חנוכה של מתיוון

חנוכה של מתייוון

 

א. מצוקה

 

בימי נערותי היו רבותי החרדים מונים אותי ואת חברי: 'מה לכם ולחנוכה? הלא אתם מתייוונים.' הדוגמה שהיתה חביבה עליהם היתה אהדתנו לקבוצות כדורסל, פיתוח מודרני של תרבות הגימנסיון – מעוז המתיוונים בתקופת החשמונאים. חיבה יתירה היתה לרבותינו לתקוף אותנו על אהדתנו למכבי תל אביב [אז עוד קבוצה עברית בעיקרה, עם מיעוט של זרים]. 'מכבי?! והלא המכבים הם אלה שנאבקו במתייוונים?!'

שנים חלפו, והנה עתה אני חוזר לטענת רבותי ומוצא אותה טענה רצינית ונוקבת עד התהום. אמנם אהבת הכדורסל איננה מוקד זהותי, אך לא כך הדברים ביחס לפילוסופיה היוונית. תמונת עולמי הינה תולדה של הפילוסופיה היהודית. פילוסופיה יהודית היא תולדת המפגש בין מקורות היהדות – התנ"ך ספרות חז"ל ופיתוחיהם – ובין הפילוסופיה שהיא הפילוסופיה היוונית המתפתחת לכל ענפיה של הפילוסופיה המודרנית. בשפה 'מכבית' אני מתייוון. לא רק שאני נוטל חלק בגימנסיון אלא שהוא הופנם והפך להיות חלק ממני. מתתיהו או יהודה המכבים היו אומרים כי הכנסתי צלם להיכל, כי תודעתי היהודית הושחתה והתייוונה. העובדה כי אני צועד בעקבות רבותי – רבי סעדיה גאון, הרמב"ם, רבי יהודה הלוי ואחרים – לא תעמוד לזכותי. אם שרפו השורפים את ספרי הרמב"ם, הרי שישרפו גם את ספרי תודעתי. ויתרה מזו – גם אם אציג זאת כמחלוקת בין תומכי הפילוסופיה היהודית למתנגדיה, ולא ארגיש כי אין לי מקום בשדה היהודי – מה אעשה עם חנוכה?! הלא זה הוא החג של מתנגדי ההתייוונות, מה למתייוון שכמוני בו?

אם מי מהקוראים מתרווח בכורסתו ואומר בלבו: 'נו, זו צרה של קומץ מוזר של פילוסופים יהודים, אני לא חלק ממנה' – הרי אשלח ידי ואמשוך אותו אל תוך הקלחת. הפילוסופיה היא אם המדע. כל מי שנוטל חלק במה שאוהבים לכנות ברחובותינו 'התרבות הכללית' או 'התרבות המערבית' הרי שהוא מפנים אל תוככי תודעתו את היווניות. על פניו כל משמיעי קולות הקרב כנגד התרבות המערבית, כנגד הספרות התיאטרון הקולנוע לימוד השפות לימוד המדע על משמעויותיו הסותרות את יסודות האמונה – רק אלה יכולים לחגוג את החנוכה. עלינו כולנו להישאר בחוץ, לראות את הנרות המרצדים בחלון, לחזות במשחקי הסביבון ואוכלי הסופגניות, ולדעת כי לא לנו החג הזה.

ב. התבוננות

 

בצר לי אני פונה אל התורה, כי היא חיי ואורך ימי. מה חשבו החכמים שהם מעצבי זהותי היהודית, על חנוכה ועל הערכים המקופלים בו?

נתחיל בתרגיל קצת מורכב של השוואה. בואו ונקרא את התיאור המכונן בספר חשמונאים, החושף את דמות האדם שהיוותה את הבסיס לחנוכה. בפרק א' בחשמונאים א' מתוארת איגרת אנטיוכוס, המורה לכל העמים לעזוב את דתיהם. האיגרת מגיעה לירושלים: וישלח המלך ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, ויצוום ללכת בדרכי גויי הארץ. לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה בקודש, ולבלתי הסך נסך לה', ולהפר את השבתות ואת המועדים. לחלל את המקדש ואת הכהנים, ולהקים במות ובתים לאלילים, להקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה. ויצו לבלתי המול להם כל זכר ולשקץ את נפשותם בכל דבר פיגול, להעבירם מחוקות אלוהים ולשנות את דרכם.

כאשר מגיע השליח ליישם את השליחות במודיעין, מסרב ירמיהו לבצע את הצו. איש אחד מבני ישראל קרב לבמה כדי לבצע את מצוות המלך, ואז –

וירא מתתיהו ויחם לבבו, ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. וירץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. ויקנא לתורת אלוהיו, כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא.

על פניו, מעשהו של מתתיהו הנו מעשה טוב באמות המידה של היהדות. המספר אף שוזר את מעשהו במעשה פינחס, האיש אשר קינא לאלוהים וזכה לברכתו.  דמותו של מתתיהו מעוצבת כדמות מופת שאי אפשר שלא להזדהות עימה.

אלא שהמטה אוזנו לחכמים ולעולמם, למד שמתתיהו לא היה 'כוס התה' שלהם.

'והיתה לו [לפינחס] ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוהיו, ויכפר על בני ישראל' [במדבר כ"ה י"ג].

הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

תני: שלא ברצון חכמים.

ופינחס שלא ברצון חכמים?!

אמר רבי יודה בן פזי:

'ביקשו לנדותו, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה:

"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם." '.         [ירושלמי, סנהדרין, פרק ט' ז']

אפשר לשמוע מבין השורות או אולי מהשורות עצמן: דעת חכמים לא נוחה מהמזג הקנאי, לא של פינחס ולא של מתתיהו. למרות רוח הקודש הקופצת, הם מביעים את עמדתם המתנגדת לדמות הקנאי חם הלב ובוערו מקנאה.

המזג אותו העריכו חכמים היה מזג מתון, סטואי. כך בסיפור התלמודי הבא:

רב אדא בר אהבה ראה אותה כותית שהיתה לבושה בכרבולת [לבוש נועז ולא צנוע] בשוק.

חשב שבת ישראל היא, קם קרע אותה [את הכרבולת] ממנה.

התגלה הדבר שהיתה כותית. קנסו אותו בארבע מאות זוזים.

אמר לה: מה שמך?

אמרה לו: מתון.

אמר לה: מתון מתון, ארבע מאות זוז שווה.                          [ברכות כ' ע"א, בתרגום]

רב אדא לא מתחרט על כך שלא הבחין כי אין היא בת ישראל, אלא על כך שלקה במידת הקנאות ולא נקט במידת המתינות ההפוכה ממנה.

כל עולמם של החכמים מנוגד לעולם החשמונאים. אין זה רק המאבק הפוליטי בין החכמים לכוהנים, זהו מאבק בין הדמויות האכסטטיות הדתיות, הכוהנים הממשיכים את הנביאים, ובין האלטרנטיבה שצמחה – דמויות התבונה והמתינות – החכמים.

חכמים לא יכולים היו לעקור את החנוכה שהתקבל בעם כחג לאומי. אך בואו ונבחן כיצד הם עיצבו אותו:

תנו רבנן: מצוות נר חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

מצוות נר החנוכה היא מצווה יחידאית, בה יש הבחנה לשלוש מחלוקות – מצווה, הידור והידור שבהידור. אילו היה העם נוהג על פי החלוקה האמיתית שבין שלוש הקבוצות הללו, הרי מרבית בני האדם היו מדליקים נר אחד. מדוע נדחתה חלוקתם של החכמים, וכל מדליקי הנרות מדליקים כמהדרין מן המהדרין – למרות שבשאר מצוות לא כולם שייכים לקבוצה זו? הסיבה לכך היא שקיום המצווה בהדלקת נר אחד גורם לכך שלא יהא ניכר כי יש כאן מצווה. הנר האחד דומה לנר הפרוזאי המודלק בבתים רבים. אפילו נר לכל אחד מבני הבית לא יוצר את ההבחנה הברורה כי כאן מעשה של חג. חכמים מיתנו את החג בכך שקבעו את קיומו באופן שאינו ניכר לעין, אופן המשכיח כליל את המנורה בת שבעת הקנים שדלקה במקדש. הארוס הדתי העממי לא השלים עם המיתון, ובחר באופציה השלישית – החגיגית. גם היא מותנה. לא מדליקים שמונה נרות. מתון מתון עולים מנר לשניים ומשניים לשלושה. רק ביום השמיני מגיעים אל מלאות המנורה.  

תנו רבנו: נר חנוכה  מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שולחנו ודיו.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

שוב מתח בין קביעת החכמים ובין רצון העם. על פי חכמים, בתוך הבית אין כל הכר לחנוכה. הנר או החנוכיה מונחים בחוץ, ובבית – עולם כמנהגו נוהג. ברוב הבתים, אף באלה המדליקים חנוכיה בחוץ – דולקת החנוכיה. חכמים מיזערו את החנוכה עד כדי ביטולו מהתודעה [שימו נא לב – פרסום הנס פועל על ההולכים בחוץ, אך ליושבי הבית אין פרסום וממילא אין נס]. העם אוהב את החנוכה, ועל כן פורץ את גבולות ההלכה בתוכה לאופציות המאפשרות לקימה אך לא לשנות את המגמה ולהרחיב את נוכחותו של החג.

 

ג. פתרון המצוקה

 

נשוב אל הבעיה בה פתחנו – כיצד יחוג מתייוון את החנוכה? האידיאה של החשמונאים היתה חריפה – העצמת הזהות היהודית וביטול מרכיבי הזהות היוונית. חכמים לא קיבלו את האידיאה הזאת, הם שללו אותה – הם הפנימו את התרבות היוונית תוך כדי עיבוד לואריאציה יהודית. כך עולם בית המדרש שהוא שיקוף של תרבות הדיון היוונית עם כיוונים יחודיים משלו, כך היחס לחוכמות, לשפה היוונית שלפחות בביתו של רבן גמליאל היתה נלמדת. חכמים גם לא קיבלו את הטיפוס החשמונאי הקנאי, הציבו מולו את הטיפוס האלטרנטיבי המתון. 'מתייוון' שכמוני נמצא בחברה טובה, חברתם של החכמים. איתם אני חוגג את החנוכה, מפגיש את העולם החשמונאי הזר לי עם עולם ההלכה ומקבל סינתזה המלכדת את ההפכים. עימם אני עומד מול הארוס הדתי העממי הדורש יותר חנוכה, ועימו גם אני חוגג יותר חנוכה ממה שנתנו לנו החכמים. התוצאה היא מיזוג בין שתי המגמות ההפוכות, המאפשרת להכיל בחוברת את מתתיהו ואת רבן גמליאל רבן יוחנן בן זכאי ודומיהם. בקרנבל המתוח המתקבל חנוכה מהווה זירת התמודדות בין זרמי רוח ודת שונים. מי שחג כך את החג, הרי שחגו איננו רק חג בית בורגני אפוף בניחוחות של סופגניות. חנוכה שכזה הוא חג זהות מאתגר הגורם למי שמזגו מזג חשמונאי ולמי שמזגו מזג חז"לי להתעמת עם הפכיו לעמוד על זהותו ולהפנים פלחי זהות אחרת. 

מאי חנוכה

מאי חנוכה?

 

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.                                                                                               [שבת כ"א ע"ב]

 

השאלה מהו דבר זה, יכולה להתפרש באחת משתי דרכים. יש והשואל שואל, מכיוון שמושא שאלתו איננו מוכר. מהו שפנטיז? מכיוון שסביר להניח כי איש מהקוראים איננו יודע שפנטיז מהו, יהא עלי להסביר מה מסומן על ידי השם הזה. אך יש והשואל שואל, מכיוון שמושא שאלתו מוכר אך לא באופן הנראה לו. מהו רב? שאלו חסידים אחרונים, לא מפני שאיש לא ידע מהו רב, אלא מפני שהתשובה המקובלת על ידי המתנגדים לא היתה מקובלת עליהם. הם שינו את המושג מעיקרו, נתנו לו משמעות חדשה ומהפכנית.

איזו שאלה היא השאלה מאי חנוכה? אפשר לפרש את השאלה בדרך הראשונה: מכיוון שמדובר בחג 'חדש', יש להסביר מה טיבו. מכיוון שמדובר בחג שאיננו מוכר מהתנ"ך, יש להשלים את החסר. אם נרצה לפרש את השאלה בדרך השניה, עלינו למצוא את התשובה עימה מתעמתת שאלת החכמים ותשובתם. ספרי החשמונאים – א' וב' – נותנים שתי תשובות, ייתכן ותשובת חכמים משוחחת ומתעמתת עימן.

 

חנוכה בספר החשמונאים

 

ספר חשמונאים א' שסגנונו עצור ומתון מזה של ב' מספר:

 

וידבר יהודה ואחיו אל העם לאמר: 'הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה'.' ויקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדיו על  הר ציון. ויהי בראותם את המקדש כי שמם ואת המזבח כי חולל והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב. ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאוד. ויריעו בחצוצרות תרועה ויפלו על פניהם, ותעל שוועתם השמימה. ויצו יהודה את גדוד אחד מאנשיו לצור על המצודה עת טהרם את המקדש... [עתה בא תיאור מפורט של תיאור המקדש].

ויהי ביום החמישי ועשרים לחודש התשיעי הוא כסליו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם...

ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסליו שמונת ימים מידי שנה בשנה, בהלל ובתודה לה'.   [חשמונאים א' ד']

 

בתיאור זה אין נס, אלא טיהור המקדש על ידי בני האדם. חג החנוכה נקבע כחג בן שמונת ימים, מבלי שניתן טעם למבנה הזה. לעומת התיאור הזה, ספר חשמונאים ב' הנוטה לתיאורים ניסיים – מתאר כמה תיאורים אחרים:

 

בשנת תשע ושישים ומאה, עת מלוך דימיטריוס, כתבנו לכם את כל הצרות אשר עברו על נפשנו... ונתפלל אל ה' אלוהינו, ויקשב לקולנו, ונקרב לו קרבן וסולת למנחה, ונעלה נרות ונתנה את לחם הפנים על שולחן ה'. ושאלנו מכם לחוג עמנו את חנוכת המזבח בירח כסליו.                                                        [חשמונאים ב' א']

 

אף כאן אין נס, ויש כאן דגש על הנרות.

 

[איגרת שונה] ...ועתה יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסליו, לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עימנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא נחמיה את האש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים... ויהי בהקריבם את קרבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקרבן אשר על המזבח, ויעשו כן. אחרי כלותם, והשמש יצא על הארץ והעבים נפוצו, והנה אש אלוהים מתלקחת בקרבן, וישתומם כל העם מסביב...                                                                                 [שם]

 

בתיאור זה יש תקדים ובו נס של אש מתלקחת [גם לתקדים זה יש תקדים, הלא הוא מעשה אליהו: ... ויאמר 'מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים', ויאמר 'שנו' וישנו, ויאמר 'שלשו' וישלשו... ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה.' [מלכים א' י"ח] ]. מעבר לתקדים יש בו גם תבנית מוכרת – חג הסוכות.

 

...וכאשר התפלל משה ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה, כן נענה גם שלמה בתפילתו. כי אש ירדה מן השמים ותאכל את העולה ואת הזבחים.

                                                                                                          [חשמונאים ב' ב']

עוד שני תקדימים. אך יושם אל לב: בתיאורים אלה לא נזכר במפורש כי נס נעשה עתה, בימי החשמונאים. עתה היתה חנוכת המזבח, והארוס הדתי הכמה לניסים מוצא אותם בתקדימים התנ"כיים. לא כן בתיאור נוסף, בפרק י' של הספר:

 

ורוח ה' צלחה על יהודה המכבי ועל אנשיו, וילכדו את העיר ואת המקדש. ויהרסו את המזבחות ואת בתי הגילולים אשר הקימו הגוים בחוצות העיר. ויהי אחרי טהרם את הבית, ויעשו מזבח חדש ויוציאו אש מהאבנים אשר ליקטו, ויקריבו את קרבניהם לה' מקץ שנתיים ימים... ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות השדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה' אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מידי שנה בשנה.

 

כאן מגיע התיאור אל גבול הנס, לא ברור האם הוא חוצה אותו. האם הוצאת האש מהאבנים היא הוצאה טבעית של אבני מצת, או שהיא הוצאה ניסית כבתקדימים התנ"כיים שהוזכרו קודם לכן?

 

המגמות המתפתחות בתיאורי ספר חשמונאים ברורות: מתיאור טבעי שאיננו חורג מגבולות התבונה, אל עבר הניסי והמטפיסי. מחג שנחוג מכח עצמו, אל עבר שיקוף של חג הסוכות התנ"כי הקיים. שתי המגמות סותרות זו את זו ומאזנות זו את זו. האחת פורצת גבולות וחותרת לנס. השניה מכנסת ועוצרת את ההתפרצות של הארוס הדתי, מגבילה את החג לתקדים המוכר והקיים זה מכבר.

 

חנוכה של חכמים

 

על רקע התיאורים האלה, אפשר להעמיד את הברייתא כמתעמתת עימם. חכמים פיתחו את מגמת הנס ונתנו לה מקום, על פי תיאורם אכן נס היה שם. אך במקום נס במימדים תנ"כיים –  ירידת אש מהשמיים, מוצג נס צנוע ומוסתר יותר: הנרות דולקים שמונה ימים למרות שדי היה בשמן רק ליום אחד. את מגמת התקדים הם ביטלו, ובנו את החג מתוכו: שמונת הימים אינם מקבילה לימי הסוכות, אלא שיקוף של ימי הנס.

 

אך בכך לא תמה מלאכת היצירה של חכמים, הלכות החג יוצקות תכנים יחודיים לחג המתאימים לעולמם הדתי:

 

תנו רבנן: מצוות נר חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

 

הברייתא הזאת כולה פליאה, יצירה וחציבה של עולם חדש. ראשית – בניית מצווה המוגדרת על ידי הבית. החג המקורי היה חג שיסודו בבית המקדש, הבית הכללי שעיני כל אליו נשואות. אפשר היה לחשוב על עיצוב אחר, הדלקה אחת במקום מרכזי לעם או לפחות במקום מרכזי של כל עיר וקהילה. חכמים בחרו להמיר את הבית המרכזי בהמוני בתים פרטיים, כל אחד מהם הופך – במפתיע – לזירת החג. שנית – מקרה יחידאי בכל עולמה של ההלכה, פירוק המצווה לשלושה אופנים – מצווה, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. המצווה האחת מתפרקת, ומגמת ההפרטה וחלוקת האחד מתעצמת. יתירה מזו, כל מושג ההידור שבמצווה זו אומר חידוש ויחידאיות. מהן הדוגמאות המוכרות לנו של ההידור?

תניא: 'זה אלי ואנווהו', התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאים, ספר תורה נאה, וכתו בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראים נאים.                                                                      [שבת קל"ג ע"ב]

ההידור הוא הפן האסתטי, הנאה, המוסיף יופי אך לא משנה את עצם המצווה. מה שאין כן בנר חנוכה, מנר אחד הופכת המצווה בעולם המהדרין לנרות הרבה – לכל אחד ואחד, ובעולם המהדרין מן המהדרין – קטגוריה ייחודית שאין שני לה – לשמונה הדלקות שונות בסדר עולה או בסדר יורד. מגמת ההתנפצות מקבלת מימדים אדירים, והמטה אוזנו ישמע את המלחמה כנגד האחדות! אפשר לשמוע כאן בת קול או לראות השתקפות של המשנה:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בם זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.                           [ראש השנה פרק ד' משנה א']

רבי אלעזר מנסה למתן את ההתנפצות, ולהורות כי נותרה האחדות ורק נקודת המרכז הומרה מירושלים ליבנה. אך החכמים עומדים על דעתם – התנפצות! כל מקום שיש בית דין.

 

מהפנימי אל החיצוני

 

תנו רבנו: נר חנוכה  מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שולחנו ודיו.

                                                                                                             [שבת כ"א ע"ב]

 

הברייתא הזאת רחוקה מלהיות מובנת מאליה. הנר בא להאיר את הבית, כל מהותו היא להיות מונח בתוכו של הבית, להביא לשלום בית [שבת כ"ג ע"ב]. הנחתו בחוץ איננה טבעית, משונה. הוצאת הנר החוצה יוצרת שדה בעיות חדש, כבתה – זקוק לה או איננו זקוק לה [כ"א ע"א – ע"ב]. נר בחוץ עומד לכיבוי, אין זה המקום הנכון לו. גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב. הניח חנווני נרו מבחוץ, החנווני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. [בבא קמא ו' ו']. הנחת הנר מבחוץ מסוכנת, עלולה לגרום לשריפה.

מה משמעותה של הנחת הנר בחוץ? מורגל בפי העם כי משמעותה היא פרסום הנס, אך המעיין נוכח כי זה רק קול אחד בין הקולות. בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? [אם יכול לקנות רק או נר או יין – מה עדיף?] קידוש היום עדיף דתדיר, או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא? בתר שאיבעיא הדר פשטא [לאחר ששאל חזר והשיב] נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא [שבת כ"ג ע"ב]. זהו קולו של רבא האמורא. בברייתא הלקוחה ממסכת סופרים כתוב: מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק [שבת כ"כ ע"ב]. הרגל המחשבה גורם לפרש את הברייתא על פי דברי רבא: עד שתכלה רגל מן השוק יש עוד אנשים שיראו את האור והנס יתפרסם. אך אם נשחרר את הברייתא – שלא ידעה את רבא – מכבלי הסברו, תיפתח אפשרות אחרת. הנר מושם בחוץ כדי להאיר לאנשים שבחוץ, שבשוק. לא כדי לפרסם להם את הנס, אלא פשוט כדי להאיר להם. בברייתא במסכת סופרים יש עוד תוספת, שלא הובאה במסכת שבת: ...ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: 'לא ימיש עמוד הענן יומם' [שמות י"ג]. הפסוק במלואו הוא: וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. חכמים בבנותם את מצוות היום, החליטו להפוך את הבית ואת נרו. לא נר הניצב כדרכו בתוך הבית ומאיר ליושביו, אלא נר העומד מחוץ לבית ומאיר להולכים בשוק. את הנס ופלאיו הותירו בברייתא המספרת את סיפורם שלהם על ההיסטוריה ובברכת הנר, ובמצווה עצמה התייחסו לנר כחפץ שימושי. ההיפוך הוא תכלית לעצמה, שבאה ליצור מעשה ייחודי בעל משמעות. היפוך מההרגל הוא כלי חשוב בעיצוב מעשה הפוצע את שגרת החיים, היוצר רגע של משמעות.

אולי הד לאפשרות הזאת אפשר לשמוע בקטע מתורת כוהנים ששובץ בתוך הסוגיה בשבת, קטע הפוצע את העיסוק בנר חנוכה ומתייחס למנורה שבאוהל מועד: 'מחוץ לפרוכת יערוך' - וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. [שבת כ"ב ע"א]. התלמוד שואל מהי העדות, ומשיב כי התרחש כאן נס המקביל לנס חנוכה שעל פי החכמים: אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. כלומר – למרות שהיה נותן בנר המערבי את אותה כמות השמן כמו לחבריו, דלק נר זה יותר מיתר הנרות ולא כבה והפך את הנר ל'נר תמיד'. אך את תורת כוהנים כשהיא לעצמה אפשר לפרש ללא הנס. העדות על השכינה היא עצם האור המאיר למרות שבעל הבית [אוהל מועד] לא זקוק לו, והוא בא לצופים מבחוץ – זו היא השראת שכינה.

עגנון בסיפורו הנאה 'אור התורה', מספר על רבי אשר ברוך היושב לילה לילה בביתו שבעיר הספר הקטנה קרוליבקי, לומד לאור הנר. אור הנר הזה מסייע למבריחי הגבול למצוא את דרכם, וכשמת רבי אשר ברוך הם החווים את כאב כיבוי אור התורה. את תיאורו רוקם עגנון בביטויים הלקוחים מסוגיית נר חנוכה, הנר שמאיר להולכים בחוץ: 'ובלילה בשעה שכלתה רגל מן השוק ואין בני אדם מצויים בשוק הרי הם יוצאים ועוברים את הגבול וחוזרים משם, הם ושוריהם. לילה לילה הם עושים את מעשיהם, עושים במחשך מעשיהם, כדי שלא ירגישו בהם שומרי הגבול, רק נרו של רבי אשר ברוך שמתנוצץ מחלון עלייתו להם לעיניים לנחותם הדרך העולה העירה.'

 

כך בונים עולם

 

מה אפשר ללמוד מחכמים – מעבר לגבול החנוכה? אפשר ללמוד מהם כיצד בונים תמונת עולם דתית.

ראשית – חכמים שותפים לאינטואיציה של מחבר ספר חשמונאים ב': הארוס הדתי לא יכול להסתפק בחג שיסוב סביב מאורע היסטורי שבגבולות האפשר. הארוס הדתי תובע תביעת אמת את הנס. הנס הוא כלי הפרשנות הדתית של ההיסטוריה. לכן אין להותיר את המאורע כפי שהוא לעצמו – טיהור המקדש, אלא יש לרקום בו נס. וידגש: אין זו מניפולציה, אלא פרשנות יוצרת המתרגמת את ההיסטוריה לשפה הדתית.

שנית -  חכמים חולקים על מחבר חשמונאים ב', הנס שהוא רוקם לחנוכה – ירידת האש מהשמים – מוגזם לדעתם. הם רגישים לרוח תקופתם, ויודעים – איננו חיים בעידן התנ"כי. ניסים שכאלה חורגים מתחושת החיים העכשווית, ולכן הם מספרים על נס אחר – עדין ומוצנע הפוצע רק מעט את דרכו של עולם.

שלישית – חכמים חולקים על מחבר חשמונאים ב', ומנתקים – כמעט לחלוטין – את הזיקה בין חג החנוכה לחג הסוכות. אם יהיה חנוכה סוכות שני, הוא לא יחזיק מעמד. חייבים לצקת לתוכו תוכן ייחודי [ויעיינו בכך כל המתאמצים להגן על ההלל ביום העצמאות בעזרת תקדימי מועדים אחרים].

רביעית – אין חג ללא מעשה, ולכן יוצרים חכמים את מצוות החג – מצוות הדלקת הנר. במצווה זו הם מביאים לידי ביטוי באופן מופלא את תמונת עולמם הממירה את האחדות בריבוי. לא עוד מנורה בבית האחד, אלא אלפי מנורות באלפי בתים. ההתנפצות הקרנבלית הזאת באה לידי ביטוי בחלוקות הייחודיות לחג זה – מנר לנרות ומנרות לשמונה נרות עולים ויורדים בסולמות הזמן, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. המוני נרות החנוכה מעידים בשלל אורותיהם על תחושת החיים החדשה של חכמים, קטנה זעירה ומפוצלת. זאת דתיות חדשה, זאת מהפכה בתודעה הדתית.

חמישית -  חכמים היו אומנים ביצירת מעשה של מצווה. המעשה צריך להיות מלא, להכות בתודעה, לא להותיר אותה אדישה. הדרך בה נקטו היתה על ידי היפוך המבנה הרגיל של הבית, מגבול שההתרחשות היא בתוכו, לגבול שתוכו יוצא החוצה. הנר לא מאיר כרגיל לבני הבית, אלא להולכים בשוק. אין צורך בנס כדי להעמיד את פשר ההיפוך, הוא כשהוא לעצמו הממלא את מעשה הדלקת הנר בפשר.

שישית – הארוס הדתי לא נח על שמריו, ובדורות החכמים המאוחרים כובש בנס ובפרסומו את מעשה הדלקת הנר. חשוב להכיר בארוס יוצר זה, ובצידו בארוס הדתי המאופק יותר של דורות החכמים הראשונים.

הארוס הדתי של החכמים הוא ביטוי לחיות, לשמחת החיים הדתיים, ליצירה שאיננה אומרת הן לא לשגרת החיים ההיסטוריים בגבולותיהם הצרים ולא לשאיפה לחיות חיים תנ"כיים פוצעי גבולות האפשר. כך חיים חיים דתיים, כך יוצקים משמעות בסתמיות החיים ובאפרוריותם. מי יתן ונלמד מחכמים ליצור ולחדש את חיינו הדתיים עד כי נוכל לברך לא כביטוי מוחצן אלא כביטוי אותנטי וכנה: שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם, בזמן הזה.