על האדם המורד [פרשת שמיני]
התורה מעבירה לקוראיה מסרים סותרים, ביחס למותם של בני אהרון:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא
אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא
צִוָּה אֹתָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם,
וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: 'הוּא אֲשֶׁר
דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד', וַיִּדֹּם
אַהֲרֹן.[1]
המינוח 'אש זרה', הדגש 'אשר לא ציווה אותם' והמוות - מהווים סימנים לכך
שמדובר במעשה שלילי. לעומת זאת 'בקרובי אקדש' מורה על אנשים חיוביים. האם מדובר
במעשה שלילי של אנשים חיוביים? קשה לקבל זאת. המעשה שעשו בני אהרון נראה כנובע
מאישיותם, אי אפשר להפריד בין הדבקים. או שרואים את המעשה כחיובי ואזי מובנת
ההתייחסות אליהם כאנשים חיוביים, או שרואים אותו כשלילי ואזי לא מובנת ההתייחסות
אליהם כ'קרובים'. אם המעשה חיובי והאנשים חיוביים, לא מובן המוות. כך מנסה הספרא
לפתור את החידה:
כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו
כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהוא: 'וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא
אש?!', מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר: 'ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא
איש מחתתו ויתנו בהם אש.'
אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'אני אכבד אתכם יותר
ממה שכיבדתם אותי. אתם הכנסתם לפני אש טמאה, אני אשרוף אתכם באש טהורה.'
הספרא מורה שבני אהרון היו אנשים חיוביים, מערכת השיקולים שלהם טובה
ומטרתה לעשות את הישר. על כן המוות שלהם עובר מהפך ל'מוות טוב' - באש טהורה. מדרש
רבה מביא פתרון אחר:
אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בארבעה מקומות מזכיר
מיתתן של בני אהרן, ובכולן מזכיר סירחונן.
כל כך למה?
להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד.[2]
רבי ירמיה מפריד בין האישיות ובין המעשה. האישיות - טובה, המעשה - רע,
העונש - על המעשה הרע. בכך לא נפגמה האישיות החיובית. ברצוני ללכת בדרך אחרת.
המושגים 'טוב' ו'רע', הם מושגים יחסיים. הם נקבעים ביחס לחוק. אם יש חוק שעל פיו
אסור לעבור את הכביש כשהאור ברמזור אדום, הרי העובר במצב זה עושה מעשה 'רע' וצפוי
לעונש. אם ישנה קהילה בה אין חוק שכזה, הרי מי שיעבור כשהאור אדום לא יעשה מעשה
רע, וממילא לא יהיה צפוי לעונש. הסיפור נהיה מסובך יותר, כשיש חוק ויש טעם לחוק.
המצב מסתבך עוד יותר, כשהאדם האמור לציית לחוק הוא אדם מיוחד, מוכשר, וחכם. הנה כך
מספרת אליס מונרו על המורה מיס האטי מילטון והעימות שלה עם התלמידה המיוחדת שלה,
רוז:
יום אחד היא כתבה שיר ארוך על הלוח וביקשה
מכולם להעתיק ולשנן אותו ולמחרת לדקלם בכיתה. זה היה בשנה השלישית או הרביעית של
רוז בתיכון, והיא לא האמינה שיש להישמע להוראות האלה כפשוטן. היא למדה שירה בקלות;
נראה לה הגיוני לדלג על השלב הראשון. היא קראה את השיר ולמדה אותו, בית אחרי בית,
אחר כך קראה אותו כמה פעמים בלבה. בזמן שעשתה זאת, שאלה מיס האטי למה היא לא
מעתיקה את השיר. רוז השיבה שהיא כבר יודעת את השיר, אף שלא היתה בטוחה לגמרי שזה
נכון.
'באמת?' אמרה מיס האטי. 'עמדי עם הגב
ללוח.'
רוז עשתה כמצוותה, רועדת בשל התרבבותה.
'כעת דקלמי את השיר לפני הכיתה.'
ביטחונה של רוז לא היה מוטעה. היא דיקלמה
את השיר ברהיטות. מה ציפתה שיקרה אז? תדהמה ומחמאות וכבוד שלא היתה מורגלת בהם?
'טוב, את אולי יודעת את השיר,' האמרה מיס
האטי, 'אבל זאת לא סיבה לא לעשות כפי שנאמר לך. שבי וכתבי אותו במחברת שלך. אני
מבקשת שתכתבי כל שורה שלוש פעמים. אם לא תסיימי, את יכולה להישאר אחרי השיעור.'
רוז אכן נאלצה להישאר אחרי השיעור, כמובן,
זועמת וכותבת בזמן שמיס האטי הוציאה את הרקמה שלה. כשרוז לקחה את המחברת שלה אל
שולחנה, מיס האטי אמרה במתינות אך בפסקנות, 'את לא יכולה לחשוב שאת טובה יותר מאחרים
רק כי את יכולה ללמוד שירים. מי את חושבת שאת?'[3]
יש כאן פרדוקס. ברור שרוז טובה יותר מהאחרים, לפחות בשדה השירה. ברור
שהחוק - להעתיק מהלוח - לא מתאים לה, הוא מיותר עבורה. מצד שני, מהותו של החוק
שהוא חל על כולם למרות אי ההתאמה לפרטים מסוימים. בני אהרון היו קרובים לריבונו של
עולם. חלק מקרבתם נבעה מייחודם, מכך שהם חשבו בראש גדול, שהם רצו לצעוד בדרך משל
עצמם. אבל אי אפשר לאפשר להם לצעוד בדרך אישית, מפני שאז המערכת מתפרקת. לכן הם גם
קרובים וגם נענשים.
כל המתבונן במערכות, רואה כי לא הטובים ביותר מקודמים בהן, אלא דווקא
האפורים מעט. היו ימים בהם התרעמתי על כך, ראיתי בכך בריחה מהמצוינות. היום אני
נוטה לראות בכך הבנה מערכתית וארגונית. נדב ואביהוא לא היו יכולים להוביל את העם,
אפילו לא לעמוד בעמדת מפתח שתאפשר להם להקריב את האש. הם מסכנים את העם, ולכן -
כמו סוקרטס - אי אפשר היה לאפשר להם להיות בקהילה.
ומה יעשה מי שמוצא בעצמו את התכונה האינדיבידואלית הזאת? האם נגזר עליו
להיות איש מדון לקהילתו? האם אין אפשרות שיביא לידי ביטוי את כישוריו וינהיג את
עמו? המקרה של רבן גמליאל מורה שיש דרך. רבן גמליאל היה נשיא, מנהיג עמו בתקופתו.
יחד עם זאת, היתה בו התכונה האינדיבידואלית, חוסר הרצון והיכולת ללכת בתלם. כששאלו
אותו תלמידיו מדוע הוא לא מציית לחוק אותו לימד אותם? מדוע הוא קורא קריאת שמע
כחתן? מדוע הוא רוחץ כשהוא אבל ואונן על אשתו שמתה? תשובתו היתה - 'איני כשאר כל
אדם'.[4] מדוע
לא הוקיעו אותו כפי שהוקיעו את סוקרטס בתור משחית נפש הנוער? מדוע לא יצאה אש
ופגעה בו? נדמה לי שהתשובה היא שרבן גמליאל הביא לידי ביטוי את המרכיב האנטי
מסגרתי ואנטי חוקתי שבו בפינות של רשות היחיד ולא על הבמה ברשות הרבים. יש דברים
שקהילה יכולה לשאת ויש דברים שלא. להקריב אש זרה בבית המקדש, את זה אי אפשר לשאת. להתקלח
בבית - את זה אפשר לשאת. האיש המיוחד צריך למצוא את האיזון בין היותו חלק מהקהילה
ובין היותו אינדיבידואל. אם ימצא את האיזון החכם, יוכל להיות 'גם וגם', להביא לידי
ביטוי את כוחותיו היצירתיים המתפרצים ופורצי הגבולות בתוך גבולות החוק והקהל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה