יום רביעי, 12 במאי 2021

על האפשרות ועל התקווה [פרשת במדבר]

 על אפשרות ותקווה [פרשת במדבר]

 

על פניו, פרשת במדבר היא פרשה 'טכנית', סדרי המחנה ומניין השבטים. מספרים ומידות. ובכל זאת, בין השיטין, מבצבצים מעמקי החיים. על פניו, מניין השבטים שם בסוגריים את כל הייחודי והמבדל. המספרים מהווים את המכנה המשותף בין הקבוצות. ובכל זאת...

ברור ששבט לוי, מובדל מהשבטים האחרים. בו נמנות גם המשפחות, כל משפחה ותפקידיה בעבודת המשכן. יש פסוק אחד האומר דרשני. ברקע, מניין השבטים נעשה 'מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא...'. לעומת זאת, על בני לוי נאמר:

 

פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם

כָּל זָכָר

מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה

תִּפְקְדֵם.

 

הפסוק הזה אומר דרשני: למה מפקד הלוויים אינו מגיל עשרים אלא מגיל חודש? ואם תאמר שהלוי נמנה בהגדרה מהותנית ולא תפקודית, למה רק מבן חודש ולא מלידה? רש"י בדרכו העדינה, רומז למורכבות הזאת:

 

'מבן חדש ומעלה' - משיצא מכלל נפלים הוא נמנה להיקרא שומר משמרת הקדש.

אמר רבי יהודה ברבי שלום: למוד הוא אותו השבט [שבט לוי] להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (במדבר כ"ו נ"ט) 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים', עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה. ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המניין.

 

ההסבר הראשון, מסביר מדוע מבן חודש ולא מלידה. רק אחרי חודש הוולד יוצא מכלל נפל. ההסבר השני, מתייחס למהות, המניין מהלידה. אני רוצה לדרוש את הפסוק לכיוון נוסף.

אריסטו תרם לחשיבה האנושית - בין השאר - את מושג הפוטנציאל. יש דברים שישנם ויש דברים שאינם, ויש מה שקיים בכוח ועדיין לא בפועל. זרע של פרח הוא לא יש ולא אין, הוא פוטנציאל של פרח. הפרח מקופל בו, יש בו את הראשית. מושג הפוטנציאל הוא מושג פורה, יש לו פנים רבות. אחד מפניו של המושג - הידוע היום לאנשי המדע יותר מאשר היה ידוע בזמנו של אריסטו, הוא מרחב של אפשרויות. כל עוד מדובר בראשית, יש מרחב מסוים של אפשרויות שטרם הוכרע איזו מהן תתממש. איש מישראל נמנה מגיל עשרים, משעה שהפוטנציאל הופך למימוש, מגיל הגיוס לכל משימה וייעוד. הלוי נמנה מלידה, הייעוד שלו קבוע, מסלול חייו נקבע. אבל עד היותו בן חודש, עדיין הוא בכוח, עדיין לא ברור אם הוא ייכנס למסלול החיים או לא. יש כאן מרחב זמן קצר של חרדה - היחיה הילד הזה? - אבל גם של חירות, של הבטרם, של הלפני. המרחב הקטן הזה חשוב, כיוון שהחירות - בגבולות האפשר הצרים - היא נשמת אפו של האדם. היא שמבדילה אותו מהחיה, שמעמידה אותו לעומת המכונה. כך כותבת המשוררת רחל:

 

פרחי אולי

 

עַל עֲרוּגוֹת הַגָּן, בְּנוֹף טָלוּל וָחָם

פִּרְחֵי-אוּלַי גָדְלוּ רַעֲנַנִּים;

כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים

יָדַעְתִּי לְטַפְּחָם,

כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים!

 

 

וְלַיְלָה בְּלֵילוֹ - זָקִיף עַל הַמִּשְׁמָר

בְּשַׁעֲרֵי הַגָּן לְלֹא לֵאוּת

סַכּוֹתִי עַל צִיצַי בִּפְנֵי רוּחָהּ הַקַּר,

רוּחָהּ שֶׁל

וַדָּאוּת.

 

 

אַךְ הִיא מָצְאָה סוֹדִי וַתַּעֲרִים עָלַי,

אַךְ הִיא שָׁקְדָה מְאֹד עַל

גְּזַר-הַדִּין;

לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין אֶת גַּן שַׁעֲשׁוּעַי,

לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין.

 

התינוק הוא פרח אולי, מגיל חודש שורה עליו רוח של וודאות. המניין הוא חלק מרוח הוודאות, כפיתת האולי למספרים, לחלוקות. בנקודת הגבול הזאת חשוב לחוש באולי, וכטוב בגננים לטפח את המרחב את האפשרויות, את החירות.

יום רביעי, 5 במאי 2021

על ההצטרפות [פרשת בהר בחוקותי]

 על ההצטרפות [פרשות בהר - בחוקותי]

 

בשיאה של הברכה המופיעה בפרשתנו, מופיע הדיבר:

 

וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם

וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.

[ויקרא כ"ו י"ב]

 

הביטוי חזק ומטלטל, ריבונו של עולם מהלך בתוך בני האדם. חכמים העצימו את הביטוי:

 

משלו משל, למה הדבר דומה? למלך שבא אצל אריסו, והיה האריס ההוא מיטמר [מתחבא] מלפניו. והמלך אמר לאריס: מה לך שאתה מיטמר מלפני? הריני כיוצא בך.

כך עתיד המקום לטייל בין הצדיקים, והצדיקים מזדעזעין מלפניו. והמקום אומר להם לצדיקים: מה לכם שאתם מזדעזעים מלפני? הריני כיוצא בכם. [ילקוט שמעוני, בחוקותי כ"ו].

 

האגדה מבליטה, כי תנאי הכרחי ל'והתהלכתי בתוככם', הוא 'הריני כיוצא בכם'. חייב להיות מכנה משותף אונטולוגי בין ריבונו של עולם ובין האדם, כדי שהצטרפות כזאת תהיה בגבולות האפשר. רש"י כותב על הביטוי:

 

אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים.

 

רש"י מעביר את זירת ההתרחשות של ההתהלכות ביחד לגן עדן, ומזכיר לנו את התיאור בפתיחת ספר בראשית:

 

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים

מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן

לְרוּחַ הַיּוֹם...

[בראשית ג' ח']

 

הרמב"ן, מחדד את החיבור בין התרחשות ההתהלכות ובין גן עדן:

 

ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך... ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא... 'עתיד הקדוש ברוך הוא לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא', כי לא נתקיים, אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות.

 

ההתהלכות היא אידיאה מכוונת, אפשר לחתור אליה אך היא עדיין לא התממשה.

 

הפילוסוף הרמן כהן, העמיד את החידוש הגדול של מקורות היהדות על מושג 'ההצטרפות'. המושג מבנה את הקשר בין ריבונו של עולם ובין האדם - וכן את הקשר בין אדם לאדם - על תבנית בעלת שני קטבים. לא שני מושגים ויחס ביניהם, אלא מושג אחד בעל שני קטבים. המשמעות הרדיקלית של ההבניה הזאת היא הטענה, כי ריבונו של עולם המקראי קיים רק בהצטרפות בינו ובין האדם. אין בכתבי הקודש - בניגוד לכתבים אחרים - התייחסות לאלוהים כפי שהוא לעצמו. זאת ההשראה, לחיבור העמוק האפשרי בין אדם לאדם, 'הצטרפות' בה אין לאחד קיום ללא השני.

 

תלמידו - חברו של הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג, המשיך את הקו הזה. הוא הורה כי הביטוי הצלול להצטרפות בכתבי הקודש, מופיע במגילת שיר השירים. הלב של שיר השירים על פי רוזנצווייג הוא הפסוק:

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ

כִּי

עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ

שַׁלְהֶבֶתְיָה.

[שיר השירים ח' ו']

על הפסוק הזה כותב רוזנצווייג בספרו 'כוכב הגאולה':

 

בכל השיר הזה... זה הפסוק היחיד שאינו דבור [לא חלק מדו שיח] אלא אמור בלבד [היגד], הרגע האובייקטיבי היחיד, ההנמקה היחידה... המוות הוא אחרית, השלמה לבריאה -  והאהבה עזה כמותו... המוות המכניע כול ושאול המחזיקה בקנאה במתיה מתמוטטים בפני קשי עוז קנאתה. ברשפי אש ושלהבת יה היא מפשירה קרת המוות של העבר הנתון הקפוא. בניצחון זה של הנפש החיה אהובת האלוהים על התמותה נאמר כל מה שניתן עוד לומר עליה אמירה אובייקטיבית, היינו דבר לא עליה עצמה אלא רק על יחסה אל עולם הבריאה.  [עמ' 233 בתרגום העברי].

 

המוות הוא סוף העולם מבחינת היחיד המת, זאת עוצמה - עזות - אדירה. עוצמת האהבה שקולה לעוצמה הזאת, אבל היא פועלת לא בכיוון של המוות אל בכיוון של החיים. היא מפשירה את הקיפאון, ו... חיים גורי, משורר אהבה גדול ביטא את הדבר:

 

שניים

שֶׁאֵין אֲנִי אֶחָד יוֹתֵר,

שֶׁשְּׁנַיִם אָנֹכִי,

שֶׁבְּלֵילוֹת לְאוֹר בּוֹעֵר

מִצְחֵךְ תּוֹמֵךְ מִצְחִי,

שֶׁכַּף יְדֵי שְׁקַעֲרוּרִית

לְלָחֶם וְלַבְּכִי.

 

שֶׁאֵין אֲנִי רוֹדֵף אַחַר הַהֲבָלִים,

שֶׁמְּלַבֶּה אֲנִי פְּתִילָה אַחַת שֶׁלִּי,

עֵת מְכַסֶּה אֶת שְׁתֵּי עֵינִי

שֵׂעָר כְּמַפָּלִים.

 

שֶׁאֵין זֶה שׁוּב מְלוֹן  אוֹרְחִים

לָאֵשׁ וְלַחַמִּים,

שֶׁאֵין זֶה לֶחֶם הַסְּתָרִים

כִּי לֶחֶם הַתָּמִיד.

בְּעַקְשָׁנוּת הַמְּשַׁנָּה

אֶת כַּדּוּרֵי דָּמִי.

 

זה אחד משירי האהבה היחידים שאני מכיר, המקדש את המחויבות, את ההצטרפות הקבועה בברית, בחיי היום יום. השיר פותח ביצירה החדשה, הפיכת האחד לשניים. הפוך - לכאורה - לאשר מעיד עליו ספר בראשית: 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' [בראשית ב' כ"ד]. למעשה, אלה שני צדדים של מטבע אחד: השניים הופכים לאחד, האחד הופך לשניים. זאת יצירה חדשה, ביקוע אטום הקיום, והעוצמה הקיומית שלה שקולה בעוצמתה למוות. היא משנה מן היסוד את האדם, את כדורי דמו. זאת התשתית המטלטלת, להתרחשות הפרוזאית - ההתהלכות יחד של השניים שהפכו ליחידה אחת מצטרפת.

יום רביעי, 28 באפריל 2021

על הכפרה [פרשת אמור]

 

על הכפרה [פרשת אמור]

 

בפרשת המועדות שבפרשתנו, מופיע יום הכיפורים. כך הוא מתואר:

 

 יוֹם כִּפֻּרִים הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

[ויקרא כ"ג כ"ח]

 

פשוטו של מקרא אומר, יש יום אחד בשנה שהוא מכפר על חטאת האדם. היום אקטיבי, והאדם פסיבי. היום מכפר - או ריבונו של עולם מכפר ביום, והאדם מתכפר. פער גדול יש בין הדיבר הזה, ובין המשנה החותמת את מסכת יום הכיפורים:

 

 האומר 'אחטא ואשוב, אחטא ואשוב',

אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

'אחטא ויום הכפורים מכפר'

אין יום הכפורים מכפר.

עבירות שבין אדם למקום

יום הכפורים מכפר.

עבירות שבין אדם לחברו

אין יום הכפורים מכפר

עד שירצה חברו.

[יומא ח' ט']

 

כאן, בזירת העברות שבין אדם לחברו, האדם הוא האקטיבי, היוזם, הפועל. הפילוסוף הרמן כהן חשב, כי כאן, בפרשה הזאת, אנחנו עדים ליצירת האדם כיחיד. יחיד שאינו יכול להסתמך על אחר או אחרים, גורלו וחייו תלויים בו עצמו, בעבודתו ופעילותו. כך חשב גם ההולך בדרכו - הרב יוסף דוב סולובייצ'יק. את חלקו השני של חיבורו 'איש ההלכה' הקדיש לתשובה, הוא קרא לו בשם 'כוח היוצר שבו'.

הפילוסופיה בכלל והאתיקה בפרט, לא מגיעות אל היחיד. הפילוסופיה מעצם טבעה כהמשגה כלומר כהכללה, והאתיקה ותורת המשפט הנגזרת ממנה - בחוקקה חוקים החלים על הקבוצה כולה וממנה על הפרטים החברים בה. הכפרה מתייחסת לאדם הפרטי, לחטא המסוים שלו, לנפגע המסוים ממנו. כאן, במרחב הקטן שבין אדם לחבר שלו, היא פועלת. גם בחטא וגם בכפרה הזאת, בא לידי ביטוי האיש היחיד בעל השם הפרטי.

בספרו 'עד חוד הצער', מתאר אהרון אפלפלד - אדם שאהבתי ואני מתגעגע אליו ואל חוכמתו - נער המצטרף בתקופת השואה לחבורת לוחמים נגד הגרמנים. מסעותיהם ואימוניהם הם מסע רוחני של שינוי האדם והתפתחותו. וכך - בין השאר - הוא כותב:

 

מאז שהצטרפתי אל הלוחמים השתניתי ללא הכר. המפקד מבטיח לנו שאם נתאמץ, נתמיד באימונים, נדייק במילוי פקודות, נהיה בסוף המסלול לוחמים...

רק לפני שנה ישבתי על ספסל הלימודים, צעיר בער קומה ממוצעת, מרכיב משקפיים, ועד לשנת הלימוד האחרונה מצטיין בלימודים. על השנה האחרונה, שבה הסתבכתי בסתירות רבות, איני רוצה לדבר עכשיו. יש להניח כי בבוא היום יצטללו הדברים, אך זאת אומר, הורי כאבו מאוד את הירידה שלי בלימודים. כל שנותיי בגימנסיה הזהירו בתעודות שלי ציונים מעולים, הייתי גאוותם של הורי, ולפתע סטו חיי ממסלולם ושמחתם השקטה הפכה לחרפה...

עכשיו הם רחוקים ממני ואני כאן. לפעמים נדמה לי שכל שאירע לי בחודשים האחרונים אינו אלא ביעות שעתיד להתפענח. אני ללא ספק אצא אשם, משום כך אני משתדל מאוד למלא את הפקודות ולהיות לוחם ללא רבב...

התבוננתי במים ולהפתעתי לא זיהיתי עצמי: פני מלאו וסמקו וכתפי התרחבו. במעיל איכרים העשוי מעורות כבשים אני דומה יותר לאיכר צעיר מלתלמיד גימנסיה. גם הידיים התקשחו. זריזותי הקודמת אבדה לי, זריזות אחרת מדריכה את רגלי. אני מכופף פחים וברזלים, שובר מוטות, חופר עמדה תוך דקות. אני מסופק אם הורי יזהו אותי, ואם יזהו אותי מה תהיה תגובתם...

אני לא מתלונן, אני מקבל את הקשיים כחובה וככפרת עוונות. האימונים , והוא אינו רחוק, נהיה יצורי יער והעצים והשיחים יעטפו אותנו באדרת רחבה וחמה. [עמ' 7 - 8].

מתואר כאן מסע של שינוי, מסע מאשמה אל הכפרה. אבל הוא מסע של התקשחות, של פרימת הלבטים והגעה לקיום חייתי פשוט ומציית לפקודות. לעומת זאת מסע הכפרה של הכיפורים, הוא מסע מהכללי המושגי והקשיח, אל האישי, החוטא והמדבר עם מי שנפגע ממנו. להיות יחיד, זה להיות ביחד. לדבר עם האחר, להקשיב לו. להבין את הפערים שבין אדם לחברו, פערים העלולים לצמוח לכדי פגיעה וחטא שבין אדם לחברו. אפשר לומר שזה  מסע הפוך מהמסע שמתאר אפלפלד: מחייל שהוא חלק מקבוצת החיילים, אל תלמיד הגימנסיה מרכיב המשקפיים החותר להצטיין בלימודיו וחי בין קוטבי סתירות הקיום האנושי.

יום רביעי, 21 באפריל 2021

על גבולות האפשר [אחרי מות - קדושים]

 

על גבולות האפשר [פרשת אחרי מות - קדושים]

 

במהלך שתי פרשותינו, מופיע פסוק מורכב:

 

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם

לֹא תְנַחֲשׁוּ

וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

[ויקרא י"ט כ"ו]

 

שלושה איסורים, הדורשים - לכאורה - מציאת המכנה המשותף ביניהם. הניחוש והעוננות, שייכים לקבוצת הפרקטיקות לניחוש העתיד. כל אלה אסורות על פי התורה, הנימוק יכול להיות אחד משניים. יש האוסרים אותם משום דרכי העמים שנשללו כערך של התבדלות. יש האוסרים בנימוק המופיע בספר דברים בסוף סדרת איסורי ניחוש עתידות:

 

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

[דברים י"ח י"ג]

 

היו שמצאו את המכנה המשותף בין שלושת האיסורים בפרשתנו, בניחוש העתידות. הם הורו כי הדם היה אף הוא חלק מפרקטיקה של ניחוש עתידות. היו שלקחו את הדם לכיוון אחר: בפסוק אחר נאסרה אכילת פירות ערלה, רק החל מהשנה הרביעית הפירות מותרים. כשם שיש הגבלה על אכילת הפירות, כך יש הגבלה על אכילת הבשר. רק אחרי פרוצדורה של שפיכת הדם, מותר לאכול מן הבשר. את הניחוש והעוננות משכו אל עבר אכילת הדם, שכן העמים כשאכלו דם הוסיפו לכך ניחוש ועוננות.

אני הולך בדרך אחרת. את הניחוש והעוננות אני מעמיד בקבוצה אחת, קבוצת ניחוש העתידות. את התמימות אני מעמיד כהכרה בגבולות האפשר של התודעה, אי אפשר לדעת את העתיד. לכן כל הפרקטיקות של הניחוש אסורות, שכן הן חריגה מגבולות האפשר של האדם. החיים בתמימות, הם החיים בגבולות האפשר.

איסור אכילת הדם, נימוקו אף הוא מופיע בספר דברים:

 

 רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם,

כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ,

וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.

[דברים י"ב כ"ג]

 

בתמונת העולם הזאת, הדם הוא הנפש. לאדם ניתנה הרשות לאכול את בשר החיות, רשות וגבול בצידה - את הבשר ולא את הנפש.

נמצא המכנה המשותף בין שלושת האיסורים - דם, ניחוש ועוננות - הוא הגבול. יש גבול ליכולת האדם, הנפש והעתיד נמצאים מחוץ לו. יש גבול לכוח ולשליטה, הדם והנפש נמצאים מחוץ לו.  

ככל שאני מתבגר, ההכרה בגבולות האפשר נראית לי אבן היסוד לחיים ראויים. הניסיון לחרוג מגבולות אלה, סופו נפילה ושבר. כמובן שהניסיון לחרוג מעבר לגבולות, הוא מהות האדם, האדם היוצר והחדשן. אבל גם החריגה צריכה להיות תוך מודעות לגבולות האפשר. המיתוס היווני על דדלוס ואיקרוס, נוגע בשניות הזאת. דדלוס בנה כנפיים המאפשרות לאדם לעוף, ובכך חרג מגבולות האפשר של האדם. הוא מסמן את חלום האדם, שמומש - כמעט - על ידי לאונרדו דה וינצ'י, אחריו על ידי האחים רייט, ומשם אל נפלאות התעופה והטיסה אל החלל. איקרוס נטל חלק בחריגה, אך לא הכיר בגבולות האפשר. הוא התקרב לשמש, וכך נמסה השעווה והוא נפל.

כך כתב קאנט בספרו הדת בגבולות התבונה בלבד:

 

לעומת התיאולוגיה הביבילית [של התנ"ך והברית החדשה] עומדת בשדה המדעים תיאולוגיה פילוסופית, שהיא הנכס המופקד ביד פקולטה אחרת. זו, אם אך תישאר בתוך הגבולות של התבונה הטהורה... מן ההכרח שתהיה לה חירות מלאה להתרחב עד למקום שאליו מגיע המדע שלה... [עמ' 8 בתרגום העברי].

 

קאנט ראה את תפקיד הפילוסופיה, לשים את גבול האפשר לביביליה. אך מקורות היהדות - המקרא - כשהם לעצמם, הם השמים גבול שכזה. התורה מורה לאדם לחיות את חייו בתמימות, ללא חריגה מגבולות האפשר אל העתיד. להשתלט על הטבע ואף לאכול בשר, אך לא לעבור את הגבול אל הנפש.

 

פול צלאן כותב בשירו:

 

לְעֵת עֶרֶב,

בְּהַמְבּוּרְג, שְׂרוֹךְ נַעַל

אֵינְסוֹפִי -

שֶׁרוּחוֹת הָרְפָאִים נוֹגְסוֹת

בּוֹ -

כּוֹרֵךְ יַחַד שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹת - רֶגֶל זָבוֹת דָּם

לִשְׁבוּעַת - הַדֶּרֶךְ.

 

בין האינסוף לשרוך הנעל, בין דם אצבעות הרגל הזבות ובין הדרך, שם מתרחשים החיים. כדי לצעוד בהם, צריך להכיר באינסוף ולחתור אליו, אבל להיות קשור לסופי בגבולותיו.

 

יום רביעי, 14 באפריל 2021

על העוני [פרשת תזריע מצורע]

 

על העוני [פרשת תזריע מצורע]

 

המצורע, צריך להביא קרבן ביום טהרתו. התורה מתארת מהו הקרבן שעליו להביא, אבל מציבה בעיה:

 

וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת...

[ויקרא י"ד כ"א]

 

מהי הדלות? יש מושגים שעברו הפשטה, ההפשטה מותירה בחוץ את תיאורם הגדוש. בכדי לשוב ולהכיר במלוא משמעותם, יש לשוב לתמונה החושנית והמוחשית המכוננת אותם. במקרה הזה, פרשן התורה האבן עזרא, עושה את העבודה הזאת:

 

'דל' יש בגוף

כמו 'דלות ורעות' (בראשית מ"א, י"ט),

'אשרי משכיל אל דל' (תהילים מ"א, ב'),

'ככה דל בן המלך' (שמואל ב' י"ג, ד').

ויש דל שאין לו ממון.

 

הדלות המקורית היא דלות החומר, הפרות רעות הבשר מול הפרות הבריאות, הדל המתואר בתהילים שהוא החולה המתהפך על משכבו בייסוריו, אמנון בן המלך דוד שבאהבתו הנכזבת לתמר אחותו נראה רע, פניו נפולות. לאחר מכן עובר המושג הפשטה למי שאין לו ממון, לעני.

אולי הרגישות הגדול של אברהם אבן עזרא לדל, היכולת לתאר את גווני העוני, נובעת מכך שהוא עצמו היה נווד עני. הוא השכיל לתאר את נפשו החבוטה של העני, מוכה על ידי העשיר. כך הוא כותב בשירו:

 

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר –    אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב!

אָבֹא לְעֵת עֶרֶב –           אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,             אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי,            נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!

ההכרה בדל כדמות משמעותית שהתורה צריכה להתאים את דרישותיה ליכולותיו, רחוקה מלהיות מובנת מאליה. היא חידוש של התורה, יש אומרים - החידוש בהא הידיעה.

הפילוסוף הרמן כהן בספרו 'דת התבונה ממקורות היהדות', חושב שהטיפוס העני, הוא החידוש הגדול של התורה. הפילוסופים האקזיסטנציאליים, העמידו במוקד הגותם את המוות. המוות שהוא נחלת כל האדם, המודחק על ידי כל האדם, ורק המודעות לו - לטענתם - מעוררת את התודעה לחיות את החיים במלואם. גם פילוסוף יהודי גדול - פרנץ רוזנצווייג - חשב כך. רוזנצווייג פתח את ספרו 'כוכב הגאולה' בהיגד - הכל מתחיל מן המוות. לדעתו, כל אדם צריך לעמוד פעם על סף ההתאבדות כדי לעמוד מול המוות ומשם לשוב אל החיים. הרמן כהן טוען - כתבי הקודש לא מתעסקים במוות. במקום זאת, הם מתעסקים בחולי ובעוני. הסיבה לכך - עם המוות אין לנו מה לעשות, לכן העיסוק בו הוא עיסוק נרקיסיסטי, מרוכז בעצמנו ובחרדתנו ממותנו שלנו. לעומת זאת עם החולי ועם העוני יש מה לעשות, העיסוק בהם הוא הביטוי להצטרפות של אדם לאדם. מכאן נובעת הרגישות הגדולה של התורה לעני - אם דל הוא - ולחולה - כגון הזב והמצורע.

המשוררת זלדה כתבה שני שירים שכותרתם - הקבצן הקיטע. השיר הראשון:

 

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ בּוֹכֶה,

בִּכְיוֹ מְכַסֶּה אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ,

מַסְתִּיר אֶת הַפְּרָחִים.

בִּכְיוֹ –

חַיִץ עָשֵׁן בֵּינִי וּבֵין אֱלֹהִים.

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ תּוֹבֵעַ

שֶׁאָטִיל כָּל חַיַּי

אֶל כַּפּוֹ –

אֶת הַנִּגְלוֹת וְאֶת הַנִּסְתָּרוֹת,

אֶת כָּל שֶׁעָלוּל הָיָה לָבוֹא

אֶת כָּל שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת.

 

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ תּוֹבֵעַ

שֶׁאֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל

מִן הַכַּרְמֶל שֶׁבְּנַפְשִׁי וּמִן הַיָּם,

מִזְּרִיחוֹת הַחַמָּה –

וּמִן הַתְּהוֹמוֹת שֶׁבִּי.

הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ יוֹרֵק בְּפָנַי –

עַל שֶׁלֹּא שָׁכַחְתִּי אֶת עַצְמִי,

עַל שֶׁלֹּא מַתִּי.

 

בּוּזוֹ צוֹדֵק.

לַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית, הַשְּׁקֵטָה,

שֶׁקַּיֶּמֶת גַּם בַּלֵּב הָאוֹבֵד,

לְצִיר הָאַלְמָוֶת שֶׁקַּיָּם גַּם בַּלֵּב הַמְטֹרָף,

לֹא הוֹשַׁטְתִּי אֶת כֻּלִּי.

שָׁכַחְתִּי כִּמְעַט שֶׁגַּם הוּא, הֶעָנִי,

בֶּן־מִשְׁפָּחָה לַשֶּׁמֶשׁ,

שֶׁגַּם נַפְשׁוֹ תֵּהָפֵךְ לְשׁוֹשַׁנָּה

בַּדִּמְדּוּמִים.

 

בשיר הזה, הקבצן הקיטע תובע. המשוררת מרגישה שיש צדק בתביעתו, שהיא מעוררת אותה לנסות ולפעול, להצטרף אליו ולהעניק לו מהטוב שלה. והשיר השני:

 

הקבצן הקיטע

[ששוכב בצד המטורף של הדברים]

לא יוסיף להישען

על השמש,

קנה רצוץ, הזריחות.

לא יוסיף להישען על

יופיו של עלה,

קנה רצוץ, האביב.

לא יוסיף להישען על

המים.

קנה רצוץ, הנהר.

לא יוסיף להישען

על סנונית עפה,

קנה רצוץ, החלל.

לא יוסיף להישען

על אדם.

קנה רצוץ, הדיבור.

בחושך, ברקב, ובמוות,

אלוהים מנוחתו.

הוא לבדו

מחזיק את ידו.

השמש לא תפר

את נדר ההרמוניה

לנשק את לבו

המיילל,

הנהר לא יצא מעגול המוסיקה.

להושיט יד

למנודה.

 

בשיר הזה - בניגוד לראשון - יש תהום הפעורה בין הקבצן ובין המשוררת. אי אפשר לעבור אותה. כלום לא יעזור. הפרדוקס הזה מוצב גם בספר דברים [פרק ט"ו]. מצד אחד מורה הספר - 'לא יהיה בך אביון' - ומצד שני - 'לא יחדל אביון'. ביחס למוות אין פרדוקס, אין מה לעשות. ביחס לעוני יש פרדוקס, והוא מותיר מקום לתנועה, לחיים, להתמודדות ולניסיון לשנות את מה שכל כך קשה לשנות.

 

 

יום רביעי, 7 באפריל 2021

על העין הטובה [פרשת שמיני]

 

על העין הטובה [פרשת שמיני]

 

בפרשתנו מופיעה אחת הדרמות הגדולות והקשות המתוארות בתורה, מות שני בני אהרון. שני הבנים שהקריבו אש זרה אשר לא צוו, נשרפו באש שיצאה מלפני ריבונו של עולם. אהרון מגיב בדממה, לא בחלופה המתבקשת של בכי וצעקה. משה מורה לאהרון ולבניו לא לנהוג מנהגי אבלות, לא לפרוע שיער ראשם ולא לפרום את בגדיהם. כך נוצרת חזית אחידה של אהרון ומשה, המעצבת אבלות עצורה ושותקת.

בכל זאת יש פער בין משה ובין אהרון. אהרון מחליט לא לאכול את קרבן החטאת, משה קוצף על כך. מבחינת משה, לא רק שצריך להימנע מדרכי האבלות, אלא יש להמשיך בעבודה הסדירה כולל אכילת הקורבנות. אהרון דוחה את כעסו של משה, ואומר:

 

הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה'

וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה

וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם

הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!

[ויקרא י' י"ט]

 

משה נענשה ומשנה את עמדתו:

 

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה

וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

[שם שם כ']

 

מהו אופי השינוי?

חכמים הורו שהשינוי הוא שינוי קוגניטיבי, משה הכיר שהטיעון של אהרון אמיתי:

ומודה על האמת זה משה, שנאמר 'וישמע משה, וייטב בעיניו.' [אבות דרבי נתן ב' מ'].

 

ישנה אמת, משה החטיא אותה ואהרון השיג אותה. השכיל משה להודות על האמת, לשנות את אופן הכרת המציאות שלו.

אני הולך בדרך אחרת. כששאל רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו, מהי הדרך הטובה שיבור לו האדם? תשובתו של רבי אליעזר היתה: עין טובה [אבות ב'  ט']. הברייתא באבות דרבי  נתן מורה, כי העין הטובה היא מידת השפע וההטבה. התלמיד הרוצה שהוא ילמד ואחרים ילמדו, זאת היא העין הטובה, בניגוד לזה הרוצה שהוא ילמד ואחרים לא [אבות דרבי נתן, א' מ']. אל האמפטיה לאחר, יש להוסיף תכונה נוספת של העין היפה - הבחירה. כך אומרת המשנה במסכת תרומות:

 

שיעור תרומה: עין יפה  - אחת מארבעים... והבינונית - מחמשים, והרעה -  מששים. [תרומה ד' ג'].

 

יש שלוש חלופות, והבוחר לתרום בשפע הוא בעל העין היפה. היפה והטוב, שתי קטגוריות אחיות ומצטרפות. יש לי חלופות, ואני בוחר ביפה ובטוב.

בתולדות הפילוסופיה, קאנט חולל מהפכה. הוא הורה כי התבונה איננה רק מתבוננת סבילה במציאות, אלא היא המעצבת אותה. קאנט חשב שהתבונה היא התבונה האוניברסאלית וכל אחד מבני האדם הוא מקרה פרטי שלה. ממשיכי דרכו הלכו הלאה והורו - כל יחיד מעצב מציאות שונה, בהתאם לעולמו ערכיו ומידותיו.

אהרון - על פי הדרך הזאת - לא הורה על אמת. הוא הורה על תחושת הלב, על האופן בו הוא רואה את הטוב. בעיניו, כך נראים הדברים בעיני ריבונו של עולם - הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!. משה לא השתכנע בלוגיקה של אהרון, אלא קיבל את עיצוב המציאות הרך יותר שהציע אהרון. הגמישות הזאת של משה - שעל פי אבות דרבי נתן היא התדמות לאלוהים המשנה את עמדתו כמה פעמים כמתואר בתורה - היא המידה הנעלה, הגמישות, הרחוקה מלהיות מובנת מאליה.

א. ב. יהושע, בספרו 'אש ידידותית', שולח את הגיבורה שלו - דניאלה - למסע באפריקה. בין היתר מראה לה שם גיסה ירמיהו, פיל מיוחד:

 

עינו השמאלית של הפיל צרה ורגילה, שקועה בבשר הלחיים השחור, אך הימנית ענקית ופקוחה לרווחה, עין קיקלופ סקרנית וחכמה, שמתנועע בתוכה אישון כחלחל או ירקרק, והיא מתבוננת בעולם באנושיות מלנכולית.

'מה זה?' היא נרעדת ונפעמת, 'זאת עין אמיתית?'

'ודאי. האיש הזה, שהיה מטפל חיות באחת השמורות, הבחין בעין המיוחדת הזאת מיד לאחר שהפיל נולד, וגם שם לב שבגלל הפגם הגנטי הפילה דוחה את התינוק שלה ואפילו עלולה להתנכל לו, ולכן הוא קיבל רשות משלטונות השמורה לבודד את הפילון כדי להגן עליו וגם כדי להראות את נפלאותיו לעולם. וככה הוא נודד אתו ממקום למקום, מקים סככה וגובה דמי כניסה. [עמ' 78].

 

דניאלה המהופנטת, שבה לאחר זמן להתבונן שוב בעין הפיל:

 

...ובתוך הכחלחלות הצהבהבה ירקרקה, שמופנית אליה בערגה, נקווית לחלוחית, שאט אט מתגבשת לדמעה, ואחריה זולגת עוד אחת, והדמעות של החיה האילמה, שאולי גם מכירה לה טובה, מזעזעות את נפשה של התיירת, כאילו ברגע זה סוף סוף מתמלאת המשאלה שהביאה אותה לאפריקה בחג החנוכה. [עמ' 180].

 

מזווית ראייה מסוימת, העין הטובה היא פגם. היא לא אובייקטיבית, מידתה אינה האמת. השיקול של משה - העבודה צריכה להימשך כסדרה - אמיתי יותר. אבל הפגם הזה, ההטיה, היא אנושית. היא המוסיפה את החמלה ואת הרוך. זאת היא הדרך הטובה שידבק בה האדם. אשרי האיש - כמשה - שגם אם לו עצמו לא היתה עין טובה ורכה, הוא השכיל להקשיב לאחיו, ולבחור בעין הטובה שלו.

 

 

 

יום שלישי, 23 במרץ 2021

על ההקדשה [פרשת צו]

 

על ההקדשה [פרשת צו]

 

בדרכו של עולם, לכל אדם יש סוף. מכיוון שיש לו סוף, הוא צריך להעביר את מקל השליחים הלאה. אוי לו למי שאיננו יודע ללכת, להכין את אשר יהיה מעבר לו. אבל ההעברה, אמורה להתקיים בסוף - לא בהתחלה. פרשתנו - פרשת צו, היא פרשה של התחלה. התחלת העבודה במשכן, הקדשת אהרון ובניו. הם הראשונים, האבות המייסדים של הכהונה. ובכל זאת, הכהונה לא מתחילה בהם.

הכהונה מתחילה במשה, הוא המקריב הראשון של הקורבנות במשכן. תוך כדי ההקדשה, הוא מעביר בעדינות את ההובלה לאהרון. וכך ההתחלה היא התחלה, היא המשך. כך מוטבעת צורה של המשכיות, בה אין ראשית, אלא רק משך וזרימה עד קצה הגבול ומשם על ידי האחר - הלאה...

זהו הסיפור של כתבי הקודש. האדם נברא בצלם אלוהים, כצל של האחר הגדול. והאישה נוצרת מהצלע של צל הצלם, וכך הלאה.

ההקדשה של אהרון, היא פעולת הסמיכה הראשונה  המתוארת בכתבי הקודש. הסמיכה היא פעולה פיסית, הטלת המשקל של הסומך על הנסמך. זה כבד, אולי מעיק, אבל ממחיש כי אני מקבל על מנת לתת.

בשפה העברית המודרנית, התהפך המושג. לסמוך אין משמעו עוד מהאב אל הבן, אלא בהיפוך מהבן על האב. אני סומך על מי שיש לו כוח, נותן בו אמון. ב'סמוך' ההפוך יש מהסרת האחריות, מהיהיה בסדר. ב'סמוך' המקורי, יש העברה של אחריות, עם כובד משקלה. גם כאן יש אמון, אבל אמון של בניית אחריות ולא של פירוקה.

ההעברה הזאת רכה, זה לא אומר שהיא פשוטה. מערכת היחסים בין משה לאהרון מורכבת מראשיתה. משה ניסה להתנער מהשליחות, בטענה שהוא איננו איש דברים. ריבונו של עולם מציע, אהרון יהיה נביאו. זאת מערכת קשה. אפשר לתאר את משה, מתייסר - האם אהרון אומר את אשר רצה שיאמר. בוודאי שיש פערים, בוודאי שיש אי התאמות.

המתחים פורצים, כאשר מרים ואהרון מדברים על משה שלקח אישה כושית. הכתובים סתומים, יד הדמיון משלימה אותם. משה הוא אחר, שונה. האחרות שלו באה לידי ביטוי למשל, באישה הכושית שלקח. אף דמות תנ"כית אחרת, לא נישאת לכושי או לכושית. יש כאן הליכה נגד הזרם, נגד המקובל. אף אחד לא מבין את משה, גם לא אהרון. הסמיכה והאמון, צריכים להתרחש למרות הזרות והאחרות הזאת.

בפרשות הבאות, נשמע על מות בני אהרון. גם בהן יהיו 'קצרים' בין משה ובין אהרון. משה יחשוב שעל אהרון ובניו הנותרים להמשיך בעבודתם, אהרון יעמוד על דעתו כי הוא אבל. שוב, יש פערים.

דן פגיס כתב סדרת קטעים לא פשוטה על אביו. בהם הוא כותב בין השאר:

 

'לא הבנת את אבא שלך', אומר לי האיש המגושם, חבר לקלפים של אבא, 'בכלל לא הבנת אותו. אתה דומה לו אבל רק מבחוץ, אם תסלח לי על גילוי הלב.' אני מתעצבן. 'ובכן מה? הוא צריך לחזור לחיים כדי שאבין אותו?' 'לא לא', אומר החבר לקלפים, 'זה אתה שצריך לחזור לחיים. אבל אם תסלח לי על גילוי הלב, אין לך הרבה סיכויים לזה.'

 

ערך ההמשכיות אינו מבוסס על התאמה. לעיתים, דווקא על אי ההתאמה. למרות הפערים, מי שחשוב לו - מוצא את הדרך להעביר את הלפיד הלאה, והאחר - לקחת אותו ולהמשיך במרוץ. משה ואהרון מהווים דגם ומקור השראה, דווקא מפאת הפערים והמתחים שביניהם. הם מלמדים אותנו שאסור שהכהן - או כל בעל סמכות אחרת - ירגיש שאתו התחיל העולם ואתו ייגמר. מישהו הסמיך אותי, סמך עלי, ואני סומך על מישהו, שימשיך אל מעבר לי.