על
שורשי הזהות [פרשת ראה]
בפרשתנו
מופיעה פרשת נבואה מוזרה:
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם,
וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.
וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ
לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם, וְנָעָבְדֵם.
לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל
חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים
אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ
וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.
וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת,
כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ
מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת
בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
את
המוזרות של הפרשה, היטיב להגדיר האברבנאל:
והנה הנביא הזה הנזכר בפרשה לא יימלט [אין אפשרות
להימלט מאחת משתי אפשרויות]: אם שנאמר שיהיה נביא שקר, ולכן צרפו עם 'חולם חלום'...
והנה אמר 'נלכה אחרי אלוהים אחרים... ונעבדם', ולכן יומת כי דיבר סרה. ויקשה לזה
אומרו, 'ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת' כי אם הוא נביא שקר, איך יצאו
מופתיו לפועל?!
ואם אמרנו שהוא נביא אמת, ולכן בא האות והמופת,
והיה העניין לניסיון כמו שאמר הכתוב, יקשה אומרו: 'והנביא ההוא... יומת כי דיבר
סרה על ה' אלהיכם להדיחך מן הדרך אשר צוה ה'.' והלא הוא היה ירא ה' ולא אמר מה
שאמר כי אם לנסותם לדעת אם הם אוהבים את ה'... ולא היה דעתו חלילה להדיחם מן הדרך
אשר ציווה אותם - אם כן למה יומת?! מה עשה?!
על
פניו, הפרשה איננה מתאימה לא לאפשרות שהנביא הוא נביא שקר [שהרי האותות שנתן
מתקיימים] ולא לאפשרות שהוא נביא אמת [שהרי הוא מומת על כי דיבר סרה].
כבר
חכמים עמדו על הקושי הזה, והציעו לו שני פתרונות:
'ובא האות והמופת'.
אמר רבי יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב סוף
עובדי עבודה זרה, יינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות. אל תשמע להם.
מפני מה? 'כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים'.
אמר רבי עקיבא: חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים
ומזלות לעובדי עבודה זרה. הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות
נביאי שקר כחנניה בן עזור. [ספרי דברים פ"ד]
על
פי רבי יוסי הגלילי, הנביא הוא נביא שקר. הסיבה שהאותות התקיימו היא כי מנסה ה' את
העם.
על
פי רבי עקיבא, הנביא היה נביא אמת ואחר כך הפך לנביא שקר. זו הסיבה לתמונה המורכבת
שהטעתה אותנו.
הרשו
לי להציע לכם נקודת מבט שונה על הפרשה. לשם כך, בואו ונתבונן בכלל הלכתי אחר -
'אין אדם משים עצמו רשע'. כך מנסח הרמב"ם את הכלל וכך הוא מנמק אותו:
גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את
האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם
הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה
שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם
ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג וכללו של דבר
גזירת מלך היא. [רמב"ם הלכות סנהדרין
פרק י"ח הלכה ו']
משמעותו
של הכלל 'אין אדם משים עצמו רשע', היא שאדם לא מתחייב בדין על פי הודאתו. הנימוק
על פי הרמב"ם הוא, כי לאדם ביחס לעצמו יכול להיות מניע לחייב עצמו. המניע הוא
יצר המוות הנטוע באדם [או בחלק מהאנשים]. המניע הזה מטה מהאמת, ועל כן פוסל את העדות.
אציע
טעם אחר לכלל 'אין אדם משים עצמו רשע'. ייתכן שטעם זה חולק על הרמב"ם, וייתכן
שהוא מסביר את עומק שיטתו. עדות דורשת מהאדם המעיד ניטרליות. עליו לדבוק באמת, ללא
אינטרס. העמדה הטבעית של אדם ביחס לעצמו איננה ניטרלית, הוא בעל אינטרס לחיות ואף
לא לסבול [מלקות]. אדם לא משים את עצמו רשע, כי אם הוא רשע יהרגו אותו. אם הוא
מעיד עדות המשימה את עצמו רשע - הרי יש כאן פתולוגיה. משהו לא טבעי, ואותו בית
המשפט לא מקבל.
נחזור
בחזרה לפרשת הנביא. הנביא בא ותובע מבני האדם ללכת בדרך מסוימת. הוא מביא אות
ומופת, האמורים לתת אישוש וגיבוי לתביעתו. האות והמופת מתפקדים כמו העדים. הם
מורים כי מה שנאמר הם דברי אמת. אבל לכל אדם יש זהות. הזהות של נמעני התורה היא
האמונה באלוהי ישראל. אם הנביא אומר ללכת ולעבוד אלוהים אחרים, הרי הוא סותר את
הזהות. ביחס לזהות אדם לא ניטראלי. אינני מה שאני מפני ששקלתי את האפשרויות השונות
והחלטתי שזאת הטובה ביותר. אני מה שאני - ככה. כי כך נוצרתי. כי זאת זהותי. כי זאת
הזהות אליה נרקמתי משחר ילדותי. כיוון שאינני ניטרלי, עדות לא תוכל לשנות את
זהותי. אינני עסוק בשאלה - כיצד ייתכן שהאות המאשש את דברי הנביא התקיים. זה לא
מעניין אותי. אדם לא משים עצמו רשע, ואדם לא סותר את זהותו.
זהו
אחד הכשלים המצויים ביותר בתרבותנו הפוסט מודרנית. בתרבות זו מוצגות הזהויות
כמצרכים על דוכני הסופר מרקט. אדם נוטל לעצמו תמהיל של זהויות, ומחליף אותן מפעם
לפעם. כמו ביחס למצרכים, הוא שוקל אם לקנות מוצר אחד או אחר. הוא ניטרלי ביחס
אליהם, ובוחר את מה ש'בא לו', את המתאים לו באותה השעה, את מה שהוא מרגיש צורך בו.
אני זקוק לשקט - אקנה מוצר של בודהיזם ופרקטיקה של יוגה. אני זקוק לפסגות של ריגוש
- אשמע מיסה נוצרית המביאה אותי לפסגות של מוות. ואם בערב יום הכיפורים אני מתגעגע
למעט יהדות, אקנה מוצר של 'כל נדרי' ו'נעילה'. אני ניטרלי ביחס לכל הזהויות, אין
אחת מהן שלי יותר מהאחרות. הפרשה מאתגרת את הפוסט מודרניות ואומרת - לא. יש זהות
שהיא שלי. למה? ככה. כי זה אני. לכן גם אם הנימוקים והאותות והמופתים מורים לי
לעזוב אותה ולהעדיף אחרת - אינני מקבל את האותות. אני עומד בזהותי למרות שהשיקול
הרציונאלי מורה לי שיש זהות אחרת עדיפה ממנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה