על הרצון [פרשת תרומה]

על הרצון [פרשת תרומה]

 

פרשת תרומה, מעמידה את המשכן - ליבו של מחנה ישראל - על הרצון:

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

 

הדבר רחוק מלהיות ברור מאליו. שפת התורה היא שפת הצו, החל מהצו הראשון המורה לאכול מפרי עצי הגן ולא לאכול מפרי עץ הדעת. [בראשית ב' ט"ז - י"ז]. הפרשה הקודמת פרשת משפטים, מפתחת את שפת הצווים - המצוות והאיסורים. מובן יותר, ועל פניו מתאים יותר היה, לו היתה פרשת המשכן כתובה בשפת הצווים ולא בשפת הרצון. התופעה הזאת, קוראת לנו להתבונן במבט נוסף על מושג הרצון או הרצון הטוב [כך מעמיד רש"י את 'ידבנו לבו' שבפסוק].

מחלוקת גדולה היא בין החושבים ובין ההוגים, האם האדם מונע על ידי ההכרח או על ידי הרצון. הפילוסוף הגדול קאנט, הורה כי שאלת הרצון היא אנטינומיה. אנטינומיה משמע - התודעה האנושית מובנית לחשוב את שני קצות הסותר. מצד אחד האופן בו אנו חושבים על העולם הוא אופן סיבתי, לכל דבר יש סיבה ועל כן הוא הכרחי. מצד שני האופן בו האדם תופש את עצמו הינו אופן חופשי, האדם תופש עצמו כבוחר עצמאי בין אפשרויות שונות. בין ההוגים היהודים, הרמב"ם הוא איש החירות הרדיקאלי. הוא מורה כי האדם בן חורין, ולא רואה כל מערך סיבתי המטה אותו מהבחירה המשוחררת [הלכות תשובה פרק ה']. ב'שמונה פרקים' נוקט הרמב"ם עמדה מתונה יותר, הוא מורה כי יש מערכים סיבתיים [כגון מזגו של האדם] המטים אותו מנקודת החופש המוחלט. אך עדיין הרמב"ם דבק בעמדתו - האדם יכול ברצונו החופשי לגבור על כל הטיה ולבחור באשר הוא רוצה לבחור. לדעתו של הרמב"ם, עמדה זו היא תנאי הכרחי לאפשרות קיומו של הצו. אי אפשר לצוות על מי שאינו חופשי לציית או שלא שלציית לו, אי אפשר לצוות - וודאי שלא להעניש על אי ציות לצו -  את מי שמוכרח לפעול באופן כל שהוא על פי מערך סיבתי. בעולמי הקטן, אני מחזיק בעמדתו של הרמב"ם, כך אני מפענח את העולם שבו אנחנו פועלים.

המשנה ובעקבותיה ההלכה, מתמודדת עם בעיה מעניינת בתחום המתח שבין חופש הרצון ובין הצו. האם אפשר לכפות אדם - באמצעות כוח - לקיים צו? אם אכן הרצון הוא תנאי הכרחי לאפשרות קיומו של צו, הרי כפייה לקיים את הצו מבטלת את הצו. המשנה [ערכין פרק ה' מ"ו] מורה, כי אפשר לבצע הליך שכזה: כופין  אותו עד שיאמר רוצה אני'. על פניו המושג מבטל את עצמו, אם כופין אותי הרי שאינני רוצה במובן של הרצון החופשי?! הרמב"ם בהביאו הלכה זו, הציע לה פירוש:

 

ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס...?

שאין אומרין אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

                                                                                 [הלכות גירושין פ"ב ה"כ]

 

הרמב"ם טוען שיש לאדם כמה רצונות, ולעיתים הם אינם עולים בקנה אחד זה עם זה. במקרה הזה - יש רצון אחד שלא לתת את הגט, ויש רצון שני להיות מישראל. הקוד האתי של ישראל מורה לתת את הגט, ומכאן ששני הרצונות סותרים. כשמפעילים כוח על האדם כדי שיתן את הגט, מבטלים רצון אחד - שלא לתת את הגט, אך מעמידים את האדם על רצונו השני - להיות מישראל, כלומר לתת את הגט. נמצא שבסופו של דבר האדם עושה פעולה על פי רצונו, וזאת פעולה שלימה.

רבי צדוק הכהן [הוגה חסידי מעמיק ממסורת קוצק ואיז'ביצה] מוסיף עוד חידוד לעמדת הרמב"ם ['אור זרוע לצדיק' עמ' ל"ג]. הוא רואה את מארג הרצונות של האדם, כבנוי מרצונות מרכזיים ומהותיים, ומרצונות שוליים ואקראיים. במקרה הזה, הרצון להיות מישראל הוא הרצון המהותי, והרצון שלא לתת את הגט הוא הרצון האקראי והמקרי. על כן - לדעתו - ראוי לכוף את האקראי בפני המהותי וכך להיות אדם שלם יותר.

בעל ה'שפת אמת' [אדמו"ר חסידי משושלת גור], מבצע מהלך פרשני נועז לדברי הרמב"ם [דברים תרמ"א]. הוא טוען כי מי שצריך לכוף את עצמו הוא האדם עצמו. הכפייה איננה חיצונית, על ידי אחר, על ידי בית הדין. המדובר במאבק פנימי של האדם בין רצונותיו הסותרים.

אני אינני מקבל את פרשנותו של הרמב"ם למשנה. שתי סיבות לדבר: האחת - יש כאן סכנה גדולה. משטרים טוטליטאריים מחנכים את אזרחיהם מחדש, מעצבים את רצונם. מי שהחירות חשובה ויקרה לו, מי שהחופש הוא ערך בעיניו, לא יכול להשלים עם מצב בו מופיע האדם לאחר שכפו אותו [כלומר הפעילו עליו לחץ, כגון - היכו אותו] ומכריז 'אני רוצה לתת גט'. יש כאן חילול של חירות האדם. הסיבה השניה - אינני חושב שיש כאן רצון. האדם האומר 'רוצה אני' איננו רוצה, הוא כפוי ועל כן מטרת החוק לא הושגה.

הרשו לי להציע פרשנות אחרת לדברי המשנה. 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'. מהותו של החוק, היא המודעות לזירה החלקית בה הוא יכול לפעול. פלוני חייב על פי החוק לתת גט לאישה. הוא מסרב, ממרר את חייה ולא מאפשר לה להתחיל פרק חדש בחייה. איש החוק מבין שהמטרה שלו היא להשיג גט לאישה. יחד עם זאת הוא יודע שהחוק דורש שהגט יינתן מרצון. הפתרון שמציעה המשנה הוא כזה: החוק איננו חופש חדרי בטן, הוא מגביל את עצמו לשדה הגלוי של השפה. אפשר לכפות אדם לומר 'רוצה אני', החוק מסתפק בכך. הוא מותיר מחוץ לתחום את ה'אמת', את הרצון האמיתי של האדם. ייתכן שהאדם אמר 'רוצה אני' למרות שהוא לא רוצה, החוק אומר: דייני בכך.

העולה מדברינו, היא תפישת חירות מוחלטת. אדם ממלא צו באופן מלא, רק אם הוא באמת רוצה לקיים אותו. יש אפשרות לכפות אדם לומר דברים, אין אפשרות לכפות אותו לרצות דברים. תובנה זו היא רבת משמעות. היא מורה כי כל עולם המצוות עומד על הרצון החופשי לקיימן. איש ההלכה הוא איש הרצון, ולא כפי שמצויר לעיתים - איש כפיית הרצון.

פרשת המשכן הופכת להיות גולת הכותרת של התורה. כאן, בלב הפועם של העם היהודי, מתברר שהכל עומד על נדבת הלב, שהיא - כפירושו של רש"י - הרצון הטוב.