על השפה [פרשת נשא]

על השפה [פרשת נשא]

פרשת נשא מכילה את אחת החידות הגדולות שמציבה התורה בפני לומדיה. פעם אחר פעם חוזרת הפרשה על קרבן הנשיאים, כל קרבן זהה לחברו. כך נוצרת הפרשה הארוכה שבין הפרשות, ואם נהיה כנים - המלאה שבהן. מדוע היה צורך לחזור על כל קרבן? אפשר היה לקצר ולכתוב שכולם הביאו את אותו הקרבן?!

מנעד התשובות לשאלה הוא זה: יש המורים כי למרות הזהות החיצונית יש שוני בתודעה ובכוונה בין המקריבים. יש המורים - על פי שינויים קלים של אות - כי למרות שבמבט ראשון היתה זהות, במבט שני ומעמיק היתה שונות. יש המורים כי הדגש הוא על היכולת להיות זהה ולא לייצר שונות. יש המורים כי כאן נתנו כבוד לכל אחד למרות הזהות. ברצוני להציג בפניכם אופן אחר הנותן פשר לחזרה הזאת.

לשפה ישנם כמה תפקידים. האחד מהם הוא להעביר מידע. מהבחינה הזאת, לאחר שקראנו קרבן של נשיא אחד - יש בידינו את המידע הדרוש. די היה להוסיף על האחרים כי הביאו קרבן כקרבן הראשון. יש לה עוד תפקידים, על אחד מהם אני חושב כשאני נזכר בסבתי. היא היתה שרה לי שיר ערש, אינני יודע באיזו שפה שלא הבנתי הוא הושר. אולי ביידיש, אולי ברוסית ואולי בליטאית. אני זוכר אותו היטב, שרתי אותו לילדי ועתה לנכדי. את המילים אינני יודע, אני מלווה את הניגון בג'יבריש המזכיר לי את שירת סבתי. המוסיקה של השפה היא ישות בפני עצמה, גם ההלכה מכירה בה:

קראה [את המגילה] תרגום, בכל לשון - לא יצא.

אבל קורין אותה ללועזות בלעז,

והלועז ששמע אשורית - יצא.                                     [משנה מגילה פרק ב' א']

המגילה צריכה להיות נקראת בלשון הקודש. הלועזות - אינם מבינים עברית, לכן קוראים להם בשפה שהם מבינים. ובכל זאת הלועז ששמע את המגילה בלשון הקודש - יצא. והרי הוא לא מבין? יש משהו במוסיקה של השפה העברית, העובר אל התודעה למרות שהיא לא מפענחת את המילים.

אני נזכר בבת משפחה קטנה שאמרה לי: 'אני יודעת ערבית.' היא החלה לדבר בג'יבריש של ערבית. שאלתי אותה: 'איך אומרים 'עץ' בערבית?' היא הביטה בי בקפידה ואמרה: 'אני יודעת את השפה, לא את המילים.'

המוסיקה של השפה מכילה את המקצב, המקצב חורג מתפקיד העברת המידע. על כן במוסיקה יכולה להיות חזרה על קטע. אני כבר 'יודע' אותו, אבל הוא בא לא לשם המידע אלא לשם המקצב. החזרה על קרבן הנשיאים מטשטשת בתודעה את פשר המילים, הופכת למקצב חוזר ונשנה. החזרה היא ערך בתורת הלימוד של החכמים, זאת הזדמנות להתבונן בה:

אמר ליה בר הי הי להלל: מהו שכתוב: [מלאכי ג'] 'ושבתם וראיתם, בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו'? היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו?

אמר לו: עבדו ולא עבדו - שניהם צדיקים גמורים הם, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.

אמר לו: ומשום פעם אחת קרא לו 'לא עבדו'?!

אמר לו: כן. צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסאות [להוביל משא עשר פרסאות] - בזוז, אחד עשר פרסאות - בשני זוזים.                  [חגיגה ט' ע"ב]

מאה ואחת חזרות יש בהן כדי להטביע את החומר הנלמד בזיכרון. אך ההטבעה לא נעזרת בכוח השפה להעביר מידע, הוא עבר כבר בפעם הראשונה. החזרה מתרגמת את השפה למקצב, והוא המוטבע בתודעה.

לרבי פרידא היה תלמיד, שהיה שונה לו ארבע מאות פעמים - וכך למד.

יום אחד קראו לרבי פרידא לדבר מצווה, שנה לו ארבע מאות פעם, ולא למד.

אמר לו רב פרידא לתלמידו: 'מה שונה הפעם?'

אמר לו: מאותה השעה שאמרו לאדוני שיש דבר מצווה,  הסחתי דעתי, שכל רגע אמרתי בליבי - 'עכשיו יעמוד אדוני וילך, עכשיו יעמוד אדוני וילך.'

אמר לו: תן דעתך ואלמד אותך.

חזר ושנה לו ארבע מאות פעמים.

יצאה בת קול ואמרה לו: נוח לך שיוסיפו לך ארבע מאות שנים, או שתיזכו אתה ודורך לעולם הבא?

אמר: שנזכה אני ודורי לעולם הבא.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו.                               [עירובין נ"ד ע"ב]

החזרה והקצב מכניסים את התודעה למצב מדידטיבי, בו מוטבעת בה השפה. היסח הדעת הוא מצב הפכי למצב שכזה, ולכן איננו מאפשר את ההטבעה.

פרנץ רוזנצווייג מבחין בין מה שאנחנו יכולים לדעת על ריבונו של עולם, ובין היכולת לדבר אליו. יש אופן של ידיעה המתרחש רק תוך כדי פעולה. על כן הוא כותב, 'בכל ימות השנה יכול שהסיפור על אתונו של בלעם שפתחה את פיה ודיברה, הוא לי בגדר אגדה, אך לא בשבת פרשת בלק, כשהוא מדבר אלי מתוך ספר התורה הפתוח' [מבחר אגרות וקטעי יומן, עמ' 336].

על משקל זה אפשר לומר: בשעה שמתבוננים בכל ימות השנה בפרשת נשא, נדמית החזרה על פרשות הנשיאים מיותרת ומלאה. אך בשעה שמקשיבים לה בבית הכנסת כשהיא נקראת על ידי הקורא בניגון, המצב שונה. היא הופכת למוסיקה מרגיעה, המילים מיטשטשות, והמנגינה מרגיעה אותנו - כפי שהרגיע אותי הניגון הלא מובן של סבתי.