‏הצגת רשומות עם תוויות כי תשא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כי תשא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 3 במרץ 2021

על השבירה [פרשת כי תשא]

 

על השבירה [פרשת כי תישא]

 

יש אירועים מפעימים, שוברי פרדיגמות, מכונני זהות תרבותית ורוחנית. מפאת הופעתם בכתבי הקודש, מכיוון שקוראים אותם שוב ושוב, הם נשחקים. לא מרגישים ב'וואו!' הכלול בהם. כזה הוא אירוע שבירת הלוחות המופיע בפרשתנו. משה מקבל מריבונו של עולם את הלוחות, עליהם חקוקים חוקי היסוד של העם היהודי. בראותו כי העם חטא בעגל, הוא משליך את הלוחות ושובר אותם.

במסעותי ושיחותי עם חכמי המוסלמים, למדתי שאירוע שכזה לא יכול לעלות בתודעתם הדתית. לא הוא, ולא רצף האירועים השזורים בו בכתבי הקודש שלנו. הם יכולים לעלות בדעתם שהאדם יאמר לאלוהים: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!' 'אם אברהם אצלכם אומר כך לאלוהים' - אמר לי אחד האימאמים המעמיקים בשיחה, 'הרי שזה אינו אלוהים'. אלוהי העברים הוא אל איתו אפשר להתעמת, ואת לוחותיו אפשר לשבור.

חכמים הקהו את עוקץ הסיפור, בכך שדרשו את הצו המורה למשה לפסול לוחות שניים ולכתוב עליהם את הדברים 'אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' - 'יישר כוחך ששיברת'. משה - על פי פרשנותם היוצרת - מקבל אישור בדיעבד למעשהו. אבל זה לא מקהה את האומץ הנדרש ממשה לפני קבלת האישור, לשבור את הלוחות.

תורת האיזונים של כתבי הקודש ושל החכמים היא תורה גדולה וחשובה. יש מתח וסתירה בין שני קטבים: האדם השומר - השמרן ומקיים את המסורת הקדומה, והאדם המחדש - השובר את הדפוסים הישנים ומעמיד חדשים במקומם. קבלת הלוחות עצמם, היא הטיה לקוטב האדם השומר, הנקרא מכאן ואילך לשמור את הכתוב בהם. שבירת הלוחות, מטה לקוטב הנגדי של האדם השובר והמחדש. משה המפסל לוחות חדשים, מטה לקוטב של האדם המחדש. קבלת הצו לפסול את הלוחות החדשים, מטה לקוטב האדם השומר. משה הכותב בעצמו על הלוחות השניים, מטה לאדם המחדש. כתיבת מה שהיה כתוב על הלוחות הראשונים, מטה לקוטב של האדם השומר. כך - כמו הולך על חבל המאזן עצמו בעזרת הטיית מוט פעם לצד זה ופעם לצד הנגדי, מאזנים מקורות היהדות את תמונת הזהות של בני עמם.

ניטשה, שובר הלוחות הגדול, נעזרת בתמונת פרשתנו:

 

כאן אשב ואצפה. סביבי שברי לוחות ישנים וגם לוחות חדשים חרותים למחצה. אימתי שעתי תבוא?

שעת ירידתי, שקיעתי: כי ברצוני עוד פעם אחת בלבד ללכת אל בני האדם.

ולכך אצפה: כי יבואוני תחילה האותות. שאכן שעתי היא זו - והלא אלה האותות: האריה הצוחק עם להקת היונים.

בין כה ובין כה אדבר אל עצמי, כמי שלא אצה לו דרכו. אין איש שיספר לי דבר חדש: על כן, הב ואספר את עצמי לעצמי. ['כה אמר זרתוסתטרא' עמ' 189 בתרגום ישראל אלדד].

 

משה של ניטשה - שזרטוסטרה מזדהה אתו - שבר את הלוחות. הוא יושב בין השברים, ובין הלוחות החדשים. הוא מחפש מה לכתוב עליהם, והוא עומד לכתוב עליהם את עצמו. משה של כתבי הקודש, כותב על הלוחות את אשר היה כתוב על הלוחות הראשונים. במבט שטחי, משה של ניטשה חדשן יותר. במבט מעמיק יותר, הכתיבה העצמית של הנתון, היא חדשנות מעמיקה ומאוזנת.

 

כך כותב פול צלאן בשיר לבנו אריק, שיר שאפשר לראות בו פרשנות לשבירת הלוחות:

 

קיצצתי קני במבוק

 

קיצצתי קני במבוק

למענך, ילדי.

חייתי.

 

הצריף שנעקר

מכאן הבוקר

עומד.

 

לא השתתפתי בבניה:

אינך משער

כמה מכלים

מילאתי חול לפני שנים

על פי פקודה. זה שלך

בא מן המרחב החופשי - וחופשי

יישאר.

 

הקנה המכה כאן שורשים - למחר

יעמוד עדיין; ואחת היא

לאן תישא אותך נפשך

במרחב חסר גבולות.   

 

פול קיצץ קנים [מעשה הדומה לשבירת הלוחות] למען בנו אריק. לא מדובר במעשה יחיד, אלא ביטוי לחיים שלמים שפול חי למען אריק. הצריף הנעקר הוא הצריף הישן [המשול ללוחות הראשונים] עומד [או באופן מטאפורי, או בצריף החדש שנבנה מקני הבמבוק שנקצצו קודם לכן. פול לא משתתף בבניית הצריף החדש, די לו בכך שקצץ קנים ומילא ארגזי חול לפני שנים על פי פקודה. עתה יש לאריק בנו חומרי גלם לבנות צריף חדש. וזה בא מהמרחב החופשי, ובחופש יישאר. הקנים שנקצצו על ידי פול, צומחים מחדש, מכים שורשים. הם כאן יציבים, גם אם אריק יפליג במרחב חסר גבולות.

 

שבירת הלוחות שנתן ריבונו של עולם, פותח פתח לחידוש וליצירה ולנטילת חלק של האדם במעשה היצירה והחקיקה.

 

 

יום רביעי, 24 בפברואר 2016

על הכימות [פרשת כי תשא]


על הכימות [פרשת כי תשא]

 

כך פותחת פרשתנו: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. רש"י מסביר: 'ולא יהיה בהם נגף' - שהמניין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד. רש"י מכוון למסופר בסוף ספר שמואל ב', המניין שמנה דוד את העם. יואב שר הצבא מנסה להניא אותו מהמעשה: 'וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ: 'וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת, וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה?!' המלך דוד התעקש, מנה, והעם נענש במגפת הדבר. מדברי יואב עולה, המניין מציב מספר סגור, וזה עומד בניגוד לברכה הדורשת חוסר גבולות וגדרות. אפשר לתרגם את העמדה הזאת לשפה עכשווית: אסור לספור אנשים. הספירה מחפצנת אותם, שוללת את היותם סובייקטים. נסיוננו ההיסטורי הראה לאן מגיע מספור של אנשים. אלא שכאן מתעוררת תמיהה: בכדי למנוע ספירה של אנשים, התורה דורשת שכל אחד יתן מחצית השקל. המטבע הוא 'כופר נפש', כלומר הוא מייצג את הנפש. עתה ייספרו המטבעות ולא האנשים. אלא שהדרך - לכאורה - כושלת באשר ניסתה להשיג. התורה לא רצתה לחפצן אנשים על ידי ספירתם, ובמקום זאת חפצנה אותם בכך שהאדם, נזר הבריאה, צלם אלוהים האין סופי, מיוצג על ידי מטבע של חצי שקל?! היש לך חפצון גדול מזה?!

בואו ונרפה לפי שעה מהשאלה הזאת, נפנה לעיין בתחום אחר. בהשראת הארכאולוגיה, חשף פרויד [1856-1939] את מבני הנפש העלומים. הוא תיאר את הנפש כמנגנון מדויק, הפועל ומפעיל כוחות ולחצים. הכוחות הללו חלקם מודעים וחלקם לא מודעים, אך כולם מהווים מבנה מערכתי מאורגן. ממשיכי דרכו חלקו עליו בהבנת המבנה הנפשי, אם כי כולם שומרים על חיבורים וזיקות למשנתו. מלאני קליין [1882-1960] טענה, כי הנפש איננה מבנה ומנגנון, אלא מערכת אמורפית כאוטית רדופת אימה ופחד. האדם בהיותו בליל של כוחות עלומים לא מוגדרים, מפוחד ומבוהל מפני עצמו שאיננו מובן לו. אם ניקח כהנחת עבודה את התמונה שציירה מלאני קליין, היא תאיר באור מעניין את נתינת כופר הנפש. הכימות המחצין של הנפש למטבע, הופך את הכאוס לעצם מסוים בעל גבולות ומשקל. אל מול החרדה שההתבוננות העצמית משרה על האדם כשהוא 'רואה' במראה בליל חסר צורה וסדר, מציג הכימות מראה פשוט אותו אפשר לתפוס: זה זה. זהו חפצון ראוי, כיוון שהוא לא מוזיל את האדם, אלא גואל אותו ממחוזות חסרי צורה וסדר. לעומת זאת המנייה, הספירה ההופכת את היחיד לאיבר חסר ייחוד בקבוצה, זהו החפצון השלילי, הממעיט בייחוד ובהיותו של כל אדם עולם מלא - כלומר איננו ניתן למנייה.

אם נרצה אפשר לדרוש בדרך זו, את הוראת התורה לתת מחצית השקל ולא שקל שלם. תורת האדם של התורה באה לידי ביטוי בסדרה של שלושה משפטים:

א.    לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.

ב.     אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

ג.      וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.                                                      [בראשית ב']

המשפט הראשון חולק על מי שחושב שהאדם הוא יצור המספיק לעצמו, הבדידות יפה לו. המשפט השני מעמיד את המשלים של האדם כמי שהיא עזר וגם כנגדו, עמידה לעומתית ביקורתית. המשלימה את האדם היא האישה החולקת עליו ומאתגרת את תמונת עולמו, וכך הוא האיש ביחס לאישה. המשפט השלישי מורה כי כשהאדם איננו לבדו אלא חובר למי שהיא עזר כנגדו - אזי הוא והיא מהווים יחידה אחת שלימה. אין לך ביטוי טוב יותר לאחד ממרכיבי היחידה השלימה הזאת, כמחצית השקל שרק המחצית האחת משלימה אותה לשקל שלם.

על פי תורת הכימות הזאת, נוכל לדרוש עוד סוגיה שבהלכה. אני כותב 'לדרוש', מכיוון שאציג בפניכם דרך קריאה של מקורות שאיננה על פי פשוטו של המקור. אך הטענה העולה היא טענה חדה וצלולה, בדבר האופן שראוי לאדם לתפוס את עצמו ואת זולתו. המשנה במסכת גיטין מורה: 'אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם' [גיטין ד' ו']. על כך אומר התלמוד:

 

נשאלה להם שאלה: 'מפני תיקון העולם' - משום דוחק הציבור הוא, או אולי משום שלא יישבו עוד שבויים?

בוא ושמע, שלוי בר דרגא, פדה את בנותיו מהשבי בשלושה עשר אלפי דינרים [סכום שהוא יותר מכדי דמיהן].

אמר אביי: ומי יאמר לנו שברצון חכמים עשה? אולי שלא ברצון חכמים עשה?                                                                       [גיטין מ"ה ע"א. מתורגם]

 

התלמוד מתלבט, האם האיסור במשנה לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם הוא מפאת דוחק הציבור, כלומר העול הכלכלי שיוטל עליהם אם יפדו שבויים בכל סכום שישיתו עליהם השובים. או שטעם האיסור הוא בכדי לא לעודד את השובים לשבות עוד מבני הקהילה. התלמוד מביא ראיה מלוי, איש פרטי שלא פגע בציבור מבחינה כלכלית כשפדה את בנותיו יותר מכדי דמיהן. אילו היה הטעם שלא לעודד את השבויים, הרי למרות שעשה זאת על חשבונו היה הדבר אסור. מכאן, שהטעם הוא דוחק הציבור. התלמוד דוחה את הראיה ואומר, ייתכן שכך עשה לוי, אך לא היה זה על פי רצון החכמים.

על פי דרכנו אפשר לדרוש את המשנה כך: לאדם יש ערך. אפשר וראוי לכמת את ערכו, בכדי לשקף את זהותו כזהות ברורה בעלת גבולות, ולא כישות חסרת גבולות וגדרות. אסור לפרוץ את הגבול הזה, אסור להעמיד את האדם 'יותר מכדי דמיו'. בכך שאנחנו מורים לאדם את הגבולות, אנחנו מתקנים את עולמו.

מעבר לשאלת הכימות, אני חושב שיש כאן קצה קרחון של בעיה מקיפה יותר. בעיה זו היא מנקודת מבטי אחת מבעיות הדור. בדורנו הפוסט מודרני, מתרחשת מלחמת חורמה כנגד שיטת ההגדרה. שיטת ההגדרה היא יצירה תרבותית, הבאה לידי ביטוי הן בשיטה הפילוסופית מאז יוון והן בשיטת החכמים בעולמנו היהודי. שיטה זו מורה כי ראוי לייצג את המציאות בעזרת מושגים מוגדרים. 'זה סוס, וזה חמור'. המתקפה על שיטת ההגדרה טוענת, ההגדרה מבנה את המציאות באופן מלאכותי. במציאות יש רצף חסר גדרות, הסוס והחמור עומדים זה לצד זה ואין גבול אמיתי בין זהויותיהם. אין במציאות 'גברים' ו'נשים', אין 'דתיים' ו'חילוניים', יש רצף כאוטי חסר גבולות. ההגדרה - כך נטען - יוצרת חלוקות מלאכותיות, היא מפרידה אנשים מזהויותיהם באופן אלים. לאחר שהפרדת בין 'גברים' ל'נשים', נתת ל'גברים' קטנים לשחק במכוניות ול'נשים' קטנות לשחק בבובות. הטבע הוא חסר גבולות, ומאפשר לאדם באשר הוא אדם, לשחק או במכוניות או בבובות או גם באלה וגם באלה. לעומת זאת, שיטת ההגדרה מגלמת את הטענה, כי שימת הגבולות הכרחית בכדי להבנות את הזהות. אותו ישות שבמציאות היא אכן חסרת גבולות ואמורפית, נבנית על ידי ההבניה ושימת הגדרות. צריך למצוא פתרון למי שנמצא בצד אחד של הגדר ומוצא את עצמו באזורי הביניים או מעבר להם, אך לא על חשבון הגדרות עצמן ההכרחיות להבנת האדם את עצמו.

אני חושב שהמתקפה על שיטת ההגדרה מובילה למחלת הדור, אנשים שזהותם נוזלית כאוטית ואמורפית, שאינם יכולים להחזיק ולנווט את ספינת חייהם. על כן נראה לי שכופר הנפש, מחצית השקל והאיסור לתת כופר נפש יותר מכדי הדמים של האדם, הם חלק מתיקון העולם והאדם.

 

 

 

יום רביעי, 4 במרץ 2015

על הצחוק [פרשת כי תשא]


על הצחוק [פרשת כי תשא]

 

במוקד פרשת כי תשא - חטא העגל. החטא הגדול, המהווה בגידה בריבונו של עולם ברגע שיא של קרבת ההתגלות. קולמוסים רבים נשתברו, בניסיון לגלות פנים רכות יותר לפרשה קשה זו. ראש וראשון למרככים, רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי. רבי יהודה הלוי הורה, כי חטא העגל לא היה חטא של עבודה זרה, אלא חטא של הגשמה. ממילא לא היתה כאן בגידה, אלא עבירה על איסור מסוים. הסברו משתלב בתמה הכללית שלו, המעמידה את הדמיון ככוח חשוב במבנה התודעה. זאת בניגוד לפילוסופים יותר רציונאליים - כמו הרמב"ם - הרואים בדמיון כוח שלילי ומטעה. רבי יהודה הלוי ממליץ לאדם להיעזר בדמיון המדריך ולהעביר נגד עיני רוחו את המאורעות המתוארים בכתבי הקודש, וכך לגרום להתעוררותה של הנפש. הוא בונה את הראיה שלו למציאות אלוהים על ההיסטוריה המתוארת בכתבי הקודש, ולא על ניתוח לוגי של הטבע. בהקשר שלו, ההגשמה למרות שהיא אסורה היא לא נוראה. מה שאין כן אצל איש כרמב"ם, הגשמה היא אם כל חטאת. במסה זו, ברצוני להתבונן בחטא העגל, ברוחו של רבי יהודה הלוי אך בכיוון אחר. כך מתארת התורה את ההתרחשות:

 

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינו,ּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְהָבִיאוּ אֵלָי.

וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן.

וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר.

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

 

ראשית הפרשה נשמעת טראגית. העם חש במצוקה של העדר דמות האב - משה, וחווה את הקושי שבדמות אלוהים המופשטת. כדי לפתור את המצוקה, הם מבקשים מאהרן שיעשה להם אלהים, פסל מוחשי שיענה על מצוקת ההעדר. אהרן נכנע לתביעת העם, עושה להם פסל של עגל. העם טועה בטעות הקלאסית של ייחוס הכוח לעגל, ואומר - במלוא הרצינות - 'אלה אלוהיך ישראל'. אהרון רוצה לנסות ולהסיט את הארוס הסורר, ומכריז על חג לה'. העם משכים ומעלה עולות - לריבונו של עולם? - ואחר כך פונה לצחק.

כמה שאלות מתעוררות לאור התיאור הזה:

א.    אם מדובר בהתרחשות של בגידה, מה פשר ההשכמה להעלות עולות לאלוהים?

ב.     אם העולות הועלו לעגל, מדוע לא פורש כי כך היה?

ג.       הצחוק נראה כזר להתרחשות של המצוקה והכאב על ההעדר.

ד.     עד כדי כך נראה הצחוק זר, שמתעוררת תמיהה - מהו הצחוק הזה?

הנה כך מסביר רש"י את הצחוק:

 

'לצחק' - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית ל"ט י"ז) 'לצחק בי', ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב' ב' י"ד) 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו', אף כאן נהרג חור.

 

רש"י מעמיד את הצחוק על גלוי עריות ועל שפיכות דמים, אבל מרכיב אחד ממרכיבי הצחוק נעלם - ההומור. בואו וננסה לבנות את הפרשה באופן אחר, הנקודה הארכימדית שלנו תהיה דווקא הצחוק. את הצחוק נעמיד - בניגוד לרש"י - על ההומור. עכשיו נחזור ונקרא את הפרשה מתחילתה, כשאנחנו מחויבים למצוא בה תשתית מצחיקה והומוריסטית.

משה עלה אל ההר. העם נותר לבדו. כמו כיתה שהמורה עזב אותה, נעורים בה כוחות מושתקים, רצון להתהולל ולהתלוצץ. העם עבר תהליך של חינוך מחדש, ללמוד לעבוד את אלוהי השמים והארץ  שאיש איננו יכול לראות אותו. עתה מתפרצים כל הכוחות המודחקים, לא במשאלה כואבת של העדר, אלא במהתלה. העם מבקש מאהרון שיעשה להם אלוהים. כמו כל הומור, הוא נותן מענה גם לחרדה. לא ידענו מה היה למשה. אך ההתגברות על החרדה איננה בהיאחזות רצינית בפסל, אלא בצחוק. זה כל כך מצחיק להגיד על פסל - 'אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'. אהרון נענה לרוח ההשתובבות, ועושה להם עגל. לאחר מכן הוא מכריז על חג לה'. אין כאן סתירה, שהרי המהתלה לא היתה בגידה, להפך, היה בה צחוק משחרר ומקרב את העם אל אלוהים המופשט והרחוק. לכן דווקא מתוך העמידה מול העגל, באה ההשכמה להקרבת קורבנות לריבונו של עולם. לאחר מכן הם אוכלים ושותים, וקמים לצחק, לרקוד להשתולל ולצחוק על המהתלה המצחיקה שעשו - פסל של אלוהים.

אלא שאת ריבונו של עולם זה לא מצחיק, וגם משה לא הבין את הבדיחה. מתרחשת כאן תופעה של חוסר תקשורת, שכל כך אופיינית בין המבוגרים האחראיים לבין הצעירים שטופי ההורמונים. העם לא יודע מאיפה נחת עליהם הכעס הנורא, הם התכוונו למהתלה והנה נוצר משבר. ישנה דוגמה נוספת בתורה, לחוסר תקשורת בין ריבונו של עולם לאדם סביב הצחוק:

 

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.

וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?

הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן.

וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.

                                                                                     [בראשית י"ח ט' - ט"ו]

 

כאשר שרה שומעת שהיא עומדת ללדת, היא מתפוצצת מצחוק. ריבונו של עולם מפרש את הצחוק כערעור על יכולתו לפקוד אותה - ונפגע. לשרה לא נעים, והיא מכחישה את הצחוק. ריבונו של עולם לא מקבל את ההכחשה. גם כאן יש פער בתודעה בין ריבונו של עולם לשרה, פער היוצר קצר בתקשורת. צחוק הוא תולדה של מגבלה, רק מכיוון ששרה מוגבלת, מצחיקה אותה האפשרות של התגברות על מגבלת הגיל. אלוהים מפאת כוחו לא שותף למגבלה ולכן גם לא יכול להבין את ההומור. כך גם במעשה העגל. תודעת העם מוגבלת, ולכן קשה להם לקלוט את קיומו של אלוהים שאין הם רואים אותו. ריבונו של עולם לא שותף למגבלה, ולכן אותו זה לא מצחיק.

המסקנה העולה מההתבוננות שלנו, כי דרושה אמפטיה עמוקה כדי להבין את האחר. אמפטיה יתרה דרושה, כדי להבין את חוש ההומור של האחר. הצחוק יכול לקרב את האחר מעבר לכל קרבה, אך הוא יכול גם להרחיק ולנכר.

 

יום רביעי, 12 בפברואר 2014

'ואמרו לי מה שמו...' [פרשת כי תשא]


'ואמרו לי מה שמו...' [פרשת כי תשא]

 

לאחר משבר העגל, מבקש משה מריבונו של עולם שתי בקשות:

 

הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ...

הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.

 

שתי הבקשות פותחות פתח לאחד הגילויים האינטימיים ביותר בתנ"ך, בו חושף ריבונו של עולם את עצמו אל האדם המבקש קרבתו. אנו נייחד את מבטנו למשאלה השניה ולמענה שניתן לה. יש לה חשיבות רבה הן להבנת התורה והן למבט חודר אל חיינו שלנו. כמענה לבקשת הראיה אומר ריבונו של עולם:

 

לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

 

הנראה כי פשר ההיגד איננו שלאלוהים אין פנים ועל כן אי אפשר לראות אותם, אלא שיש לו פנים אך ראייתם גורמת למוות. הקריאה הזאת מתחזקת על ידי הפסוקים הבאים:

 

(כא) וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי.

(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

 

יש דמות לריבונו של עולם, יש לה פנים ואחור, את האחור אפשר לראות, את הפנים - לא. התבוננות בתורה מורה כי אפשר לדעת יותר על דמותו של ריבונו של עולם:

 

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.                                                                                    [בראשית א']

 

האדם נברא בצלם אלוהים, משמע שלאלוהים יש דמות שבצלמה נברא האדם. דמותו של אלוהים היא דמות אדם. אלא שהאזנה קשובה מורה עוד דבר: האדם הוא שם כולל, הנחלק בבריאה לזכר ולנקבה. דמותו של אלוהים היא דמות אדם הכוללת זכר ונקבה. יש דעה בין החכמים שהאדם נברא אנדרוגינוס, גם זכר וגם נקבה. יש דעה [והיא מקבילה לאשר מספרים היוונים] כי בריאת האישה מהאיש איננה אלא הפרדה של הדמות האחת לשתיים. אך דומני כי פשוטו של מקרא איננו מקבל אפשרויות אלה, אלא מורה על מראה בלתי אפשרי הפוצע את חוק הסתירה. דמותו של אלוהים היא גם זכר וגם נקבה, דמות שהתודעה האנושית איננה יכולה להכיל. על פי ספר בראשית אי אפשר לראות את פני אלוהים, לא רק מפאת סכנת המוות הכרוכה בראיה, אלא גם מפאת גבולות התודעה. חשוב להדגיש: גבולות אלה שונים מהגבולות ששמו מאוחר יותר הפילוסופים. הפילוסופים שללו מריבונו של עולם את הדמות, ואילו כאן יש דמות אלא שהתודעה לא מסוגלת להכיל אותה. באופן זה אפשר להבין את איסור עשיית הפסל:

 

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

(טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

                                                                                                         [דברים ד']

 

על פי קריאתנו, לא ראיתם כל תמונה לא מפני שאין לריבונו של עולם דמות, אלא מפני שדמותו שהיא של זכר ונקבה איננה יכולה להתקבע בתמונה. ההשחתה היא בעשיית תמונה של זכר או נקבה, שהיא הפרדה ובכך עיוות משחית. המשך סדרת האיסורים בפרשה זו, תמוה:

 

(יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.

(יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

 

איסור עשיית פסל של זכר או של נקבה - בהנחה שמדובר באדם - מתקשר לקביעה שהאדם נברא בצלם אלוהים. משמעו של האיסור היא שלילת עשיית פסל של אלוהים. מדוע נאסרו פסלי חיות? ברצוני להציע לכם הצעה, אולי היא נותנת פשר לפסוקים: איסור עשיית פסל של זכר או נקבה, נובע משתי סיבות. האחת - דמותו של אלוהים היא של זכר ונקבה, ולא של זכר או נקבה. השניה - הפסל הוא דומם ואילו האדם חי ונע. מכאן ההרחבה אל כל פסלי החיות, הסיבה היא שהציפור עפה בשמים והדגים שוחים במים. הפסל מאבד את התנועה, שהיא ערך בעיני התורה. ומיד בהמשך:

 

(יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

(כ) וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

 

המציאות לה מגיבה התורה היא, שאנשים עושים תמונות של חיות ומשתחווים לשמש ולירח. על איש ישראלי נאסר לעשות תמונות של חיות, ונאסר להשתחוות לשמש ולירח. אך הפסוק לא שולל את ההשתחוויה לשמש ולירח מבחינה מהותית, אלא רק אומר שזה אינו חלקו של ישראל בו בחר ריבונו של עולם. האוזן שלי שומעת כאן סובלנות יתרה ביחס לעבודת השמש והכוכבים. אם אכן כך הדבר, מהי הסיבה לכך? על פי דרכנו - השמש והירח נעים, ועבודתם אין בה את שלילת התנועה. מה שאין כן הפסלים שאין בהם תנועה, ועל כן הם לא רק אסורים אלא אף מהווים השחתה. בדרך זו אפשר להאזין גם לפסוקי תהילים:

 

(ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם?

(ג) וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.

(ד) עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

(ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.

(ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.

(ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

(ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

(ט) יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.                                [תהילים קט"ו]

 

בעיית הפסילים [העצבים] היא שאין בהם דינאמיקה, וממילא אין דיבור ראייה שמיעה חוש ריח תנועות ידיים ורגליים.

חכמים הורו כי 'אין דורשין במרכבה - כלומר בפרק א' שביחזקאל - ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.' אך מכיוון שחכמי התלמוד בלמדם את המשנה הזאת דרשו את הפרק, ארשה לעצמי מבט רופף בו. יחזקאל רואה את המרכבה, ו -

 

(כו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה.

 

דמותו של ריבונו של עולם יש לה מראה, והוא כמראה אדם. הקורא התנ"כי לא מופתע, שהרי כך עולה מצירופי המקראות שהצגנו לעיל. שני המרכיבים של פציעת התודעה שהצבענו עליהם, מופיעים אף כאן: האחד - דמות שהיא כמה דמויות מעבר לחוק הסתירה, ותנועה שלא מאפשרת לתודעה להקפיא את התמונה ולהופכה לצלם [ממנו נגזר ה'תצלום' העברי החדש]. ביחס למרכיב הראשון, ישנה סתירה בפסוקים:

 

(ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:

 

(י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:

 

רש"י הבחין בסתירה וכתב:

 

יש לתמוה, שהרי אף דמות שור ואריה ונשר להנה?!

ונראה בעיני, לפי שזה אב לכולם קילס הנביא את המרכבה בו...

 

על פי דרכנו, מאז בראשית כך הם מראות אלוהים. כפי שאלוהים דמותו דמות אדם, גם זכר וגם נקבה, כך דמות החיות דמותן גם דמות אדם - לכולן - וגם דמות ארבע חיות שונות כל אחת ואחת מהן. ביחס למרכיב השני, הפרק כולו רווי בתיאורי תנועה מרהיבים:

 

(יג) וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת, וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק.

(יד) וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

 

(כז) וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.

 

אש, ברק, בזק, רצוא ושוב, חשמל - תנועה סוערת המהממת את התודעה וגורמת ליחזקאל ליפול על פניו, כפי שמשה נפל על פניו כשראה את האלוהים.

 

לאחר כל המסע הזה, אל מול פני אלוהים, כדאי לחזור לפסוק אחד שבתהילים:

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

 

האדם מתדמה לאלוהיו. אם אלוהיך הוא פסל חסר תנועה וחיות, סופך שתהיה אף אתה כזה. מי שאלוהיו הוא אלוהי התנועה, המראות המשתנים והבלתי אפשריים ההולמים בתודעה, הופך אף הוא להיות נע ונד ומתפתח ומשתנה. היוונים פיתחו תורת מושגים שבאה לידי ביטוי גם במתמטיקה בגיאומטריה ובמדע. המושגים הם מושגים סטאטיים, גם את הזמן מבטאת המתמטיקה על ידי העמדתו על ופירוקו למושגי משנה והתעלמות מהמשך הזורם שלו. אולי מכאן ההבדל שבין הלוגיקה ובין החשיבה התלמודית, הראשונה חושפת את הקיים כבר, והשנייה יוצרת את החדש. כל הלומד דף מהתלמוד חווה - לטוב או למוטב - את התנועה הלא צפויה, את הגלגול המפתיע מנושא לנושא, את פיצול המחשבה לאפשרויות - 'איכא דאמרי' ו'אם תרצה תאמר'. איש כמו הרמב"ם שהיה אמון על החשיבה הפילוסופית, ראה את התלמוד כיצירה פגומה. ביצירתו שלו - משנה התורה - הוא ארגן אותה בסדר מדויק יותר, השמיט את המחלוקות ואת שמות הדוברים. אפשר לומר שהוא חיסר מהתלמוד את המרכיב הדינאמי שלו והעמידו כיצירה סטאטית שלימה.

אנחנו לא רואים עוד מראות אלוהים. חלק מבני הדת היהודית אינם מאמינים עוד באלוהים, חלק אחר מאמין בו. אך דומה שסיפורי המראות נותרו טבועים בתודעת אלה ואלה, ומעצבים את הצד היצירתי והדינאמי המאפיין את התודעה היהודית לדורותיה ולסוגיה. אין בכך רק לתאר אלא אף להציב נורמה. נוע, לך לך, אל תשקוט על שמריך, התנשא עוד ועוד מעלה מעלה.