על עודף הבחירה [פרשת מטות מסעי]
מי שקורא את פרשתנו וזוכר את הקודמות לה, עומד מופתע לנוכח אשר מסופר בה:
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם
אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר
וְאֶת רֶבַע
חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן
וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ
בֶּחָרֶב.[1]
מה?! את בלעם?! האיש שהפליא לברך את ישראל?!
בהמשך הפרשה, מתגלה הסיבה לענישת בלעם:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?!
הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר
בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר,
וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'.[2]
בדבר בלעם?! בלעם הוא שיזם את ה'תרגיל' בו החטיאו בנות מדיין את ישראל?!
הן לא כך מסופר בפרשת בלק:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים
וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת
אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.[3]
כאן מסופר שהעם התחיל לזנות, אין רמז לכך שבלעם הסית את בנות מדיין. אמנם
רש"י כותב:
'לזנות אל בנות מואב' -
על ידי עצת בלעם
כדאיתא בחלק [כמו שמופיע בתלמוד בפרק
חלק].
התלמוד אומר זאת - כנראה, הן על סמך סמיכות הפרשיות בין סיפור בלעם
לסיפור הזנות עם בנות מדיין, והן על סמך הפסוקים שהובאו לעיל. אבל בעת ההתרחשות,
אין רמז למעורבות בלעם באירוע. מה פשר כל זה?
התורה מראשיתה, מתארת אנשים מורכבים באמת. לא כמליצה השחוקה השגורה בפי
אנשים - 'הוא איש מורכב'. האדם של פרק א' בבראשית הוא איש שונה בתכלית מהאדם של
פרק ב', כפי שהפליא לתאר הרב סולובייצ'יק ב'איש האמונה'. אלה שני טיפוסים שונים,
הדרים בכפיפה אחת. אילולא פחדתי, הייתי אומר כי מדובר כאן במעין 'פיצול אישיות',
מעין 'ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד'. בסיפור של סטיבנסון, דמות אחת היא דמות
הגונה, והשניה - רעה ללא מעצורים. בסיפור התנ"כי מדובר בפנים שונות של האדם,
לאו דווקא באמות מידה של טוב ורע. ייתכן וזה פשר שני הסיפורים על בלעם: באחד הוא
מופיע כאיש המתפעל מישראל ומברך אותו, ובשני כאיש השונא את ישראל ומכשיל אותו.
ועדיין החידה מטרידה: מה גורם להבדל בין שני תיאורי בלעם?
בואו ונתבונן שוב בפרשת בלעם. בלק שולח מלאכים לבלעם, קורא לו לבוא ולקלל
את ישראל. בלעם מבקש מהם ללון בביתו, כדי שישמע מה ידבר אליו ריבונו של עולם.
ריבונו של עולם אומר לבלעם לא ללכת. בלק שולח שרים רבים ונכבדים מהראשונים, ובלעם
אומר כי גם אם ייתן לו בלק מלוא ביתו כסף וזהב - הוא לא יוכל לעבור את פי ה' לעשות
קטנה או גדולה. יחד עם זאת, הוא מבקש מהשרים ללון בביתו, כדי שישמע מה יוסיף ה'
לדבר אליו. אלוהים נגלה לו בלילה ואומר לו, אם לקרוא לך באו האנשים - לך אתם. אבל
- רק את אשר אומר אליך תדבר. בלעם הולך. בדרך נגלה המלאך לאתון ועוצר אותה. לאחר
פקיחת עיני בלעם, גם הוא רואה את המלאך. בלעם אומר כי בעיניו - הוא יחזור לאחוריו.
המלאך מורה לו להמשיך, אך שב ומצווה עליו לומר רק את אשר יורה לו. בלעם הולך,
ומברך את הברכות המופלאות.
האם כל אותן ברכות קסומות היו מילותיו של ריבונו של עולם, אותן שם בפי
בלעם? לא נראה לי. הרושם שאני מקבל מקריאת הברכות, כי מדובר בברכות יצירתיות, אותן
הוגה בלעם מלבו הסוער. אך אם כך הם פני הדברים, מה פשר ההוראות בתחילת הפרשה
המורות לבלעם לומר רק את אשר ישים ריבונו של עולם בפיו?
מי שמתבונן בנבואה התנ"כית, רואה כי מדובר בשאלה כוללת על מהות
הנבואה. מצד אחד מורים הנביאים - 'כה אמר ה' ', ובכך מעמידים את עצמם כמוסרים את
דבר ה' כהווייתו. מצד שני די ברור לקורא הנבואות, כי כל נביא מטביע בנבואה את
חותמו האישי. חכמים גיבשו תובנה זו למילים: 'אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד'.[4] את
האיזון בין השמיעה לדבר ה' ובין הביטוי העצמי, אפשר לאפיין מתוך התבוננות בדברי
ירמיהו:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
'מָה אַתָּה רֹאֶה, יִרְמְיָהוּ?'
וָאֹמַר:
'מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.'
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי:
'הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת,
כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ'.[5]
מה היטיב ירמיהו לראות? האם מישהו אחר היה רואה משהו אחר? נראה לי
שה'היטב' היה בבחירת המילים בהן תיאר ירמיהו את התמונה. אפשר היה לבחור מילים
אחרות - 'ענף שקד', 'עץ פורח', 'פרחים לבנים'. המילים שבחר הנביא, הובילו לנבואה
שהשתמשה בהן. הנביא איננו חופשי לומר כל אשר יעלה על דעתו, ריבונו של עולם מראה לו
תמונה הקובעת את תחום הדיבור. אבל בתוך התחום הזה, הוא בן חורין לבחור וליצור
ולעצב את נבואתו שלו.
כך אירע גם לבלעם. אלוהים הורה לו לומר את אשר יורנו, למעשה הוא פרש
לפניו אלבום של תמונות. בלק הוא המוביל אותו בכל פעם למראה אחר, אבל בהשקפת העולם
התנ"כית המוביל אותו הוא ריבונו של עולם:
וַיְהִי בַבֹּקֶר
וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם
וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא
מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.[6]
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ
וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ
הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא
יִתְחַשָּׁב.[7]
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק:
'לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר
תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם,
אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה
וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה
וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם.[8]
'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב
וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל
ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ
וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.[9]
וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם
רֹאשׁ הַפְּעוֹר
הַנִּשְׁקָף
עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.[10]
וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו
וַיַּרְא אֶת
יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו
וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים.[11]
ריבונו של עולם לא שלל את חירותו של בלעם, אלא הגביל אותה. הוא הראה לו
תמונה, ובלעם ברוחו היוצרת והחופשית נשא עליה את דברו. ומה קרה לאחר מכן? לאחר תום
הנבואות, הסתיימה המסגרת שחוקיה היו הגבלת החירות ויצירה חופשית בגבולות הללו:
וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ
וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.[12]
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים
וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.[13]
אלה הם שני פסוקים עוקבים, הראשון מסיים את פרק כ"ד והשני מתחיל את
פרק כ"ה. עליהם כותב אחד מפרשני המקרא המיוחדים - שמואל דוד לוצאטו[14]:
בלעם בלכתו מעם בלק לשוב אל ארצו עבר
במדיין, ושם שמע כי ישראל החלו לזנות אל בנות מואב, ומתוך כך היו משתחווים לאלוהיהם,
ואז הבין כי זה לבדו הוא הדרך המוכשר להחליש את ישראל, ונתן עצה לבני מדיין שישלחו
שם את בנותיהם היותר חשובות, כדי לפתות את ישראל לעבוד את אלוהיהן, ועל ידי כך
אלוהי ישראל יעזוב אותם.
מעשה הזנות היה מעשה של בני ישראל, ללא מעורבות של בלעם. הוא שמע [המקביל
לראה] זאת, והפעם, ללא המסגרת שנכפתה עליו, הופיעה זהות אחרת שלו, זאת שחיפשה את
הרע בישראל ולא את הטוב.
הפרשנות הזאת מובילה אותי להתבונן - שוב - בשאלת הבחירה החופשית. יודעי
דבר העמידו את 'פרדוקס הבחירה החופשית', שהוא אחת ממחלות דורנו. הליברליות העמידה
את ערך החירות כערך עליון. כתוצאה מכך, נוצרה תרבות שהעצימה כמעט עד בלי גבול את
חופש הבחירה של האדם. כשהייתי ילד, הלכנו לחנות. אפשר היה לבחור בין אשל ללבן, ואם
רצית 'מעדן' - בין אשל אדום [ורוד ליתר דיוק] לבין חום [בהיר. בהיר מאוד]. היום
בהיכנסך לסופר, אתה יכול לבחור בין עשרות רבות של מעדני יוגורט לבנים, ובין עוד
עשרות של אחרים בכל מיני צבעים. וזה רק פרט אחד ממאות ואלפי אפשרויות הנפרשות
בפניך, רק בסופר. המתבוננים למדו, שריבוי האפשרויות לא מעצים את הבחירה אלא משתק
אותה. הוא מאבד את המשמעות של החירות, ומוביל פעמים רבות לשיממון ולדיכאון. ריבונו
של עולם לא שלל מבלעם את הבחירה, אלא העצים אותה על ידי כך שהגביל אותה. דווקא אז
באה לידי ביטוי רוחו היוצרת והוא הגה ושורר את הברכות שנותרו כיצירות עולמים.
כשסרה ההגבלה, אינספור אפשרויות נפתחו בפניו. דווקא אז בחר באפשרות בנאלית, אפורה
ומשעממת: הפיתוי. המשוררת הפינית המיוחדת אווה קילפי, משחקת עם מרחב האפשרויות
והבחירה:
אני שלווה תמיד כאשר יש לי שניים:
שני מסרקים, שני גרביים, שני עטים זהים.
גם כשאוהבים הבדידות תמיד שנייה.
בחייך, הוא אמר בחומרה,
את יודעת מה הצו:
אם יש לך שניים, ותרי על אחד משניהם.
יודעת גם יודעת, עניתי,
אבל מה אם תקף לגבי אותו פתגם פיני:
מי שחפץ בשניים, מאבד את שניהם גם יחד.[15]
אני שליו תמיד כשיש לי שתי אפשרויות לבחור ביניהן. לא אחת, ולא הרבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה