יום רביעי, 15 בספטמבר 2021

על הייחוד [פרשת האזינו]

 

על הייחוד [פרשת האזינו]

 

פרשת האזינו, רוויה בתודעה כי עם ישראל הוא מיוחד, שונה מכל העמים, נבחר על ידי ריבונו של עולם. ריבונו של עולם הוא אבי האומה, עושה ומכונן אותה. ישראל הוא חלקו של ריבונו של עולם, חבל נחלתו. ריבונו של עולם סובב אותו בדאגה, מתבונן בו, שומר עליו כאישון עינו. כמו נשר השומר על קינו, מרחף מעל גוזליו. נוטל אותם על כנפיו, מנחה אותם לבדו - ללא אל נכר. מאכיל אותו דבש מסלע, ושמן מאבן צור וחלמיש. נותן לו מעדנים, חמאת בקר וחלב צאן חלב כרים ואילים, עם כליות חיטה ויין אדום כדם.

כל מנעד השפה הזאת, מעמיד את מושג הייחוד והסגולה המלווה כחוט השני את כל כתבי הקודש - התנ"ך. חלק מהקוראים העכשוויים נרתעים מהנימה הזאת, רואים בה קצה קרחון של התנשאות היכול להתדרדר במדרון חלקלק עד כדי גזענות. אני רוצה להתבונן במושג הייחוד, למרות הפרובלמטיקה הכרוכה בו. לנתח אותו למרכיביו, ולמצוא מסילות אליו שאולי יתאימו גם לנרתעים ממנו - ואני בתוכם.

מרכיב אחד של מושג הייחוד, הוא מושג השונות. אם הכל דומה וזהה, אי אפשר לדבר על ייחוד.  אם יש שונות, אפשר לבחון האם השונות מגיעה עד כדי ייחוד וייתרון לרכיב אחד על פני האחרים - או לא.

החשיבה הפילוסופית, מבליטה מראשיתה את הדומה ושמה בסוגריים את השונה. 'הכל מים' מורה תאלס, וכדי להגיע לתובנה הזאת יש להתעלם מהשונות שבין הדברים. החשיבה הבית מדרשית חותרת אף היא לראות את הדומה, אבל לא מתעלמת מהשונות:

 

אין בין שבת ליום טוב, אלא אוכל נפש בלבד [ביצה ה' ב'].

אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא המגילה ומתנות לאביונים [מגילה א' ד'].

אין בין המודר הנאה מחברו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן. [שם שם ז'].  

 

המגמה לא להתעלם מיוצא הדופן, ולהפך - לראות בו - הסורר, המורד, השונה ואף המוזר - את מסמן המהות, מאפיינת את הפוסט מודרניזם. מתנגדיו מונים אותו בדיוק על נקודה זו, על ההיאחזות בשולי, בשוליים, בפרט היוצא מן הכלל.

ה'שונות', איננה הרכיב היחיד של ה'ייחוד'. מעבר לשונות, יש לקרוא לו 'נייחות'. אם אני חלל ממכלול - 'הכל מים' - הרי שהמכלול הוא סטאטי ואין לו לאן לנוע. לעומת זאת אם אני יחיד ושונה בתוך הקבוצה, אני יכול לנקוט באחת משתי אסטרטגיות: האחת - תחושת הזרות והניכור ידחפו אותי הלאה, לקבוצות אחרות - שגם בהן אמצא עצמי אחר ומוזר ואמשיך בנדודי. השנייה - לאחוז בשונות שלי, לאהוב אותה ולהתמסר לה. לא לנדוד, אלא דווקא להיאחז. לא לנוע, אלא לנוח - נייחות. כנראה שלמרות הסתירה שבין שתי האסטרטגיות, אפשר לנקוט באסטרטגיה כפולה הכוללת את שתיהן. ביטוי מופלא למגמות האלה, נמצא בספרו של פרימו לוי: 'מקצועות של אחרים'. כך הוא פותח את ספרו:

 

להתקבצות דחוסה, כפי שעושות הכבשים והדבורים בחורף, יש יתרונות: אפשר להתגונן טוב יותר מן הקור או מתקיפות. אבל מי שנמצא בשולי הקבוצה, או אפילו מבודד, נהנה מיתרונות אחרים, הוא יכול לפרוש לפי רצונו, והוא רואה טוב יותר את הנוף. הגורל שלי, בסיוע החלטות שקיבלתי, הציב אותי הרחק מן המתקבצים... [עמ' 5 בתרגום העברי].

 

והנה, על בסיס ה'שונות', הוא מתאר את 'הבית שלי':

 

מאז ומתמיד התגוררתי [עם הפסקות שלא רציתי בהן] בבית שבו נולדתי: אופן מגורי לא היה איפוא תולדה של בחירה. אני מאמין שאני מקרה קיצוני של נייחות, שניתן להשוותו לאי התזוזה של רכיכות מסוימות, למשל הצלחית, אשר לאחר שלב זחלי קצר, שבו היא שוחה בחופשיות, היא נצמדת לסלע, מפרישה קונכייה ולא זזה יותר כל חייה... אולי אני חייב לגורל סטטי זה את כמיהתי הלא מסופקת למסעות, וגם את התדירות שבה מופיע המסע כטופוס ברבים מספרי. אין ספק שלאחר שישים ושש שנה ברחוב דה אומברטו אני מתקשה לדמיין מגורים לא רק במדינה אחרת או בעיר אחרת, אלא אפילו ברובע אחר של טורינו [9].

 

שימו נא לב, הנייחות מובילה לכמיהה למסעות. תהליך מקביל חל בעם היהודי, נייחות הזהות יצרה את 'היהודי הנודד' במובן הטוב שלו, בכמיהה הניכרת גם היום לתנועה, למסע, להכרות עם השונות והאחרות. פרימו לוי נותן דוגמה קונקרטית לנייחות. הוא עורך מסע בתוך הבית, ומגיע לתאר פינה מפינותיו:

 

הפינה הבאה, בין הקיר לבין ארון הבגדים מעץ אגוז, היתה מקום מסתור מבוקש כששיחקנו מחבואים; ביום ראשון עלום אחד מתקופת האוליקוגן [תקופה גיאולוגית קדומה המשמשת מטאפורה ל'עידנים' קודמים בבית], התחבאתי שם, כרעתי על הברכיים על מדף זכוכית, נפצעתי, ועד היום יש לי סימן על ברכי השמאלית. שלושים שנה אחרי התחבאה שם בתי, אבל היא צחקה ומצאו אותה מיד; וכעבור עוד שמונה שנים הסתתר שם בני עם להקה של בני גילו, שלאחד מהם נפלה שם שן חלב, ומסיבות מופלאות מסתוריות הוא הטמין אותה בחור בטיח, ושם מן הסתם היא עדיין נמצאת. [11].

 

הנייחות היא תכונה בין דורית. הסבים האב והילדים גרים באותו הבית, יש להם היסטוריה משותפת כולל של 'הפינה הבאה'. ההיסטוריה המשותפת יוצרת מצד אחד שותפות ודמיון - כל הדורות משחקים במשחק המחבואים. מצד שני היא מאפשרת שונות - האב נפצע כילד ב'פינה הבאה' ומן הסתם בכה, הבת - צוחקת. היא מאפשרת גם לארח אחרים, הבן משחק עם להקה של בני גילו. הבן שותף לקבוצה - להקה - כפי שתואר בראשית דברי האב על קבוצת כבשים או דבורים, אבל כאביו זאת קבוצה בה יש שוליים, והילד ששן נפלה לו הוא שונה ונבדל ויש לו סוד ומסתורין. הוא מטמין את השן בחור בטיח, כמו הרכיכה - הצלחית - שנאחזת בסלע ונותרת בה כל ימיה כפי שהשן נמצאת שם עד היום.

הבסיס הוא השונות. השונות יוצרת נייחות. הנייחות יוצרת זהות, זהות בין דורית. נכון, יש סכנה שהשונות תתגלגל להתנשאות ואפילו להתנשאות פוגענית. צריך להישמר מכך ולפעול כדי למנוע ולמזער את התולדות השליליות האלה. אבל חבל לשפוך את התינוק עם המים, את התינוק של הדור הבא שזהות בין דורית מקנה לו גם שייכות וגם תשוקת מסעות אל האחר ואל הלא נודע.   

 

יום חמישי, 9 בספטמבר 2021

על ההסתר [פרשת וילך]

 על ההסתר [פרשת וילך]

 

אנחנו במהלכים האחרונים של ספר דברים, דיבורים שמנסים לתפוס את הרגע. עוד צידה לדרך, מילים שאמורות לחזק או לפחות ליידע מה יקרה לעם בעתיד:

 

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא, וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים [דברים ל"ט י"ז - י"ח].

 

פסוקים אלה, ממשיגים את אחד ממושגי היסוד ששימש את תורת ההשגחה בתולדות המחשבה היהודית - 'הסתר פנים'. זהו מושג מתוח, המכיל את היש ואת האין. מצד אחד הוא כולל אמונה וודאות בקיומו של ריבונו של עולם ובהיותו משגיח על העולם. מצד שני הוא כולל את תודעת ההעדר של ריבונו של עולם בהתרחשויות כואבות. בהגות הדתית המתייחסת לשואה, הוא הפך למושג יסוד.

המושג הורחב למושג מכונן, כבר בתלמוד: 'אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר' [חולין קל"ט ע"ב]. מגילת אסתר ששם אלוהים לא מוזכר בה, הפכה לאבן יסוד להשגחה נסתרת ולא גלויה. על פי התלמוד מהות זו רמוזה בפרשתנו.

בהקשר הזה, ה'הסתרה' היא מושג שלילי. המושג החיובי הוא 'גילוי' או 'התגלות', ורק במצב פתולוגי עוברים אל ה'הסתרה'. אבל המושג חורג מגבולות השלילה, והופך ברבות הימים למושג הפכי ל'התגלות', תורת ה'נסתר'. כאן הוראתו מסמנת ואף חיובית, ובהקשרים מסוימים אף נעלה ביחס ל'נגלה'.

היחס לנסתרות במקורות היהדות, אמביוולנטי. מצד אחד יש מגבלה ואיסור לעסוק בהם, מצד שני - הם מחוז חפץ וגן העדן האבוד:

 

אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.

כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם [חגיגה ב' א'].

 

'עריות' היא מערכת האיסורים המינית, גם היא אזור טעון ואמביוולנטי - כפי שגילה שנים רבות לאחר מכן פרויד. 'מעשה בראשית' הם סודות הטבע, וה'מרכבה' - היא המרכבה האלוהית שפרשתה בספר יחזקאל היא היסוד לדרשה וליצירה ולפיתוח של תורת הסוד העברית. האזורים הנחשקים, הם האסורים. ובסמוך להם גבולות המסגרת להתבוננות האנושית, ללא פריצה למעלה, לפנים ולאחור - כשהפריצה היא מחוז החפץ כבסוגיה המופיעה בתלמוד בגלגולי הדיון במשנה הזאת -

 

ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! ... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום [חגיגה י"ד ע"ב].

 

הפרדס, גן העדן האלוהי, הוא הגן האסור והנחשק. רבי עקיבא מסמן את אחת הסכנות הגדולות - אולי היא המניע לאיסור - הזילות. הקביעה 'הכל מים' - כקביעת היסוד של הפילוסופיה על ידי תאלס, כשלמעשה מדובר לא בחומר הפשוט אלא ב'חומר' רוחני וטהור, לא בנוזל אלא במוצק, לא בדימוי אלא במשהו אחר ממנו. המחוז הזה טומן סכנת מוות על ידי פיצוץ התודעה במה שמעבר לגבולותיה, או פגיעה - יציאה מהדעת מחמת אי ההתאמה בין התוכן לכלי ההשגה שלה, או קיצוץ בנטיעות, בחיבור הנגלה לך אל מה שמעבר לו, אל האחר, אל ריבונו של עולם מקור הישות הקסומה הזאת. רק רבי עקיבא יצא בשלום מהפרדס, והוא המסמן את מושא התאווה והחשק של אנשי הרוח אל אשר מעבר להם.

הגן, המרכבה ו... הארמון. גם ההיכל העליון הוא מהדימויים של מושא חשק הרוח אל מעבר לה. והנה, ראו נא בתולדות הרוח העברית - שלושה משלי ארמון שונים. הרמב"ם [1138 - 1204] בפרק נ"א בחלק השלישי של מורה הנבוכים, מספר על ארמון הנמצא בלב הבירה. יש אנשים שכלל אינם נכנסים לעיר, יש הנמצאים בעיר אך מפנים עורף לארמון, יש השמים פניהם אל עבר הארמון אך עוד לא הגיעו אליו, יש שהגיעו אל חומות הארמון וסובבים אותן בחיפוש אחר השער, יש שנכנסו בשער והם הולכים בפרוזדורים, יש מי שעבר את הפרוזדורים והגיע לטרקלין אך אל המלך עוד לא הגיע. יש שרואים את המלך ומתאמצים להתקרב אליו ולדבר אתו. הנמשל הם אנשים בדרגות הכרה שונות.

רבי ישראל בעל שם טוב [1698 - 1760], מספר משל ארמון שונה: מלך אחד בנה ארמון ולו חומות ומגדלים ושערים. הוא ציווה על נתיניו להתאמץ ולעבור את החומות ואת המגדלים, להיכנס בשערים ולבוא אליו לארמון. כפיתוי פיזר אוצרות שונים בדרך. היו שהלכו ונעצרו בחומות ובמגדלים ושבו לאחור, היו שהגיעו אל השערים ושבו אחור. רק בן המלך שהתגעגע מאוד לאביו המשיך בדרך וגילה ש... הכל אחיזת עיניים, אין חומות אין מגדלים ואין שערים, הדרך אל המלך פתוחה...

בספר הזוהר מופיע משל ארמון שלישי: יש בת מלך, ולה מאהב נסתר, אף אחד לא יודע על הקשר ביניהם. בת המלך סגורה בארמון. באהבתו הוא הולך שוב ושוב סביב הארמון, בת המלך רואה אותו והוא לא רואה אותה. מה עושה בת המלך? פותחת פתח קטן ומגלה פניה ומיד שבה ומסתתרת. כל הסובבים את המאהב לא הבחינו בדבר, רק הוא לבדו. נפשו יוצאת אליה, והוא יודע שמתוך אהבתה אליו נגלתה לו.

אצל הרמב"ם, הסוד נותר סוד וגלוי רק לבעלי הסוד. אצל הבעל שם טוב מתברר שאין סוד כי הארמון הוא אשליה. רק הבן יודע זאת אבל הוא יכול לספר זאת לאחרים. אצל הזוהר הסוד הוא קסם, חלק מהאהבה שבין האוהב לאהובה.

אל מול אלה מופיעה עוד ואריאציה מודרנית של משל הארמון - שער החוק של קפקא. אצלו הנחבא איננו המלך או בת המלך - אלא החוק, הסדר, הפשר של הקיום. אדם יושב מול שער החוק ומחכה שייפתח, ולבסוף בסוף ימיו מגלה שהיתה זו אשליה - כמו אצל הבעל שם טוב, והשער שמיועד רק לו - כמו החלון שבספר הזוהר - היה פתוח...

'הסתר אסתיר' מורה על הנסתר שהאדם באשר הוא אדם חותר אליו. אין המדובר רק בתורת הסוד האזוטרית, אלא בפן מסוים של החיים. כך כותב המשורר הפולני אדם זגייבסקי [1945 - 2021]:

 

מיסטיקה למתחילים

 

מסביר פנים היה היום וידידותי היה האור,

הגרמני הזה במרפסת בית הקפה

החזיק על ברכיו ספר לא גדול.

עלה בידי לראות את שמו:

'מיסטיקה למתחילים'.

כהרף עין הבנתי כי הסנוניות

שפטרלו ברחובות מונטפולצ'ינו

בשריקה נוקבת,

ושיחתה המהסה של נודדים חסרי בטחון

ממזרח אירופה שמכונה מרכז אירופה,

והאנפות הלבנות שעומדות - אתמול, שלשום? -

בשדות האורז כמו נזירות,

והשקיעה האיטית, השיטתית,

מטשטשת קווי המתאר של בתים ימי ביניימיים,

ועצי הזית שהוסגרו לרוחות ולשרפות

על גבעות נמוכות,

וראש 'הנסיכה האלמונית'

שראיתי בלובר וממנו התפעלתי,

והוויטרז'ים בכנסיות המשוחים אבק פרחים  

כמו כנפי הפרפרים,

הזמיר הקטן שהתאמן בדקלום

ממש ליד האוטוסטרדה,

והמסעות, המסעות כולם,

לא היו אלא מיסטיקה למתחילים,

קורס מבוא, הקדמה

למבחן שנדחה

לימים יבואו.

 

המיסטיקה היא לא בספר, היא בעולם. שם נמצא ה'הסתר אסתיר' המזמין גילוי מרפרף ככנפי פרפרים. בנקודות התפר - בין הציפורים הנודדות למהגרים הנודדים, בין השקיעה השיטתית לעצי הזית העולים באש, ביצירת אומנות שמביאה את האלמוניות אל הנסיכה, והמסעות הנסיעה למחוזות חדשים לא מוכרים הצופנים ומגלים סוד. 'ואנוכי הסתר אסתיר' יכולה להיות קללה למי שרוצה את הגלוי, וסם חיים למי שמחפש את הסוד שבקיום.

 

 

 

 

 

 

יום רביעי, 1 בספטמבר 2021

על השמחה [פרשת ניצבים]

 על השמחה [פרשת ניצבים]

 

האומנות אוהבת להתבונן בעצב, פחות מכך בשמחה. 'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה על פי דרכה' - קובע טולסטוי בפתיחת 'אנה קרנינה', ובכך מקבע את האושר כבנאלי ומשעמם, ואת האומללות כייחודית ומעניינת. אני חושב אחרת. השמחה והאושר הם עולמות גדושים, מלאים הבחנות וגוונים שראוי למי שמתעניין באדם ובחייו להתבונן בהם. כך נעשה הפעם, בעיוננו בפרשת ניצבים. בפרשה נפרשת תמונת חיי העם, על המעלות ועל המורדות. במהלך ההתבוננות בעלייה שאחרי הנפילה אומר משה:

 

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה, כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. [דברים ל' ט']

 

ההותרה, הטובה, השיבה והששון - צובעים את הדיבר בשלל צבעי שמחה. אני רוצה להתמקד ב'ששון', ובביטוי 'לשוש על...'. 'ששון' היא מילה המקבילה ל'שמחה', אבל הוראתה רחבה יותר. היא מבטאת את התסיסה, את הוויטאליות, את התרחבות הלב והנפש הנלווים לשמחה. ה'ששון' מלווה התרחשויות שבין אדם לאדם, המלאות באותה תסיסת הלב:

 

וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ [ישעיהו ס"ב ה'].

ה' אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה [צפניה ג' י"ז].

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח [תהילים י"ט ו'].

 

שמחת החתן והכלה והגיבור הרץ רחוק ומהר, המשותף להם הוא תסיסת החיים ואלה מצטרפים לשמחה. חכמים הוסיפו עוד פנים לשמחה -

 

אין שמחה אלא בבשר, שנאמר [דברים כ"ז] 'וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך' [פסחים ק"ט א'].

אין שמחה אלא ביין, שנאמר [תהלים ק"ד] 'ויין ישמח לבב אנוש' [שם].

 

לממד הוויטאלי של השמחה והששון, מצטרפות האכילה והשתייה, הבשר והיין. יש שני פרדוקסים מובנים בשמחה, המעצימים את המתיחות ואת החיות שבה. האחד: מצד אחד השמחה קשורה לגוף, לאכילה ולשתייה, לתחושת החומר. מצד שני השמחה היא פסגת הנפש, התעלות הרוח. השני: מצד אחד - אין שמחה אלא בשניים, אדם לא שמח לבד. מקבץ הפסוקים שהבאנו מבטא זאת, תמיד - אדם עם אלוהים, חתן עם כלה, ואפילו הגיבור זקוק לאויב בכדי לשמוח. מצד שני - השמחה היא חוויה מאוד אינדיבידואלית, מעצימה את האני. בשמחת בית השואבה - השמחה שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו - פסגת השמחות במקורות היהדות, היו החכמים מפזזים ומרקדים. שירתם היא ביטוי קיצון ומרתק לשמחה ולששון:

 

אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?

הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי.

אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך [סוכה נ"ג ע"א].

 

זאת פסגה מדהימה של תחושת 'אני' המוחקת את כל מה שמחוץ לה, המעצבת את תנועתה על פי אהבתה - ולא על פי צו, המדברת עם האחר - ריבונו של עולם - כשווה אל שווה תוך מרכוז בתחושת האני... וכל זאת - לפני אלוהים, לפני האחר.

ניטשה, הפילוסוף המיוחד והנועז, חש בפרדוקסים הללו שהם קצה קרחון של פרדוקסים גדולים יותר - בין היחיד לקבוצה, בין המידה הטובה ובין הטוב והרע. הוא כדרכו שיבר את הקצה האחד של הפרדוקס, אנחנו מעמידים להשאיר אותו כבסיס לחיים המורכבים. כך הוא כותב בפי נביאו זרתוסטרא:

 

אם מידה טובה לך אחי, והיא שלך, או אז אין לך שותף בה... אך צא וראה! הנה שמה של מידתך הטובה ומשותף לך ולכל הבריות, ובגללה נעשית אתה עצמך עם ועדר! וכי לא היטבת עשות לו אמרת: 'ביטוי אין לו ולא שם לאשר מביא על נפשי עינויים ומתיקות, וגם כל קרבי ירעבו לו'. תהא מידתך הטובה נעלה מעל למשפחתיותם של שמות: ואם נאלץ אתה לדבר בה, אל תתבייש לגמגם בה. וכך תדבר ותגמגם: 'זה טובי שלי, אותו אוהב, וכך כולו מוצא חן בעיני, וכך בלבד אנוכי רוצה את הטוב.' [עמוד 35 בתרגום העברי].

 

הטוב והשמחה הם מעבר לטוב ולרע, לראוי. הם פורצים מבפנים, לא מתאימים עצמם לנורמה חיצונית. אבל - בניגוד לניטשה - הם משוש חתן על כלה, הם שמחה באחר או באחרת, הם לא בועת אני אלא הצטרפות שבין אני לאתה. חיים גורי, מגדולי משוררי האהבה שאני מכיר, כותב כך בשירו:

 

התפעלות

 

מזמן לא ראה דברים כאלה,

ללא אבל, ללא אולי,

ושקט נוצה בהר.

לא מילה מיותרת.

וכל ההבטחות, אחת אחר אחת,

וכל האהבות שבות לפרוח בי.

כי ערב בא, כי רוח איירית,

אפילו השמחה נזכרת בי לפתע

וכל הרצים שבי יוצאים דחופים.

 

ללא אבל וללא אולי. וודאות. שלמות והתאמה בין האני לעצמי, ללא פקפוק וספק. ואין עוד פער בין ההבטחה למימושה, הן כאן, מלאות ושלמות. אז - פורחות האהבות, צומחות, חיות, וויטאליות, והשמחה נזכרת ובאה ומצטרפת, והרצים - רצי אסתר - יוצאים דחופים, 'יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח', וזרימה גדולה שוטפת את החיים. 'כל המשפחות האומללות דומות זו לזו, כל משפחה מאושרת - מאושרת על פי דרכה.'