על החיבורים [פרשת יתרו[

על החיבורים [פרשת יתרו]

 

נסיבות הגעתו של יתרו אל משה רחוקות מלהיות ברורות, הן כתובות בשפה המגלה טפח ומכסה טפחיים:

 

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם, כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה.

 

מה הקשר הסיבתי תודעתי ורגשי בין השמועה ששמע יתרו, ובין הגעתו אל מחנה ישראל שבמדבר ואל משה? מהם אותם שילוחי ציפורה? מדוע היא נמצאת עם אביה ולא עם משה? מדוע טורחת התורה בהקשר הזה לספר מה היתה עילת קריאת שמות הבנים?

 

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה, אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים.

וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה: אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם, וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה.

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם ה'.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם.

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים, וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

 

מדוע צריכה התורה לספר לנו שיתרו בא אל המדבר? הרי אנחנו יודעים שישראל ומשה נמצאים במדבר? מה פשר ההודעה ששולח יתרו למשה: אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ? משהו מוזר ומלאכותי יש בה. האם לא טבעי יותר היה לומר 'אני בא עם המשפחה שלך'? או 'אני בא עם אשתך והילדים'? בפגישה מתוארות הפעולות בלשון רבים - וַיִּשְׁתַּחוּ... וַיִּשְׁאֲלוּ... וַיָּבֹאוּ... חוץ מפעולה אחת המתוארת בלשון יחיד: וַיִּשַּׁק. מה פשר השינוי? מיהו האחד שנשק לרעהו - משה או יתרו? מדוע לא נשק השני? מהו וַיִּחַדְּ? איזו פעולה הוא מתאר? איזה רגש? מה פשר הכפילות בדברי יתרו - בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם? מדוע פעם אחת מִיַּד מִצְרַיִם ופעם אחת מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם? מהו עַתָּה יָדַעְתִּי? מה קרה עכשיו שגרם ליתרו לדעת? מה פשר הביטוי כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם? מה הוא מוסיף להבנת התובנה החדשה של יתרו? מדוע יתרו מעלה עולות עורך  סעודה מזמין את אהרון ואת הזקנים ולא את משה?! או אולי הזמין ומשה לא בא?

לפני שנפנה לענות על כל השאלות, צריך להתבונן בתמונה באופן כללי. התחושה העוברת אלינו הקוראים היא שיש כאן אי התאמה. בטקסט הגלוי מתוארת פגישה מחברת ואוהבת בין שני חלקי משפחה שהופרדו בדרך זו או אחרת, ובטקסט הסמוי

יש מתיחויות וסבכים רבים ועלומים. נפנה עתה לתאר את הטקסט הסמוי. איעזר בפרשנים שונים שנקטו עמדה אל מול אחרים, מפאת ריבויים לא אזכיר אותם הפעם בשמם. בחלק מהמקרים מדובר בהשערה, שאחרות יכולות להיות לא פחות טובות ממנה.

-

השמועה מגיעה אל יתרו, ומניעה אותו לפעולה חריפה. הוא עוזב את אזור הנוחות שלו, ויוצא אל המדבר. אנחנו הקוראים לא מבינים עדיין מה טלטל את נפשו, אך יוצאים איתו למסע - אל הפגישה. הוא נוטל אתו את בתו, אחר שילוחיה. אנחנו לא יודעים שהיו 'שילוחים', אנחנו אפילו לא יודעים מהם 'שילוחים'. אנחנו יודעים שציפורה נמצאת עם אביה ולא עם משה, אנחנו יכולים להסיק ש'שילוחים' הם פירוד בין משה ובין ציפורה. למה? לא ברור, לא ידוע. אבל עכשיו ההצטרפות בין יתרו למשה היא מאורע עוד יותר מסתורי. משהו קרה שהניע את יתרו להתגבר לא רק על אי הנוחות שביציאה אל המדבר, אלא גם על הפירוד שבמשפחת בתו. אנחנו הקוראים מקבלים מהתורה מידע על תחושת הזרות והאיום שהיו למשה במצריים, תחושה שבאה לידי ביטוי בשמות הבנים. האם הזרות והחרדה היו חלק מהעילה לפירוד בין משה לציפורה?

יתרו מגיע אל המדבר. המדבר הוא חשוב מאוד, מודגש למרות שהוא ידוע לנו הקוראים. אולי הוא מוקד האמביוולנטיות בתחושותיו של יתרו. מצד אחד הוא שמע על הצלחות יוצאות דופן של חתנו, מצד שני לאן הובילו ההצלחות האלה? למדבר?! הוא מגיע אחר שילוחיה של ציפור. שילוחין על ידי מי? על ידי משה שרצה לגונן עליה מהסביבה המאיימת במצריים? אולי גם על ידי יתרו שלא חשב שאלה חיים הראויים לביתו? ועכשיו הוא נמצא בדיסוננס. מצד אחד יש הצלחות גדולות של החתן המצריכות שינוי במגמת הפירוד, מצד שני יש מדבר. ההכרזה המנוכרת על בואו חושפת את המבוכה הרגשית. הוא מציג את עצמו בצורה מנוכרת - לא אומר 'אני' וסומך על ההכרות - ומבליט את הקרבה המשפחתית. אפשר לשמוע בטקסט הסמוי את הריחוק, זה שהוביל לשילוחין. הוא מגבה את הקרבה ב'אשתך' שעכשיו היא לא 'ביתי' וב'ילדיה' שהם לא 'נכדי' ולא 'ילדיך' - כל החיבורים המשפחתיים מופיעים כריחוקים, רומזים על הסתירות הרגשיות בהן הוא נתון. ואז הפגישה. פעולות הדדיות, מחוות, ורק הנשיקה חד צדדית. לא חשוב אם רק משה נשק ליתרו או רק יתרו נשק למשה, ברור שיש כאן חסימה רגשית. יש פער בין הטקס ההדדי, ובין התהומות שאין בהם דיאלוג, אין קרבה ואין הדדיות.

יש דיבור. משה מספר. את כל התלאות ואת כל ההצלות. 'ויחד יתרו'. הוא חד לנו חידה. האם זאת החדווה? ואולי להפך -  בשרו נעשה חידודין חידודין? אולי גם וגם? מצד אחד ההצלחה המסחררת של התגברות על האימפריה המצרית. מצד שני רק עכשיו קולט יתרו באיזה תהומות של איום היה העם, איום שחל גם על בתו מכוח הקשר שלה למשה. הדיסוננס גובר. האם הוא רוצה חיים שכאלה לבתו או לא?! דיבורו של יתרו מגומגם. 'מיד מצרים... מתחת יד מצרים...' הדיבר השני חושף את אשר הסתיר הראשון, את הכוח הנורא שהופעל על העם. באוזני השומע מתחוללת חרדת הניצול, ההבנה המאוחרת של הטראומה שעברה על העם. עתה הוא יודע. לא לפני כן. לא כששמע מה קרה ויצא לדרך. הוא מבין שמה שהתרחש לא היה רק יציאה משעבוד, הוא מבין את אשר זדו עליהם, הוא קולט את הזדון, את הכוונה להשמיד את העם, את גזרת כל הבן הילוד - בין אם שמע עליה ובין אם לא. הוא מבין שהסיפור היה הרבה יותר רציני ממה שהוא חשב. הוא עורך סעודה ומזמין את אהרון ואת הזקנים. משה לא מוזמן, או מוזמן ולא מגיע. עם כל השמחה והקרבה, יש גם כעס וריחוק. כשם שרק עכשיו מבין יתרו את גודל ההצלה, כך רק עכשיו הוא מבין את גודל האיום שאל תוכו לקח משה את בתו ואת נכדיו. בגלוי יש רצון להתקרב ולאחד מחדש את המשפחה, בסמוי יש כעס ופירוד רב יותר מבעת השילוחין.

אנחנו קוראים את התיאור המופתי הזה, המשכיל למסור את שני הרבדים של ההתרחשות. מבינים עד כמה קשרים בין בני אדם מורכבים וסבוכים ובלולים מגלוי ונסתר. מבינים טוב יותר את עצמנו, ואת החיבורים שבחיינו.