על
התשובה [פרשת ניצבים]
בפרשתנו
- הנקראת תמיד בתוך ימי התשובה - מופיעה פרשת התשובה:
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
- הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה - אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ,
בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.
וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ,
כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל
נַפְשֶׁךָ.
וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב
וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.
אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם
יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.
וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ
אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.
וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ,
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.
וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה
עַל אֹיְבֶיךָ, וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.
וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ
אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ,
בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה, כִּי יָשׁוּב
ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ.
כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו
וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ
בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. [דברים ל' א' - י']
המושג
'תשובה' הוא מושג היסוד בקטע הזה, וכדרכם של מושגי יסוד - הוא לא מוגדר. מהי ה'תשובה'
שעל בסיסה בנוי הקטע? נשאל שאלה יותר מדויקת, המחפשת אחר חלק אחד ממנגנון
ה'תשובה': האם ה'תשובה' המתוארת בקטע היא מושג התלוי בבחירה וברצון? או שמא היא
תהליך הכרחי הנכפה על האדם מכוח המערכים הסיבתיים בהם הוא נתון?
התבוננות
בפרשת התשובה הזאת המופיעה בפרשתנו, מורה כי התשובה איננה תלויה ברצון החופשי.
הברכות והקללות הם המארג הסיבתי בהם ניתן האדם, והם מובילות אותו לתהליך הכרחי:
'ושבת'. הדימוי הוא של מילת העורלה, ריבונו של עולם מל את לב האדם. הוא אקטיבי
והאדם פאסיבי.
התמונה
הזאת הפוכה - לשם דוגמה - מהתמונה שמצייר הנביא יחזקאל [פרק י"ח]. שם התשובה
היא מעשה בחירי, המנתק את האדם מכבלי הסיבתיות. אפילו מהוריו וגורלם המוסרי הוא
מתנתק, אפילו מהעבר שלו. הדימוי שם הוא של פעולה אקטיבית ושל יצירה:
הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר
פְּשַׁעְתֶּם בָּם
וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה
וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל?! [יחזקאל
י"ח ל"א]
שתי
האפשרויות - תשובה כתהליך הכרחי ותשובה כתולדה של בחירה - חושפות את המורכבות של
מנגנון התשובה והשינוי. גם במשנת החכמים מופיעות שתי האפשרויות האלה:
'מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה' [ציטוט
מהמשנה].
עם התשובה - כן, בפני עצמן - לא.
בניגוד לדעת רבי,
ששנינו:
'רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין
לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר...'
[יומא פ"ה ע"ב]
על
פי רבי, יום הכיפורים מכפר בלי שהאדם נוטל חלק בתהליך, רוצה, מתמודד, משנה את
דרכו. חכמים חולקים עליו וחושבים שרק צירוף של יום הכיפורים עם מעשה התשובה מועיל.
סביר להניח שהם רואים בתשובה המצטרפת ליום, פעולה מתוך בחירה ולא תהליך הכרחי.
הרב
סולובייצ'יק ב'על התשובה', מביא את פירוש התוספות הישנים. הם התקשו לקבל את עמדת
רבי הרדיקלית - יום הכיפורים מכפר ללא תשובה, ועל כן העמידו כי גם לשיטתו בכדי
שהתשובה תהיה שלימה, דרוש המעשה מעבר ליום הכיפורים. הרב סולובייצ'יק עצמו פתר את
הקושי בכך שהורה כי תשובת היחיד תלויה במעשה ובבחירה, ואילו תשובת העם - המתוארת
בפרשתנו - היא הליך היסטורי הכרחי.
אני
בוחר ללכת בדרך אחרת, לחשוף את המכנה המשותף בין שתי האפשרויות. נתבונן תחילה
בתשובה הבנויה על אדני הבחירה החופשית. הרמב"ם בהלכות תשובה, הולך בדרך הזאת.
כנראה שזאת הסיבה שבאמצע הלכות תשובה - בפרק החמישי - הוא מעמיד את עיקרון הבחירה
החופשית כעיקרון היסוד של התורה. תמונת החופש של הרמב"ם היא רדיקלית:
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם
ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע.
אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל
או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו
ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. [פרק ה' הלכה ב']
העמדה
הזאת עומדת בניגוד לניסיון החיים, הוא המורה על היות האדם נכפה על ידי מארג הסיבות
להתנהג באופן שהוא מתנהג, ולפחות נמשך על ידי המארג הזה אל אחד הקטבים. היא עומדת
בניגוד לפסיכולוגיה המודרנית, המעצימה את המערך הסיבתי אליו מוטל האדם בלידתו.
בכדי להחזיק בתמונה שכזאת, צריך לבחור בה, להאמין בה. צריך להניח כהנחת עבודה -
הנגזרת משיקולים שונים - כי אכן האדם בן חורין, יכול לעצב את חייו ואת גורלו. החירות
איננה רק התוכן של התמונה הזאת, היא הנחת העבודה הקודמת וההכרחית לקיומה.
עכשיו
נתבונן בתמונה ההפכית, זו המורה כי התשובה היא תהליך דטרמניסטי, או תהליך המובל על
ידי ריבונו של עולם. האדם לא פועל, לא אקטיבי, לא מוביל אותה ולא יכול להתנגד לה.
בכדי להחזיק בתמונה שכזאת, צריך לבחור בה. התמונה ההפכית, התמונה הפסימית המורה כי
העולם לא זורם אל התיקון אלא אל ההתפרקות והשבר - היא תמונה חזקה. המציאות מאששת
אותה, גם ביחס לחיי הפרט וגם ביחס לכלל. צריך לבחור באופטימיות, כדי לצייר תמונה
בה הסוף בהכרח יהיה טוב.
נמצא,
המכנה המשותף של שתי התמונות, הוא הבחירה בתמונה אופטימית של חירות, של טוב, של
תיקון. בואו ונתבונן בשיר של המשוררת היפנית שיבטה טויו. היא כותבת את שיריה
בזקנתה, ושירתה מהווה ביטוי לבחירה באופטימיות:
בוקר בא
מרגע שהחלטתי לחיות לבדי
נעשיתי לאישה חזקה מאוד
הבנתי כי אומץ משמעו
לקבל בהכרת טובה
כל הושטת יד המופנית לעברך
'רע לי...'
כשאת נאנחת כך
זכרי שהבוקר לעולם יבוא
ושמש הבוקר תזרח גם עליך
מצד
אחד זאת תמונת הכרח, 'הבוקר לעולם יבוא' - בהכרח, 'שמש הבוקר תזרח גם עליך' - כמו
יום הכיפורים שמכפר ללא תשובה, ללא בחירה, ללא אקטיביות. מצד שני, הזיכרון, ההכרעה
לקחת את השמש הזורחת כדגם לאופטימיות הלב - זאת בחירה חופשית במיטבה. זה האומץ
לקבל כל הושטת יד המופנית לעברך בהכרת טובה. אומץ - כי יש המון ידיים אחרות שלא
מושטות אליך, או מושטות עם אצבע מאשימה או עם אגרוף רשע.
המכנה
המשותף לשתי התמונות - הוא הבחירה החופשית בהן. כמו שסבא שלי היה אומר: 'תמיד
תסתכל על עשירית הכוס המליאה...'
