על הסדר [פרשת יתרו]
פעם למדתי עם ילד בן שלוש את פרשת יתרו. הסברתי את הבעיה בה הבחין
יתרו באופן ההתנהלות של משה, ואת העצה שנתן לו. סיפרתי על שרי האלפים שרי המאות
ושרי העשרות, הסברתי את ההיגיון שבשיטה. כשסיימתי, אמר לי:
-
'השיטה של יתרו לא טובה'.
-
'למה?'
שאלתי.
-
'יותר
מידי מסודר' ענה לי.
עיקרון הסדר הוא העיקרון העליון של התורה כולה [ראו מה שכתבתי על המושג
בדף לפרשת 'וישלח']. ישנן הרבה מאוד מערכות של מצוות ושל חיים, שעיקרון הסדר הוא
העיקרון המארגן שלהן. מחנה ישראל המסודר על פי השבטים, על דגליהם. מתנות כהונה יוצרות
סדר חלוקתי, כך גם מתנות עניים - תרומה, מעשר, מעשר מן המעשר. סדר העבודה בבית
המקדש, סדר התפילה וברכותיה [מכאן - ה'סידור'], סדר הזמנים והמועדים, ועוד. אל
מושג ה'סדר' אפשר להוסיף את מושג ה'גבול', המסדיר ומסדר את הטריטוריה ואת הנכנסים
של כל אדם ואדם. אפשר לטעון, כי מעבר לתוכן - כגון התוכן של הברכות השונות שבתפילת
העמידה - עצם הסדר חשוב יותר, והוא מתלכד - כשמפשיטים אותו כך - עם הסדר של מערכות
אחרות. המשנה במסכת יומא, מפרטת את הסדר של הפעולות היוצרות את 'סדר עבודת יום יום
הכיפורים'. היא מסכמת ואומרת:
כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר, אם הקדים
מעשה לחברו לא עשה כלום.[1]
למרות שכל רכיב קיים, הפגיעה בסדר מובילה לכך ש'לא עשה כלום'. בתלמוד
מובאת ברייתא ובה מחלוקת עם המשנה:
כל מעשה יום הכפורים האמור - על הסדר. אם הקדים
מעשה לחבירו - לא עשה כלום.
אמר רבי יהודה:
אימתי?
בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים,
אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ,
אם הקדים מעשה לחבירו
מה שעשה עשוי.
רבי נחמיה אומר:
במה דברים אמורים?
בדברים הנעשים בבגדי לבן, בין מבפנים בין מבחוץ,
אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ
מה
שעשה עשוי.
רבי יהודה ורבי נחמיה, חושבים שהסדר הוא עיקרון חלש יותר [ביחס למשנה].
הם מורים על מערכות בהן שיבוש הסדר לא מבטל את ערך המערכת כולה. אבל המשנה על
מקומה עומדת, מורה כי ביטול הסדר בכל מערך עבודת הכהן ביום הכיפורים, מבטל את ערך
המערכת כולה.
גם את עשרת הדיברות - המופיעות בפרשתנו - אפשר לראות כמערך צורני. אפשר
להעמיק ולחשוב מדוע דווקא עשרה ציוויים אלה הם המכוננים, מדוע הם ולא אחרים. אבל
אפשר לחשוב אחרת - מעבר לתוכן של כל דיבר ודיבר, הצבת עשרה עיקרים היא היוצרת
נקודת התייחסות, סביבה אפשר לבנות את העם. לאור נקודת מבט זאת, אפשר לבחון גם את
סיפור שבירת הלוחות. סיפור זה הוא מהמופלאים שבתורה, אילולא מקרא כתוב אי אפשר
לאמרו. היעלה על הדעת שמשה שובר את לוחותיו של ריבונו של עולם?! הרבה נכתב על
שבירת הלוחות ופישרן, אחד יחיד ומיוחד שכתב עליהם היה בעל ה'משך חכמה' - רבי מאיר
שמחה הכהן מדווינסק:
...וזהו 'ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל
ומחולות', הבין טעותן 'ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות'. רצונו לומר: כי אין
שום קדושה ועניין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו, ואם הביא הלוחות היו
כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן.'[2]
ישעיהו ליבוביץ', שם את האצבע על דברי בעל ה'משך חכמה', הפך אותם לאבן
יסוד במשנתו. לאחר שהוא מביא את דבריו ומנתח אותם, הוא מוסיף עליהם:
וזאת עלינו להבין כי הביטוי 'פסל וכל
תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ,
מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה. יש
לשים לב אל מה מצביעים דברי הרב הנעשים אקטואליים ביותר אף על פי שנכתבו לפני
שבעים שנה בלבד.[3]
על פי דרכנו, אפשר להטות את הדברים למושג הסדר. לוחות הברית יוצרים מוקד
של עשרה עיקרים חרוטים באבן, אלה אמורים להוות את הקוד האתי של העם היהודי. קוד
אתי הוא מרכיב חשוב, הוא מארגן סביבו את החיים. אבל הוא עלול להתנוון [להיהפך
לאבן, למאובן], כאשר מקדשים אותו ורק אותו. מכאן יכולים לצמוח נבלים ברשות התורה,
כאלה שעורכי דין יוכיחו שמעשיהם אינם עבירה על אחד מהחוקים. על כן חשוב שמצד אחד
יהיו לוחות אבן ועליהם עקרונות המסדרים את החיים, ומצד שני - שיהיה כוח לשבור את
הלוחות. משה כתב לוחות שניים, וחז"ל הפליאו והורו:
לוחות ושברי לוחות מונחות בארון.[4]
מי שפיתח את הסמל של הלוחות השבורים, היה הפילוסוף ניטשה:
כאן אשב ואצפה, סביבי שברי לוחות ישנים
וגם לוחות חדשים חרותים למחצה...
הא אחי, שברו נא לי את הלוחות הישנים!...
שברו, שברו נא לי את הלוחות של נטולי
השמחה!...
הא אחי, יש לוחות שהעייפות חרתה אותם ויש
לוחות מעשה ידי העצלות...
במי טמונה הסכנה הגדולה ביותר לכל עתיד
האדם? האם לא בצדיקים ובישרים?
שברו, שברו נא לי את הצדיקים והישרים!
הא אחי, האמנם הבנתם דברי זה?[5]
ניטשה חושב שההתקבעות בסדר, בחוק, ביומרה של האדם שהוא מקיים את החוק
והופך לצדיק - היא הסכנה הגדולה לאדם. מכאן - לדעתו - נולדים הפשעים הנוראים
ביותר. לכן הוא קורא לשבירת הלוחות, לפריעת הסדר, ולהעמדה במקומם של רוח האדם
היוצרת והדינאמית שאיננה מתקבעת.
אני בוחר בדרכם של החכמים, 'לוחות ושברי לוחות מונחים בארון'. עצת יתרו,
בניית סדר של חוק ושל שפיטה, יחד עם גמישות המאפשרת לחרוג מהסדר. לוחות אבן
המקבעים את החוק ואת הסדר, יחד עם שברי לוחות המורים לא להתקבע ולהמשיך ולהפליג
הלאה. כפי שפירש בעל ה'שפת אמת' את המאמר הזה של החכמים:
לכן אמרו 'לוחות ושברי לוחות מונחין בארון',
כי נשאר עוד שברים שצריכין לברר עד לעתיד.[6]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה