כל המשפחה [פרשת ויגש]

על המשפחה [פרשת ויגש]

משפחות אוהבות להצטלם. בצילום כולם מחייכים, ונראה כי המשפחה מושלמת. רק מי שיודע להתבונן, חושף את הסדקים, את המתחים, את מה שהופך אותנו לבני אדם. בתורה אין תמונות. לא רק שאין תמונות, אפילו תיאורים של בני אדם כמעט ולא קיימים. אנחנו לא יודעים איך נראה אברהם או איך נראתה שרה. גבוהים נמוכים שמנים רזים צבע שיער צלקת - כלום. אבל גם בתורה ישנן תמונות משפחתיות, התמונות הן רשימות. שמות בני המשפחה כתובים זה לצד זה. האותיות הן החיוכים, הצירוף של השמות לרשימה יוצר את הדימוי של המשפחה המושלמת. אבל מי שיודע להבחין, מבחין גם ברשימות ה'סתמיות' האלה, בסדקים הרומזים על התהומות האנושיים. הנה זאת הרשימה המופיעה בפרשתנו:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו, בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.

וּבְנֵי רְאוּבֵן, חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי.

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר, וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית.

וּבְנֵי לֵוִי, גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי.

וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח. וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל.

וּבְנֵי יִשָּׂשכָר, תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן.

וּבְנֵי זְבֻלוּן, סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל.

אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ, כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ.

וּבְנֵי גָד, צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי.

וּבְנֵי אָשֵׁר, יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם, וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.

אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ.

בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.

וּבְנֵי בִנְיָמִן, בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ.

אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר.

וּבְנֵי דָן, חֻשִׁים.

וּבְנֵי נַפְתָּלִי, יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם.

אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָה.

כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.

וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.[1]

על פניו, שמות זהים, אין פער והבדל בין האחד לשני. עתה בואו ונשים לב ל'סדקים':

ראובן מוגדר 'בכור יעקב'. למה? הרי ברור שהראשון הוא הבכור? אולי ברור, אבל לא במשפחת יעקב. הרי יעקב מבחינה ביולוגית איננו הבכור, ובכל זאת הוא הבכור שהרי קנה את הבכורה. גם מעמדו של ראובן רחוק מלהיות מובן מאליו, יהודה ויוסף מתחרים אתו על הבכורה.

בין בני שמעון מוזכר 'שאול בן הכנענית'. יש כאן סיפור. מהו? רש"י כותב: 'בן הכנענית - בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה.' זה סיפור. סיפור בתוך סיפור. פתאום נחשף הסיפור הטראומטי של דינה. חלקו ידוע לנו מהסיפור שפורש בתורה, אבל הנה עוד רכיב אפל של נישואי אח ואחות.

בני יהודה - ער אונן שלה זרח ופרץ. רשימה סתומה. אבל אנחנו קוראי התורה יודעים שיש כאן צירוף של סיפורים גדולים וקשים. נישואי יהודה לבת שוע הכנענית, לידת שלושת הבנים. לקיחת תמר כאישה לער, מעשה אונן, ההתנהלות עם שלה, נקמת תמר, לידת התאומים, ההוצאה להורג, מניעתה הדרמטית. קוראי התנ"ך כולו גם מכירים את ההמשך הרחוק - לידת דוד, המלך המשיח...

בסיכום בני לאה, בניגוד לעיקרון המזכיר ברשימה רק את הבנים ולא את הבנות - מוזכרת דינה, 'ואת דינה בתו'. שוב נפתח הפצע, הסיפור הגדול, הדרמה המורכבת ממחלוקת בין יעקב לבניו איך לנהל את המשבר.

בין בני אשר, מוזכרת שרח. שוב - מקרה יוצא דופן, הרומז כי יש כאן סיפור. למסתורין מתווספת העובדה הבאה: בספר במדבר,[2] נמנים היוצאים ממצרים. ביניהם - שרח בת אשר... מכאן נבנה הסיפור, כי שרח חיה מאות שנים. העובדה שהיתה עדה חיה לתקופה שבין הירידה למצרים ובין היציאה ממנה, הוסיפה נופך לאגדת חייה. מי ידע היכן קבורות עצמות יוסף?

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה.[3]

לא רק עצמות יוסף, גם סודות הגאולה הופקדו בידי שרח:

וכלם [סודות הגאולה] לא נמסרו אלא לאברהם אבינו ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף שנאמר: "ואלהים פקוד יפקוד אתכם". ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו ואמר להם: "פקוד יפקוד אלהים אתכם". ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותו ממש. אמרו לה: והרי אמר 'פקוד יפקוד אלהים אתכם'? אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא 'פקוד יפקוד'. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו".[4]

אזכור לידת בני יוסף במצרים, מקפל בחובו את הדרמה הגדולה מכל. סיפור הקרע במשפחה, המכירה, הנפילה, העלייה, עלילת הריגול... אבל, בואו ונתמקד דווקא בפרט שבשוליים: 'ובני דן ח[ו]שים'. הביטוי הצנום הזה, עורר את דמיונם היוצר והביקורתי של חכמים ומפרשים. האם מדובר בבן אחד ששמו ברבים? או בשני בנים שאחד מהם מת? ואולי זה שם לקבוצה גדולה של בנים? הפליא לעשות האר"י שהורה כי 'חשים' אותיות - 'משיח'... והנה, כמו בסיפור פרץ וזרח בני יהודה, המשיח נמצא דווקא בשוליים. הסיפורים העלומים המושתקים והרמוזים, הם הצופנים את העסיסי, את החי, ואת הגואל.

ז'וזה סאראמגו, כתב ספר עמוק מבריק וחכם - 'כל השמות'. גיבור הספר, הוא פקיד בלשכה הכללית למרשם תושבים. הנה כך פותח הספר:

מעל משקוף הדלת קבוע שלט מתכת ארוך וצר, מצופה אמייל באותיות השחורות, על הרקע הלבן, נאמר, הלשכה הכללית למרשם תושבים. האמייל סדוק, ושוליו פגומים פה ושם. הדלת ישנה, השכבה האחרונה של הצבע הערמוני מתקלפת, ועורקי העץ, הגלויים לעין, מזכירים עור משורג. בחזית הבניין יש חמישה חלונות. ברגע שעוברים את הסף חשים בריח הנייר הישן. אומנם לא עובר יום שלא נכנסים ללשכה ניירות חדשים של בני אדם ממין זכר וממין נקבה שנולדים שם בחוץ, אך הריח אינו משתנה לעולם, ראשית מפני שגורלו של כל נייר חדש, מיד עם צאתו מבית החרושת, הוא להתחיל להתיישן, ושנית, מפני שלא עובר יום שלא נרשמות בו, לרוב על הנייר הישן, אבל פעמים רבות גם על נייר חדש, סיבות לפטירה ומקומות ותאריכים הקשורים אליהן, וכל אחד מהם תורם את ניחוחו המיוחד, שלא תוקף את ריריות הריח בלי הרף, כפי שמוכיחים אי אלו אדים ארומטיים, שחולפים לפעמים בלאט בחלל הלשכה הכללית למרשם תושבים והאפים אניני - הריח מזהים אותם כבושם שחציו מי ורדים וחציו כריזנתמות.[5]   

האיש מזהה בתוך אלפי השמות, שם אחד יוצא דופן - 'אלמונית'. הוא יוצא למסע חיפושים רב פנים, בכדי לגלות את הדמות המסתתרת מאחורי הכינוי. וכך מסתיים הספר, במפגש עם המנהל שהפך לבן ברית מפתיע של הפקיד, סקרן לדעת את הסיפור:

המנהל קם, אני משאיר לך כאן את המפתח, אני לא מתכוון לחזור ולהשתמש בו, ובלי שסניור ז'וזה יספיק לדבר, הוסיף, יש עוד עניין אחד שצריך לפתור, איזה עניין, אדוני, בתיק של האישה האלמונית חסרה, תעודת הפטירה, אני מצטער, לא הצלחתי למצוא אותה, היא כנראה נשארה בארכיון, או שהפלתי אותה בדרך, אז כל זמן שלא תמצא אותה, האשה הזאת תהיה מתה, אבל היא תהיה מתה גם אם אמצא את התעודה, נכון, אלא אם כן תשמיד אותה, אמר מנהל מרשם התושבים. באומרו את המילים האלה הפנה את גבו, וכעבור זמן קצר נשמע רחש סגירת דלת הלשכה. סניור ז'וזה עמד באמצע הבית, לא היה צורך למלא כרטיס רישום חדש, כי ההעתק כבר היה בתיק. אבל כן היה צורך לקרוע או לשרוף את המקור, שנרשם בו תאריך פטירה. ועדיין נמצאת שם באיזה מקום תעודת הפטירה. סניור ז'וזה נכנס ללשכה הכללית למרשם תושבים, ניגש לשולחן של המנהל, פתח את המגירה שבה חיכו לו הפנס וחוט אריאדנה. הוא קשר קצה אחד של החוט לקרסול והתקדם לקראת החשיכה.[6]

ככה זה בלשכה למרשם התושבים, וככה זה ברשימות התורה, וככה זה בחיים. יש קצה חוט בתוך רשימה, וממנו מוליכה דרך סבוכה במבוכים והטעיות וחיפושים והתגברות על תעודות פטירה המנסות להרוג את הדמות ואת הידוע עליה, וכשמגיעים מוצאים עוד קצת על האלמונית, וכך היא הופכת משם ליש, ממילה - לאדם.

---

[1] בראשית מ"ו ח' - כ"ז.

[2] פרק כ"ו.

[3] מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח.

[4] פרקי דרבי אליעזר מ"ח ב'.

[5] עמ' 9 בתרגום העברי.

[6] שם עמ' 206.

על האיפוק [פרשת ויגש]

על האיפוק [פרשת ויגש]

 

בפרשה הקודמת - פרשת מקץ - התאפק יוסף:

 

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא, וַיִּתְאַפַּק, וַיֹּאמֶר: שִׂימוּ לָחֶם.

 

רש"י מסביר: 'ויתאפק', נתאמץ. מתוך ההקשר עולה, כי יוסף התאמץ שלא לבכות בנוכחות האחים. הרש"ר הירש מרחיב ומדייק את אופי המאמץ ונסיבותיו:

 

עצר את רגשותיו. משיצא וראה את פניו, התחדשו רגשותיו והוא נזקק למאמץ מחודש.

 

המאמץ היה לא רק שלא לבכות, אלא לעצור את הרגשות הגואים וגורמים לבכי. בפרשתנו נכתב עוד פרק בתורת ההתאפקות:

 

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

 

רש"י מפרש:

 

'ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים' - לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו, ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם.

 

הרמב"ן, לאחר שהביא את פירוש רש"י, כותב:

 

והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכולם. ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נוכרי מעלי כי אדבר עמהם, ויצאו מעליו, ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה.

 

המכנה המשותף לשני הפירושים, המוקד הוא באנשים האחרים, הניצבים. על פי רש"י יוסף לא יכול לסבול שזרים יהיו נוכחים ברגע ההתוודעות. על פי הרמב"ן יוסף לא יכול לעמוד בלחץ שמפעילים עליו כל הניצבים, לחץ שמטרתו להניע אותו למחול לבנימין.

הרשו לי להציג בפניכם פרשנות שונה להתאפקות של יוסף ולכישלונה. לשם כך, בואו ונתבונן במתאפק תנ"כי אחר, בהמן. לאחר שנודע לו כי אסתר מזמינה רק אותו, בשנית, עם המלך אל המשתה אשר עשתה, יוצא המן מהארמון שמח וטוב לב:

 

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב. וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.

וַיִּתְאַפַּק הָמָן, וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.

וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.

וַיֹּאמֶר הָמָן: אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ:

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

 

אפשר להעמיד את ההתאפקות הזאת באחד משני אופנים. האחד: המן התמלא חמה על מרדכי, אך התאפק - עצר את פרץ החמה, לא נתן לו לפרוץ. הוא בא לביתו וסיפר את כעסו לאוהביו, וקיבל מהם עצה כיצד להביא את זעמו לידי ביטוי. השני: המן היה מלא רגש של שמחה, לפתע ראה את מרדכי ואז התעורר בו פרץ של רגש הפוך - הכעס. הוא התאפק - עצר את השמחה ו'הניח' אותה בצד. בא לביתו והתייעץ עם בני ביתו באיזו דרך לממש את הזעם בו בחר על פני השמחה.

אני בוחר באפשרות השניה, היא מעניינת אותי יותר מכיוון שהיא מעמידה את המן כמיכל לשני רגשות סותרים. הסתירה הפנימית ודרך ניהולה, היא זירה מאתגרת ופורה להתבונן בה. בואו ונשוב אל יוסף כשבאמתחתנו הפרשנות הזאת להתאפקות: התאפקות היא מאמץ להכיל שני רגשות סותרים, וחיפוש הדרך כיצד לנהל אותם. מהם שני הרגשות הסותרים אצל יוסף? מצד אחד - הגעגוע לאביו, הרצון לממש את הגעגוע ולפגוש אותו. מצד שני - הניכור והרצון להתנתק מאביו ומאחיו, לבנות במצריים משפחה חדשה בה יטלו חלק - מלבד אסנת מנשה ואפרים - בנימין והוא. בפעם הראשונה, הוא מצליח להתאפק, לכלוא את רגש הגעגוע ולהגביר את הניכור. בפעם השניה - הוא לא מצליח להתגבר על הרגש האחד, משנהו פורץ החוצה. אולי זה פשר הביטוי  לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו. הביטוי מזכיר את אשר אירע לאשת לוט - וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח [בראשית י"ט כ"ו]. כל האנשים שמרו על פנים קפואות - כנציב מלח, ועל רקע ה'מקהלה' הזאת בולט הניגוד של יוסף שרגש הגעגוע גובר בו ופורץ בזרימת הדמעות החמות.

בואו ונתבונן עתה במבט רחב יותר. בדרך כלל, בתורת המידות, המידה הטובה היא כיבוש היצר והאיפוק:

 

איזהו גיבור? הכובש את יצרו. שנאמר (משלי ט"ו ט"ז) 'טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'.                               [אבות פרק ד' משנה א']

 

מי שאינו מושל ברוחו, מי שאינו כובש את יצרו, מי שאיננו מסוגל להתאפק - הוא אשר מידותיו פגומות ופרוצות. ההתבוננות ביוסף מעוררת מחשבות על הקביעה הזאת. אפשר לומר שיוסף מתגלה בחולשתו, כמי שאינו מסוגל למשול ברוחו. אך אפשר לומר, כי ליוסף היה האומץ להקשיב לליבו. הוא גילה כי הוא ניסה להתאפק ולהגביר רגש שלילי - הניכור - על פני רגש חיובי - החיבור. הוא הרשה לעצמו לבכות, לסגת, לרדת מהעץ עליו טיפס.

חכמת החיים איננה רק הכוח, אלא השליטה באיזון בין כוח לכניעה. לעיתים הנכנע לליבו, הוא הגיבור שאיננו מתבצר בעמדותיו וברגשותיו, ומודה בטעותו ונכנע לרגע העמוק יותר והנכון יותר.

 

על החתירה למגע עם הרוע [פרשת ויגש]

על החתירה למגע עם הרוע [פרשת ויגש]

 

פרשתנו פותחת בנקודת שפל שאין למטה ממנה מבחינת בני יעקב. בנימין מואשם בגניבת גביע הניחוש של המשנה למלך מצריים. הצעתו של יהודה להישאר בשבי ובעבדות עם בנימין - נדחית. האחים אינם יודעים כי המשנה הוא יוסף. ייתכן שיוסף מתכנן להפריד את המשפחה - הוא ובנימין מצד אחד ויתר האחים מצד שני. על רקע המצב הסבוך הזה, נתבונן בפעולתו של יהודה ובחלופות שעמדו בפניו:

 

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.

 

יהודה יכול היה שלא לגשת, להירתע ממגע עם בעל הכוח הנראה כאיש רע ושרירותי. הוא בוחר לדבר, ולא רק לדבר ממרחק בטוח, אלא גם לגשת. הוא מתקרב אל מקור הכוח שיכול לפגוע בו ובאחיו, הוא חותר למגע. אפשר לעמוד על ייחודה של תגובתו, אם נשווה את התמונה הזאת לתמונה אחרת:

 

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.

וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?

וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם. שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא.

וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.                                 [שמות ג' א' - ו']

 

משה רואה מראה מוזר, ואף בפניו עומדות שתי חלופות. הוא יכול לסגת ולהתרחק מהמוזר שיכול להיות גם מסוכן, אך הוא בוחר לגשת אליו. בחירתו מוצאת חן בעיני ריבונו של עולם, עד כדי כך שהיא מופיעה כסיבה להמשך הדיבור עמו: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. אך מנגד, לאחר שריבונו של עולם מזדהה כמי שעומד מאחורי המראה המוזר, מגיב משה תגובה הפוכה של רתיעה: וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. על פי דעה אחת מדעות החכמים, תגובת הרתיעה זוכה לביקורת מריבונו של עולם:

 

[שמות ל"ג] 'ויאמר: לא תוכל לראות את פני'.

 

תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה:

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה.    [בבלי, ברכות ז' ע"א]

 

'כשרציתי - לא רצית' מכוון לתמונת הסתרת הפנים של משה. אילו לא היית נרתע, הייתי גם אני נגלה לך בפני. אני אוהב את הניגשים אלי, פנים אל פנים, ולא את הנרתעים ואת מסתירי הפנים.

על רקע זה בולט האומץ שמפגין יהודה שאיננו ירא, הוא ניגש לדבר עם המשנה למלך. המדרש הרגיש באופי הנועז של מעשה יהודה. הטקסט הגלוי של דבריו הם דברי התרפסות של החלש בפני החזק, ארבע עשרה פעם חוזרת המילה 'עבד' בהטיותיה השונות בדברי יהודה. למרות זאת, ראו חז"ל בטקסט הסמוי דברים חזקים וכעוסים המעוררים מורא בלב יוסף:

 

כיון שראה יוסף סימנין של יהודה שהוא כועס בהן, מיד נזדעזע ונבהל.

אמר: אוי לי שלא יהרגני.

מהן סימנין שהיו בו?

שלבית שילה אמרו: שתי עיניו זולגות דם,

ויש אומרים: חמשה לבושים היה לבוש ונימה [שערה] היה לו בליבו, וכיון שכעס היה קורע את כולן.                                                  [בראשית רבה צ"ג]

 

יהודה של המדרש הוא איש חזק, איש שכאבו - הדמעות - הופך לכוח.

שאלת העמידה מול הרוע [זכרו נא, נכון לעכשיו יוסף מהווה רוע ביחס ליהודה], היא שאלה שהתחבטו בה חכמים. בואו ונתבונן בסוגיה הבאה:

 

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר: [משלי כ"ח] 'עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם'.

...ואם לחשך אדם לומר: והא כתיב [תהלים ל"ז] 'אל תתחר במרעים, אל תקנא בעשי עולה'?

אמור לו: מי שלבו נוקפו [ירא מעבירות שבידו (רש"י)] אומר כן...

 

איני [הא כיצד]?

והאמר רבי יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו...

 

לא קשיא: הא במילי דידיה, הא במילי דשמיא [בעניינים שלו - אל תתגרה, בענייני שמים - התגרה].

 

ואיבעית אימא: הא והא במילי דשמיא, ולא קשיא: הא ברשע שהשעה משחקת לו, הא ברשע שאין השעה משחקת לו.

 

ואיבעית אימא: הא והא ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא, הא בצדיק גמור, הא בצדיק שאינו גמור...                                                 [ברכות ז' ע"ב]

 

מעבר לניסיונות השונים להעמדת שני הקולות הסותרים - מותר להתגרות ברשעים או אסור - כך שלא תהיה מחלוקת ביניהם, בוקעת הדילמה: האם יש לחתור למגע עם הרוע ולהיאבק בו, או שיש להימנע ממגע ולבנות בועה של טוב המנותקת מהרוע?

ייתכן שאין הכרעה בשאלה, ייתכן שזאת שאלה של מזג ושל אופי. יהודה, האיש שבברכותיו מדומה לאריה, הוא אדם הבוחר לגשת, לחתור למגע מול כוח המופעל עליו. ברור שהוא מסתכן. ברור יש מקרים שבהם הוא יפגע וישלם מחיר. יש מקרים שבהם בעל המזג הזהיר והנמנע יצליח לשרוד עד יעבור זעם. יש מקרים הפוכים, בהם הנועז יצליח להציל את המערכה, ואילו הזהיר ישאיר אותה תקועה בכישלון. כדאי לנסות להגיע לכך ששתי האפשרויות תהיינה פתוחות בפנינו, ונוכל להכריע באיזו מהן לנקוט - מתוך בחירה. ברור, לפחות לי, כי בסופו של דבר, המקרים בהם היה מישהו נועז שהצליח, מהווים דגם הזדהות המשרה אופטימיות. אפשר לפוגג את הרוע, אפשר להכניע את הכוח המופעל עלינו. יש מקום לתקווה, יש מגדלור המאיר את דרכנו - גם בשעה שספינתנו מיטלטלת בין גלי הרוע של החיים.  

 

 

 

 

 

על ההתאפקות [פרשת ויגש] [9]

על ההתאפקות [פרשת ויגש]

 

בואם של אחי יוסף למצרים, גורם לו התרגשות עזה:

 

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא, וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם.

 

בשלב הזה, מצליח יוסף לשלוט בעצמו. הוא בוכה רק בחדר, ובחוץ הוא מתאפק. בתמונה הבאה המצב שונה:

 

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

 

שתי התמונות הללו, מובילות אותי להתבונן בהתאפקות. מהי התאפקות? הרד"ק מסביר שיוסף התחזק, רש"י מסביר שהוא התאמץ. רש"י גם שולח אותנו למילים תנ"כיות מעניינות, השייכות לטענתו לשדה המילים של ההתאפקות:

 

שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה.                                 [איוב י"ב כ"א]

 

מהניגוד ל'ריפה' אפשר ללמוד כי 'אפיקים' מורה על משהו חזק. אולי המדובר בחגורה אותה אפשר להזיח ולהרפות. על חיית הענק בהמות, אומר איוב:

 

עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחוּשָׁה גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל.                                             [מ' י"ח]

 

עצמות הבהמות הן כצינורות נחושת. אם נצרף את שני התיאורים, הרי האפיק הוא צר וארוך וחזק. אולי מכאן גם האפיק הצר והארוך שכוחו בא מזרימה האיתנה של המים בתוכו. אם כן, ההתאפקות היא התחזקות והתגברות, הדומה לחיזוק החגורה המחזיקה את הגוף.

 

מלבד תמונת ההתאפקות של יוסף, יש לנו עוד תמונות התאפקות:

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.

וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.

                                                                                                 [אסתר ה' ט'-י']

 

רגשותיו של המן גואים, הוא מלא חמה. בכל זאת הוא מתחזק ומתגבר על עצמו ולא מביע אותם ברחובה של עיר. רק בבואו לביתו הוא מרשה לרגשותיו לצאת החוצה. מופע מעניין ומיוחד של ההתאפקות מתגלה אצל שאול. שמואל הורה לו לא להקריב קרבן עד לבואו, והוא לא שמע בקולו והקריב. בכדי להסביר את עצמו הוא אומר:

 

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: מֶה עָשִׂיתָ?

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ.

וָאֹמַר: עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי, וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה.                                                                          [שמואל א' י"ג י"א-י"ב]

 

בדרך כלל ההתאפקות היא הימנעות, כאן היא פעולה. שאול מתגבר על עצמו, על רצונו לציית, ולכן מתאים להשתמש ב'התאפקות'.

ההתבוננות במופעי ההתגברות העצמית השונים, מובילה אותנו להגותו של ניטשה. הוא העמיד את ההתגברות העצמית כאחד מהביטויים של הטיפוס החדש: העל-אדם:

 

...וזה הסוד אשר החיות עצמה לחשה באוזני: 'ראה' כמה אמרה, 'אנכי הדבר הנאלץ לגבור על עצמו תמיד.'

...אמנם לא זה לאמת קלע, אשר ירה בה את המילה 'רצון לקיום': רצון אשר כזה - איננו קיים!

כי: מה שאינו קיים אינו יכול לרצות; אך מה שכבר בקיום, כיצד עוד יהא רוצה לבוא לידי קיום!

רק באשר חיים שם, מצוי גם רצון: אך לא רצון לחיים, כי אם - והוא הדבר שאני מלמדך - רצון לעצמה.

...אכן, אני אומר לכם: טוב ורוע אינם בני חלוף - אינם בנמצא! שוב ושוב עליהם לגבור על עצמם מתוך עצמם.

אתם קובעי הערכים, בעזרת ערכיכם ומונחי הטוב והרוע שלכם, אתם מפעילים כוח; וזה סוד אהבכם הכמוסה וזה הנצנוץ, הרטט והשפעה שבנפשכם.

...ומי שכורח לו להיות יוצר במלכות הטוב והרוע: אכן כורח הוא לו להיות תחילה משמיד ולנפץ ערכים.

וכך הרוע העילאי שייך לטוב הלב העילאי, שהוא הוא טוב הלב היוצר.

                                        [ניטשה, 'כה אמר זרתוסרא', 'ההתגברות העצמית']

 

ניטשה חושב שיצר החיים של האדם איננו יצר שמושאו החיים. אם אתה שואף לחיות, משמע שאינך חי, ומי שאיננו חי איננו שואף. יצר החיים הוא התשוקה של החי אל מעבר לחיים, להתגבר על עצמו ולהגיע רחוק יותר. ההתגברות הזאת היא גם התגברות על הערכים, ועל כן היא מעבר לטוב ולרוע. אם נתבונן כך על דמותו של יוסף בפרט ועל ההתאפקות בכלל, נגלה דברים מעניינים. ההתאפקות היא התגברות על העצמי, על אשר היה רוצה לעשות לולא התאפק. על כן מהצד האחד היא מתאימה לתבנית ההתגברות העצמית אותה משרטט ניטשה. מהצד השני, היא בולמת את העצמי, מקטינה אותו ביחס לאפשרות שלא היתה התאפקות, ועל כן היא שונה מההתגברות העצמית של ניטשה. יוסף מתחיל בהתאפקות, אך מסיים כמי שלא יכול להתאפק. הרוע המנוכר שעטה על עצמו קורס, רחמיו נכמרים על אחיו. זהותו כבן למשפחת יעקב, כאח, גוברת. הוא לא מנפץ את הערך הזה אלא מאפשר לו להיות. הוא לא חורג מגבולותיו כפי שעושה זאת העל-אדם של ניטשה, אלא חוזר אליהם. אילו היה ממשיך להתאפק, היה משתחרר מהאנושי שבו ואולי גם מזהותו הקודמת. הוא היה משתלב סופית בזהותו החדשה רבת העוצמה כמשנה למלך מצרים. אבל יוסף מפסיק להתאפק, להתגבר על עצמו. הוא מרשה לחולשתו האנושית לגבור על עצמו במקום שהוא יגבר עליה. הוא חוזר לגבולות האנושיות הפשוטה הרקומה במשפחה, עם אחים ועם אב זקן. הרצון לעוצמה של יוסף ספג מהלומה, ובעיניו של ניטשה נחלשה החיות של יוסף. אבל בעיני, התעוררה בו חיות אחרת, חיות בגבולות האנושיות. זאת חיות שלמרות ההתאפקות וההתגברות העצמית המושכות אותה אל מעבר לגבולות הזהות שלה, היא מפנה בעוצמה אדירה את זרמיה חזרה למקור חיותה, אל מקורותיה המשפחתיים והלאומיים. צפנת פענח נחלש, אבל יוסף עוד חי ומתגלה כמתגבר על האני המנוכר שלו.