המבט הפסימית של קהלת:

 

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

'אין כל חדש תחת השמש' של קהלת, מתעמת עם 'חדש כל יום תחת השמש' של הציפור. הזקן מאמץ את נקודת מבטה של הציפור, ומכאן שר את השיר השלישי:

 

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

 עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

 בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

 

כנראה שהזקן רואה את עולמו קהלת, כעולם שאין בו חירות. 'אין כל חדש תחת השמש', מתפרש בעיניו כהכל הרגל, הכל קבוע, אין מקום לחופש ולא לחירות. התמונה היא חריפה, ועל כן הרשו לי להתעכב עליה עוד קצת. ההרגל על פי הזקן שלמד מהציפור - או על פי לאה גולדברג - הוא עולם בו אין מרחב חושי, אי אפשר לנשום, אין מקום לייחול ולתקווה, אין אפשרות לניסוי תעייה וכישלון. ההרגל הוא ה'תמיד', הוא ההתמדה. כאן המקום למבט ביקורתי: האמנם?

תמונת העולם שלי שונה. ההתמדה וההרגל הם מרחב החופש שלי. אני חווה בהם את חירותי, החירות לקחת את גורלי בידי ולעשות בו כראות עיני. מושג החידוש הוא מושג מרכזי בחיי. יהודי של בית המדרש אני, והכלל של רבי יהושע גיבורו של בית המדרש הוא תורת חיי: 'אין בית מדרש ללא חידוש'. אך עולם החידוש של בית המדרש הוא העולם של המתמיד. ביאליק בשירת המתמיד שלו, קושר לו כתרים מהצד האחד ובז לו מהצד השני. בעולמי יש רק צד אחד.  

מדוע תמונת העולם שלי שונה מתמונתה של לאה גולדברג? יש לי שתי השערות. האחת -  תמונת היסוד של לאה גולדברג היא תמונת עולם של סדר והרגל, בה היא שבויה והיא המאיימת עליה ועל הזקן שלה. כדי לחרוג מתמונה זו צריך לחרוג מההרגל, לקטוע את ההתמדה. תמונת העולם שלי כאדם פוסט מודרני, היא תמונת עולם כאוטית שאין בה חוק ואין בה סדר. יצירת ההרגל היא מעשה של חירות ההולך נגד הטבע, שכן הטבע הוא זה שאין בה סדר התמדה והרגל. השניה - תמונת העולם של לאה גולדברג היא תמונת עולם יהודית חילונית, בה החוק והסדר ההלכתי נתפס כאחר וכזר. תמונת העולם שלי היא תמונת עולם יהודית דתית, בה החוק והסדר ההלכתי הם מוקד הזהות וההזדהות שלי. ההרגל הוא פן אחד מפניו של העולם הדתי, שהחילוניות היהודית מרדה בו. נראה לי שכיום הגענו לשלב בו החילוניות מכילה גם בעלי סדר והרגל יהודי, והדתיות מכילה גם שוללי סדר הלכתי. פרשת התמיד מאתגרת לחשיבה ולהכרעה את עמדתנו ביחס להתמדה. אולי אפשר לתת למשוררת זלדה לשיר את שיר הקונפליקט הזה, יחד עם מודעות לכך שהיא שרה אותו מזווית ראייה של משוררת דתייה:

 

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זלדה

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

 

 

על הכהונה ועל חופש העיסוק [פרשת תצווה]

על הכהונה ועל חופש העיסוק [פרשת תצווה]

 

פרשת תצווה שהינה חלק מתיאור בניית המשכן, מתמקדת בהכנת בגדי הכוהנים ובהקדשתם לעבודה. זאת הזדמנות עבורנו, להתבונן בדרמה של התפתחות הכהונה בישראל ובמשמעותה עבורנו.

הכוהנים הם הקבוצה מתוך המכלול 'בני ישראל', המקודשים לעבודת אלוהים במשכן ולאחר מכן במקדש. תהליך ההקדשה המתואר בפרשתנו, הופך את הקבוצה לקבוצה מקודשת:

 

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי, לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם...

...וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו, וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם, וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו...

...וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.

 

על פניו, המצב בטרם ההקדשה ומילוי היד היה כי כל העדה כולם קדושים, ההקדשה הבדילה קבוצה אחת - קבוצת הכוהנים. בספר במדבר התיאור שונה:

 

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם...

...כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי...                                                        [במדבר ח']

 

על פי ספר במדבר, המצב בטרם ההקדשה הוא שיש קבוצה אחרת הנבדלת מהכלל, היא קבוצת הבכורים. קבוצת הכוהנים מחליפה את הבכורים. התיאור הזה מערער את מקומם של הכוהנים, הם ממלאי מקום ולא מהווים בחירה ראשונה. המעמד המעורער של הכוהנים, עובר כחוט השני הן בתנ"ך והן לאחר מכן בעולמם של החכמים. העובדה שיש אפשרות אלטרנטיבית, בכורים ולא כוהנים, מאפשרת גם לבחון באופן משוחרר האם אין מקום להחליף את הכוהנים באחרים. ואכן כך קרה בישראל, החכמים החליפו את הכוהנים. אך לפני כן היה ניסיון לא להחליף את הכוהנים אלא את התפקיד שלהם:

 

(א) וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים.

(ב) אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב.

(ג) הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו.

(ד) וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת.

(ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא.

(ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.

(ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא.

(ח) וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.

(ט) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם, כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה.                                                        [מלאכי ב']

 

מלאכי מנסה להפוך את הכהן מאיש המקדש לאיש הדעת, אך הכוהנים נכשלים גם בתפקיד החדש. לאחר תום תקופת הנביאים, קמו החכמים, הם שנטלו את התפקיד של איש הדעת. התורה מונחת בקרן זווית, מי שרוצה בא ונוטל. לא עוד מעמד מיוחד, שרק הוא מיועד לעסוק בתורה ובחכמה. המאזין לקולם של חכמים, מגלה שהם נלחמו כנגד הכוהנים. מזערו את כוחם, וניסו להשכיח את מורשתם.

בואו ונשווה את העולם של מלאכי, בו רק הכוהנים הם אנשי התורה, לעולם החכמים בו לימוד התורה פתוח לכל.

על פניו, העמדה השנייה נראית מתאימה יותר לעולמנו, ההשכלה אמורה להיות פתוחה לכל. דווקא משום כך כדאי לעיין בעמדה ההפוכה, תמיד חשוב להתבונן בעמדה החלוקה על עמדתך. מה יכול להיות ההיגיון, היוצר קבוצה סגורה של אנשי דעת? אני מניח שמלאכי דגל בעמדה זו, מפני שרצה לשמר את מעמד הכוהנים כאנשי קודש. אך אפשר לחרוג מהגבולות שלו, ולחשוב בקו מחשבה אחר. המצב היום - הן בעולם התורה והן בעולם ההשכלה -  דומה לאשר חכמים חתרו אליו. כל אחד יכול ללמוד, ולכן נוצר לחץ חזק שכל אחד חייב ללמוד. הציפיות של החברה הן שהאדם ילמד, ללא קשב לשאלה האם מתאים לו או לה ללמוד. התוצאה היא החצנה של הלימוד, אצל מרבית הלומדים. בעולם של מלאכי הבעיה היא רק בעייתה של קבוצה אחת-  קבוצת הכוהנים. מה יעשה כהן שהלמידה איננה מתאימה לו? בעולם שלנו זאת בעיה כללית. כמורה אני יכול להעיד, שרבים מהתלמידים היו פורחים בעולם שונה מעולם הלמידה. יתרה מזו, כיוון שכולם לומדים, וכיוון שרבים מהלומדים נמצאים במסגרת שאיננה מתאימה להם, מרבית מאמצי המערכת מופנים אל הבלתי מתאימים. הם המפריעים ללמידה, הם המתקשים, הם אלה המכניסים 'רעש' למערכת. העולם בו אדם למד במקום שליבו חפץ, הולך ונעלם. הסקרנות מסורסת, כיוון שצריך להתאים את הלמידה לאלה שאין להם מניע שכזה. הפתרון של מלאכי איננו פתרון מושלם, אבל הוא משחרר לחץ מהרבה מאוד אנשים. אי אפשר לממש אותו היום, אבל הוא מציף בעיה.

כל קבוצה שכל חבריה נקראים לחיים רוחניים או אינטלקטואליים, נמצאת בסכנה של התנוונות. ההתנוונות באה לידי ביטוי, בניכור של התפקיד מהחיים. מה מעטים האנשים שתוכם כברם, שיש התאמה בין תודעתם ובין החיים שהם חיים. יצירת נורמה שכולם חייבים לעמוד בה, היא מתכון לחיי אי התאמה בין חוץ לפנים. חלומו של מלאכי, קשור גם לחיים אותנטיים שכאלה. על הפסוק 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא', דרשו חכמים: 'אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו' [מועד קטן י"ז ע"א]. זאת בעיה משותפת הן לכהן והן לחכם, אפשרות התפתחות חיים של זיוף שאין תוכם כברם. הסכנה היא כי  אדם הנושא בתפקיד, יזכה באהדה למרות ריקנות ליבו. מלאכי ברגע של ראשוניות, חולם על חידוש הכהונה שהוא חידוש האדם לחיים של התאמה. הפרשה שלנו מהווה גם היא רגע של ראשוניות, בגדי הכוהנים חדשים ונקיים. אך האיום הוא כי הבגדים לא יתאימו ללב, או בדימוי - כי יהיו לבגדים צואים:  

 

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.

וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ.                          [זכריה ג']

 

החלום של כולנו, הוא כהמשך דברי זכריה:

 

 

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת.

וָאֹמַר: יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד.

 

אך השאלה הנוקבת היא לא רק איך להלביש כהן בגדים נקיים וטהורים, אלא איך לחיות חיים שלמים מבלי שהבגדים יתלכלכו.