יום רביעי, 18 בפברואר 2015

על התרומה [פרשת תרומה]


על התרומה [פרשת תרומה]

 

כך נפתחת פרשת תרומה:

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

 

זאת הפעם הראשונה שהמושג 'תרומה' מופיע בתורה, ועל כן יש לפרש אותו. כך מפרש אותו רש"י:

 

תרומה - הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה.

 

אך הלשון מורה על פרשנות קצת שונה, והתורה עצמה מפרשת את הביטוי באופן קצת אחר:

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה.

וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'.

רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ.

מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה', תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.       [במדבר ט"ו י"ח-כ"א]

 

התרומה איננה רק הפרשה, יש לה כיוון - כלפי מעלה. התרומה היא הרמה. רש"י נטרל את המשמעות הזאת של המושג, הותיר רק את ההפרשה. אך נראה שהמושג המקורי כולל גם את הכיוון, כלפי מעלה. כמובן שהמשמעות היא מטאפורית, שהרי לא מרימים את התרומה אלא מפרישים חלק ושמים אותו בצד. הרמב"ם הקדיש פרק בספרו 'מורה נבוכים', למטאפורה של ההרמה, ועיונו חשוב גם להבנה מדויקת של המושג בפרשתנו:

ירידה ועליה הם שני שמות אשר נקבעו בלשון העברית לנחיתה ולהתרוממות. כאשר גוף נעתק ממקום כלשהו אל מקום נמוך ממנו אומרים: ירד, וכאשר הוא נעתק ממקום כלשהו אל מקום גבוה ממנו אומרים: עלה. אחרי-כן הושאלו שני שמות אלה לרוממות ולגדולה; כך שבשעה שיישפל מעמדו של איש יאמרו: ירד וכאשר מעמדו יגבה ברוממות יאמרו: עלה. אמר יתעלה: 'הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה' (דברים כ"ח, מ"ג), ואמר: 'ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ' (שם, שם, א'), ואמר: 'ויגדל ה' את שלמה למעלה' (דברי הימים א', כ"ט, כ"ה) ויודע אתה כמה הרבו להשתמש בביטוי 'מעלין בקדש ולא מורידין'.

בדרך זאת משתמשים בפעלים אלה גם בשעה שהעיון הופך נחות יותר והאדם מפנה מחשבתו אל דבר שפל מאוד, אומרים: ירד. כמו כן בהפנותו מחשבתו אל דבר רם ונכבד אומרים: עלה.

ומאחר שאנו, קהל בני-האדם, שפלים שבשפלים מבחינת המקום ומבחינת מעמד המציאות ביחס למקיף, ואילו הוא יתעלה עליון שבעליונים במציאות לאמיתה, ברוממות ובגדולה, לא עליונות מבחינת מקום, ומכיוון שהוא יתעלה חפץ להעביר ידיעה ממנו ולהשפיע התגלות על מקצתנו - הביע את נחיתת ההתגלות על הנביא או את שרייתה של שכינה במקום כלשהו במלה ירידה, והביע את הסתלקות אותו מצב של נבואה מהאיש או את הסרת השכינה מן המקום במלה עליה. מכאן שכל ירידה ועליה שאתה מוצא אותן מוסבות על הבורא, מכוונות למשמעות זאת בלבד.                  [חלק א' פרק י']

 

התרומה איננה הרמה של חלק מהתבואה למקום גבוה, במובן של העתקת גוף ממקום למקום. התרומה היא הסטה של חלק למקום אחר, אבל היא התרוממות מבחינת המשמעות והפשר. מכיוון שהוא יתעלה עליון שבעליונים במציאות לאמיתה, ברוממות ובגדולה, לא עליונות מבחינת מקום - לכן קוראת התורה להפרשה - תרומה והרמה.

המטאפורה של 'עליון' ביחס לריבונו של עולם, ראשיתה בספר בראשית. שם מצויה תמונה מעניינת מאוד לענייננו:

 

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ, וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

                                                                                       [בראשית י"ד י"ח - כ']

 

פסוקים אלה הם פסוקי פלאים, שעוררו מימי קדם ועד ימינו יהודים, נוצרים, אנשי כת קומראן, פרשנים וחוקרים. מיהו אותו כהן פלאים? מנין בא ולאן הוא הולך? מהי אמונתו המיוחדת הנדמית כדומה לאמונת הייחוד של אברהם? החידה מתעצמת, לנוכח האזכור השני של מלכיצדק בתנ"ך - בתהילים מזמור ק"י:

 

(א) לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי, עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.

(ב) מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִּיּוֹן, רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ.

(ג) עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ, מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ.

(ד) נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם, אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק.

(ה) אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ, מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים.

(ו) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת, מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה.

(ז) מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה, עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ.

 

פרופ' יהודה אליצור טען בקריאה מעניינת, כי מושא המזמור הוא המלך יהושפט. הוא מבסס את קריאתו על שני ביטויים מיוחדים המופיעים במזמור, המזכירים - על פי קריאתו - את תיאורי יהושפט:

 

א. מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה [ז], מזכיר את המתואר בספר מלכים ב', פרק ג'. ירבעם מלך ישראל מבקש מיהושפט מלך יהודה להצטרף אליו למלחמה במלך מואב. הם מתחבטים באיזו דרך להוביל את צבאותיהם -

 

וַיֹּאמֶר: אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה? וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם.

וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב.

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה', וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ? וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה'. וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: מַה לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אַל, כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב.

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ.

וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'.

וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה' עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים.

 

ההליכה בדרך העוקפת, דרך המדבר, הובילה לבעיית מים קשה. זאת נפטרה על ידי הפנייה לריבונו של עולם בעזרת נביאו אלישע, שהובילה לנס הגבים בנחל. הוא הנחל המוזכר במזמור.

 

ב. עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ [ג], רומז לישועה ניסית נוספת המתוארת בדברי הימים ב' פרק כ'. עמון ומואב באים להילחם עם ישראל. יהושפט עורך תפילה המביאה לידי ביטוי את ביטחונו ותלותו בריבונו של עולם. לאחריה מופיע הפסוק:

 

וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם, וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ, בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

 

הביטוי 'בהדרי קודש' - לדעתו של יהודה אליצור - הוא אזכור ל'הדרת קודש' של יהושפט.

 

ג.  השורש להשוואה בין מלכי צדק לבין יהושפט - לדעתו של יהודה אליצור - הוא הדמיון בין ה'צדק' בשמו של הכהן ל'שפט' ולמשפט שבשמו של המלך, מה שאיננו רק מדרש שם אלא מתאים לתיאורי יהושפט בפרק י"ט מדברי הימים ב':

 

וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר.

וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים: רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה', וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט...

 

על רקע זה מתבאר הפסוק הקשה שבמזמור: נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם, אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק. מלכי צדק מהווה דמות להתייחסות, אך יהושפט שונה ממנו. בעוד מלכי צדק וכהונתו הם מופע חולף שלא הותיר שושלת והמשכיות, יהושפט המלך הצדיק מלכותו המכונה כאן כהונתו תהיה לעולם.

נשוב לאברהם. הוא פוגש איש מעם אחר, דומה לו באמונתו, ותפקידו - כהן. אברהם נוהג בו כפי שאנחנו יודעים שמאוחר יותר יש לנהוג ביחס לכוהנים: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. המעשר הוא אחיה של התרומה. והנה הוא מופיע שוב ביחס לכהן ובהקשר של העליון אליו יש להתרומם כדי להגיע אליו. יש מעין נטיה טבעית בנפש, בהיפגשה בכהן - לחוש את העליון ולתת לו מאשר לך.

הפילוסוף היהודי הגדול פרנץ רוזנצווייג, הורה כי כוחם של מקורות היהדות הוא בכך שהם יוצרים אדריכלות של התודעה. יש מערך של כיוונים, מה'בראשית' אל ה'גאולה'. אדם מוטל בעולם שהוא תוהו וכאוס, בחירתו בתורה היא בחירה בחיים שיש בהם מערך כיוונים בו הוא יכול להתמצא. פרשתנו ומושג התרומה שבה מורים שיש עוד מערך כיוונים הנוסף לאיש התורה - מעלה ומטה. בעולם שכזה אפשר לא רק להפריש מתנה אלא גם להרים תרומה. אל מול עולם של חולין שאין בו קודש, עולם אופקי שאין בו לאן להתרומם, ניצבת תמונה חלופית המאפשרת על ידי הרמת התרומה להגיע לאשר הגדיר הרמב"ם - התרוממות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין תגובות: