על הסיבתיות [פרשת חוקת]

על הסיבתיות [פרשת חוקת]

פרשת חוקת, פותחת בפרשת פרה אדומה. פרה אדומה הפכה למושג ולסמל, לחוק שאין לו טעם. לקיחת אפר הפרה האדומה, כאמצעי לטיהור המת מטומאתו, מצטיירת כנעה על הציר שבין מעשה מאגי ובין חוק חסר סיבה ופשר. כך מספר המדרש:

שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: 'אותם דברים שאתם עושים, נראים כמין כשפים. מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה, ונוטלין אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שתיים שלוש טיפין ואומרים לו: 'טהרת'.'

אמר לו: 'נכנסה בך רוח תזזית [שיגעון] מימיך?'

אמר לו: 'לאו.'

אמר לו: 'שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?'

אמר לו: 'הן.'

אמר לו: 'ומה אתם עושים לו?'

אמר לו: 'מביאין עיקרין [שורשי עשבים] ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליו מים - והיא בורחת.'

אמר לו: 'ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך. כך הרוח הזאת רוח טומאה היא, מזין עליה מי נדה והיא בורחת.'

לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: 'רבנו, לזה דחית בקש [בדברים של מה בכך], לנו מה אתה אומר?'

אמר להם: 'חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזרתו של מלך מלכי המלכים היא. אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי - 'זאת חוקת התורה'.'[1]

הגזרה, החוק ללא טעם וללא סיבה, יכול להצטייר כגחמה אקראית וכוחנית. ככזאת היא מעוררת התנגדות. אבל לעיתים המעשה ללא הסיבה הוא המעשה העמוק, שנובע לא ממערך גורמים אלא מהזהות. אם אני עושה דבר בגלל סיבה, הרי שגם אתה היית אמור לעשות את אותו המעשה. אבל אם אין לדבר סיבה, הוא נובע מכך שזאת אישיותי, זה אופיי. אני מציע לראות כך את גזרותיו של מלך מלכי המלכים.

אם נתבונן בעולם הידע שלנו, נמצא שהשאלה המצויה הנראית לנו הראויה מכל היא: 'למה?'. או - 'מאיפה אתה יודע?'

'המורה, למה צריך לרחוץ ידיים לפני האוכל?'

'כי הידיים מלוכלכות, יש עליהן חיידקים שיכולים לגרום למחלות.'

'אה, הבנתי.'

הכל בסדר.

'כי חכמים הורו על נטילת הידיים לפני האוכל.'

'אה, הבנתי.'

הכל בסדר.

התשובה תלוית הקשר וקהילה. היא עושה סדר, ומאפשרת לקבל את הצו.

'פעם ירושלים היתה מחולקת.'

'המורה, מאיפה אתה יודע?'

'הייתי ילד. ראיתי את זה. אני זוכר.'

'אה, הבנתי.'

הכל בסדר.

העדות משמשת כמו הסיבה. עושה סדר, אחריה נחה דעתו של התלמיד ואפשר להמשיך הלאה.

הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, חשף בחקירותיו שלא זה מצב העניינים:

מספרים לי למשל שמישהו טיפס על ההר הזה לפני שנים רבות. וכי חוקר אני תמיד בדבר מהימנותו של המספר והאם ההר הזה אמנם התקיים לפני שנים? ילד לומד שישנם מספרים מהימנים ובלתי מהימנים הרבה אחרי שהוא לומד את העובדות המסופרות לו. את העובדה שההר ההוא התקיים כבר מזמן אין הוא לומד כלל; כלומר השאלה האם זהו המצב כלל לא עולה. הוא בולע, כביכול, את המסקנה הזאת יחד עם מה שהוא לומד.[2]   

וויטגנשטיין טוען שלא רק שזה מצב העניינים, אלא שהכרח שכך יהיה. אם הילד יבקש סיבה ונימוק ומקור לכל מידע שיתן לו המורה ולכל הוראה של המורה, אי אפשר יהיה ללמד כלום ואי אפשר יהיה לנהל את חיי הכיתה.

כך כותב המשורר הפולני צ'סלב מילוש בשירו 'מופת':

ידידתי בת השמונים כותבת בספר זיכרונות:

'לא היו לי לא זמן ולא חשק לעגמות נפש.'

המופת הטוב שלה מחזק אותי.

נוצץ נהר הויליה, הירח במלואו,

מאחורי מעגן איגוד הספורט האקדמי

אנחנו מתנים אהבים, לא אחת ינחמני רגע זה,

הגם שרבו המרורים בקורות חיי.

לזמר ולרקד מול אדון עולם!

פשוט מפני שהתלונה לא תועיל כלום,

כמו שאומרת אירנה שלי, האמיצה, הבלתי מנוצחת.

במערך סיבתי, כשיש מרורים החיים אמורים להיות מלאים בעגמת נפש, בתלונות. אבל אפשר לחיות אחרת, מחוץ למערך הסיבתי, להיות אמיצים, בלתי מנוצחים, לתנות אהבים, לזמור ולרקוד. למה? ככה! כמו פרה אדומה. ללא טעם וללא סיבה.

---

[1] במדבר רבה. מתורגם.

[2] 'על הוודאות' 143. עמ' 43 בתרגום העברי.

על ה'ככה!' [פרשת חוקת]

על ה'ככה!' [פרשת חוקת]

 

פרשת חוקת ומצוות פרה אדומה שבראשה, הפכה לסמל לציווי ללא טעם ונימוק:

 

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.[1]

'זאת חקת התורה' - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: 'מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה?', לפיכך כתב בה 'חוקה', גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.[2]

 

פיתוח האזור הזה - צווים ללא נימוק - מופיע בדרמה של רבן יוחנן בן זכאי:

 

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: 'המעשים האלה שאתם עושים

נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת'.

אמר לו: 'לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך?'

אמר לו: 'לאו'.

'ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?'

אמר לו: 'הן'.

אמר לו: 'ומה אתם עושין לו?'

אמר לו: 'מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת.' אמר לו: 'ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו רוח טומאה... מזין עליו מי נדה והוא בורח'.

לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: 'רבינו. לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?!' אמר להם: 'חייכם. לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, שכתוב 'זאת חוקת התורה'.'[3]

 

אם דוחים את האמונה במאגיה - כפי שהיה ברור לתלמידים ולרבן יוחנן בן זכאי, נותרת מצוות פרה אדומה, ללא טעם וללא פשר. רבן יוחנן לא מתנצל על כך, אלא מציג זאת כעובדה פשוטה: יש צווים שאין להם סיבה.

תמונת הפרה האדומה, מעוררת בי מחשבות על האמת. מצבה של האמת היום עגום, היא מותקפת כישות שאבד עליה הכלח. בואו ונתבונן בקורותיה של האמת, ובקשר שלה לפרשת חוקת.

מהי 'אמת'?

'אמת' היא התאמה בין משפט ובין מציאות. המשפט 'עכשיו יום', תלוי בהקשרו. אם הוא נאמר ביום, יש התאמה בינו ובין המציאות,  והמשפט יוכתר בתואר 'אמת'. אם הוא נאמר בלילה, אין התאמה בינו ובין המציאות, והמשפט יוכתר בתואר 'שקר'. אלה הם המקרים הפשוטים, אבל ישנם מקרים מורכבים יותר. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, תיאר אחד מהם:

 

אני מחשיב כאמיתי את מה שכתוב בספרי לימוד - של גיאוגרפיה למשל. 'מדוע?' אני אומר: 'כל העובדות הללו אומתו כבר מאה פעמים'. אך כיצד אני יודע זאת? מהן הראיות שלי לכך? יש לי תמונת עולם. האם היא אמיתית או שקרית? היא מהווה קודם כל את המצע לכל חקירתי ודרישתי. והפסוקים המתארים אותה אינם עומדים כולם למבחן במידה שווה.[4]

 

לא תמיד - טוען ויטגנשטיין - אני טורח לבדוק את ההתאמה. אני סומך על הספר. בספר הגיאוגרפיה כתוב שהאוורסט הוא ההר הגבוה בעולם, אני חושב כך למרות שלא בדקתי זאת. לא השוויתי את האוורסט להרים אחרים. בספר הגיאוגרפיה כתוב שגובהו של האוורסט הוא 8848 מטר. אני יודע זאת, למרות שלא מדדתי. אני סומך על מה שכתוב בספר.

גם מערכת משפטים במתמטיקה או בגיאומטריה, חייבת להתחיל באקסיומות. אם לא כן, היא תהיה אין סופית ותתבטל. זה די מפליא - מערכת רציונאלית חייבת תשתית לא רציונאלית. משפט שבתשובה לשאלה המתייחסת אליו 'למה?!' תהיה התשובה - 'ככה!'

גם מערכת ערכים חייבת שתהיה לה תשתית לא מנומקת. אני זוכר שהייתי ילד. בביתנו התקיים תיקון ליל שבועות לזכרו של אבא, שימי השבעה אחר מותו תמו בחג השבועות. שנים היתה מתכנסת חבורה מחכמי ירושלים ומאוהבי החכמה ולומדת כל הלילה. פעם אחת הזמינה אמא את הפרופ' ליבוביץ' ללמד. לא הבנתי דבר, הייתי ילד. אבל אני זוכר שבתום השיעור, כשהוא כבר ליד הדלת, ניגש אליו אחד הלומדים ושאל:

-         'ליבוביץ'! אם ככה, למה אתה מקיים מצוות?!'

הפרופ' הזדקף מלוא קומתו, שלח אליו את האצבע המורה וזעק:

-         'מפני שאני רו - צה!!!'

היום, בעולמנו הפוסט מודרני, האמת קרסה. במקום אמת יש נרטיב. על אמת - יש ויכוח: מי צודק?! על נרטיב אין ויכוח. יש חובת הקשבה ופתיחות לנרטיב של האחר. מאחר שהאמת קרסה, גם אין צורך בנימוק. כשאין צורך בנימוק, לא מגיעים לראשית שאין לה נימוק: אין 'ככה!' כשאין תשובה לשאלה 'למה?' מחליפים עמדה. הכל בתנועה וזורם וכאוטי.

תשוב האמת! בשוב האמת, תשוב המחלוקת. אז אפשר להחיות את פאר היצירה של החכמים - את בית המדרש. שוב תהיה מלחמתה של תורה. שוב נתבונן בעצמנו ובערכינו, ונחשוף את התשתית הבראשיתית - את ה'ככה!' אז נקבל את היות האחר, לא מכיוון שאין אמת והכל הולך, אלא למרות שיש אמת ואני נלחם עליה. אני נלחם על האמת, אך מודע שיש מי שחושב שעמדתו היא האמיתית ועמדתי השקרית. בית המדרש איננו חלל פלורליסטי רופס, אלא מקום עז וחזק שלמרות מלחמת הדעות המתחוללת בו נחוש להקשיב לאחר. 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' הוא משפט מופת, הוא איננו מורה שאין אמת. הוא מורה שלמרות שיש אמת, יש אנשים החלוקים מה היא.

המיתולוגים הקדומים חלקו - על מה עומד העולם? היו שחשבו כי על צבים, אחרים - על פילים. חכמי ישראל אמרו -

 

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה.

הוא היה אומר:

על שלשה דברים העולם עומד:

על התורה

ועל העבודה

ועל גמילות חסדים.[5]

 

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

על שלשה דברים העולם עומד:

על הדין

ועל האמת

ועל השלום.[6]  

 

אנחנו על פי דרכנו נוסיף: העולם עומד על פרה אדומה, או - העולם עומד על 'ככה!'

 

---

[1] במדבר י"ט ב'.

[2] רש"י שם.

[3] במדבר רבה, י"ט ח'.

[4] 'על הוודאות' סעיף 162

[5] אבות א' ב'.

[6] שם א' י"ח.

על החטא ועונשו או על ההצטרפות [פרשת חוקת]

על החטא ועונשו או על ההצטרפות [פרשת חוקת]

פרשת חוקת מזמנת את אחת החידות המקראיות, חידה שאיגדה פתרונות אפשריים רבים. התורה מתארת התנהלות של משה ואהרון, נראה שהיא נתפשת כפגומה ומוגדרת כחטא. אך מהו החטא? סתמה התורה ולא פרשה, והניחה מקום לקולמוסים רבים להישבר תוך כדי כתיבה על הנושא:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ.

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים! הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.

במסע הבלשי אחרי החטא, יש לנו עקבות. בפרשה זו מוגדר החטא כ'לא האמנתם בי', בפרק כ"ז פסוק י"ד בספרנו - ספר במדבר - הוא מוגדר כ'מריתם פי', ובספר דברים פרק ל"ב פסוק נ"א הוא מוגדר כ'מעלתם בי'. מעתה - כל חטא צריך להיות 'מעילה', 'מרי' ו'העדר אמונה'. מעבר לכך הוא צריך להתאים לתיאור המעשה הכולל דיבור והכאת הסלע פעמיים.

לדעת הרמב"ם, החטא היה בנטייה מהסבלנות הראויה אל הרגזנות המגונה.

לדעת הרמב"ן החטא הוא בתוכן האמירה: 'המן הסלע הזה נוציא...' במקום - 'יוציא'. משה מייחס את הנס לעצמו במקום לריבונו של עולם - וזה החטא.

לדעת האבן עזרא החטא מופיע בפסוק הקודם לפסוקים שציטטנו: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. הבריחה מהעם - היא החטא.

לדעת רש"י החטא היה שהיכו את הסלע ולא דיברו אליו כפי שהצטוו.

מכל העקבות והאפשרויות הללו, הרשו לי לפלס עוד דרך אחת למתן תשובה לחידה. ראשית - אני מציע לוותר על מושגי החטא והעונש שאינם מוזכרים במקרא. יש כאן התנהלות שמתוארת כהעדר אמונה, כמרי וכמעילה. כתוצאה ממנה נמנע ממשה ואהרן להביא את העם אל הארץ. עלינו לפענח את הסיבה ואת התוצאה, לאו דווקא את החטא ואת העונש.

שנית - המשולש משה אהרן וריבונו של עולם, הוא משולש שראשיתו עוד ברגעי השליחה של משה למשימתו. לאחר שמשה נרתע מהמשימה ומבקש - 'שלח נא ביד תשלח', אומר לו ריבונו של עולם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.                                                                       [שמות ז' א' - ב']

רש"י מקהה את חריפות ההיגד, מעמיד את משה כשופט ביחס לפרעה, ואת אהרון כמתורגמן ביחס למשה. אך פשוטו של מקרא הוא אחר, יש כאן שרשרת יחסים כזאת:

{[ריבונו של עולם - אלוהים] - [משה - נביאו]} {[משה - 'אלוהים'] - [אהרון - נביאו]}

על פשרה של ההצטרפות הזאת אפשר להכביר מילים, אך היא במקומה המרהיב עומדת. משה מהווה המחבר של ההצטרפות, מצד אחד הוא נביאו של ריבונו של עולם, ומצד שני הוא 'אלוהים' לאהרון נביאו. יש כאן סוד של הצטרפות, רז של מערכת יחסים קרובה עד מאוד.

נחזור עתה לפרשתנו. ריבונו של עולם פונה אל משה, נותן לו ארבע הנחיות:

א.    קח את המטה.

ב.     אתה ואהרן תקהילו את העדה.

ג.       דבר אל הסלע לעיניהם [והסלע יתן מימיו]

ד.     השקה את העם ואת בעירו.

משה ואהרן ממלאים את שתי ההנחיות הראשונות, משה נוטל את המטה והוא ואהרן מקהילים את העם. במקום לקיים את ההנחיה השלישית ולדבר אל הסלע, הוא מדבר אל העם ומכה את הסלע [והסלע נותן מימיו]. הם לא מקיימים את ההנחיה הרביעית, הם לא משקים את העם ואת בעירו, העם ובעירם שותים לבד.

בכדי לקיים את ארבע ההנחיות, צריכה היתה ההצטרפות המשולשת - ריבונו של עולם משה ואהרון - להתקיים במלואה. הם היו צריכים לעבוד כצוות, כתזמורת המנגנת יחדיו. התזמורת היתה כוללת עוד שלושה 'כלים' - הסלע, העם ובעירו. הפרת ההנחיות קלקלה את ההרמוניה. מקומו של אלוהים נלקח, מקומו של משה הועצם, הסלע - הוכה, העם ובעירו הפכו לשחקנים עצמאיים ולא לחברי מקהלה.

משה ואהרן לא יכולים להכניס את העם לארץ. זה לא עונש, זאת עובדה. הצוות הזה לא עובד, צריך לנסות מתכונת אחרת.

אנחנו כקוראי התורה ואוהביה קוראים את הפרשה וכואבים את הכישלון. הכישלון איננו רק כישלונם של משה ואהרן, זה כישלון שעורב לפתחנו. זוגיות, הצטרפות בין אדם לאדם, ובשפה הדתית - בין אדם לאדם ואלוהים - אלה הם מנגנונים עדינים. כשעונים משוכללים בהם גלגלי השיניים מניעים זה את זה. הסבלנות ויכולת האיפוק עליה כתב הרמב"ם, הן התנאים ההכרחיים לקיום מערכות מצטרפות. מי שמאבד את הסבלנות הקשובה לרעהו, מקלקל את המנגנון וגורם לזיוף המוסיקה ולפיגור השעון. מנהיגות של שניים היא לא מנגנון פשוט, מבחינה מסוימת קל יותר למנהיג אחד [כמו יהושע]. מנהיגות, הורות וזוגיות דורשות קשב, הערכה, אהבה. קשה להשיגן וקל לאבדן. אבל מנהיגות מצטרפת יש בה עוצמה שאין באחרת. יש בה את המנגנון שהתורה הפליאה לתארו ב'עזר כנגדו'. אילו היה אהרון ממלא תפקיד זה, הוא אולי היה מאזן את משה. הוא היה מונע ממנו להתפרץ בכעס של מילים על העם, להכות את הסלע במטה. אבל אהרון לא הצטרף למשה, ומשה לא הצטרף לריבונו של עולם.

ההתבוננות במנגנון שקרס אסור לה שתייאש אותנו, אסור שתוביל אותנו לוותר על הנהגה מצטרפת. 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן' [גיטין מ"ג ע"א]. מהכישלון העדין של משה ואהרן, תצמח התקווה להצטרפות לעזרה להנגדה ולאהבה.