על התמימות [פרשת שופטים]
בפרשתנו מופיע הצו, להיות תמים.
תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.[1]
מה היא התמימות? מה פשר הצו להיות תמים? ה'תמים' בשפה התנ"כית הוא
ה'שלם', והוראתו הראשונית היא על הגוף ה'שלם' שאין בו מום:
שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה
לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ.[2]
...וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה
אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.[3]
מכאן התגלגל המושג, והוא יכול להורות על שלמות הרוח והמידות של האדם ואף
של ריבונו של עולם:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק
תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.[4]
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל
דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.[5]
בכל הדוגמאות האלה, מופיע 'תמים' כתואר. הוא יכול להופיע גם כצו וכאתגר,
מופע אחד הוא בפרשתנו והשני - ביחס לאברהם:
וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו:
אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.[6]
ההוראה המעניינת אותנו, היא ה'תמימות' המיוחסת לאדם. לא אל גופו, אלא אל
נפשו. מהי ה'תמימות' הזאת? אפשר לומר כי הוראת המושג היא 'שלמות', ואידך - זיל
גמור. אך אפשר לתת לו הגדרה מדויקת יותר, להמשיג אותו באופן עדין יותר. כך עושה
רבנו בחיי, בעל 'חובת הלבבות' בהקדמתו:
וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות
הם שיהיו גלויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים
שוה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו, והוא אשר
יקראהו הכתוב תמים, באמרו 'תמים תהיה עם ה' אלהיך', ואמר 'תמים היה בדורותיו'...
ואמר במי שאין תוכו כברו: 'ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו'...
ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו ומכזיב
קצתו את קצתו בדבור או במעשה, אין מאמינים בצדקו ואין הנפשות מתיישבות על אמיתו. וכן
אם יחלוק גלויינו על נסתרינו, וכוונת לבבנו על דבורנו, ותנועת אברינו על מצפוננו, לא
תהיה עבודתנו לאלוהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת...
ה'תמימות' על פי רבנו בחיי, היא העדר הסתירה. העדר סתירה פנימית בין חלק
תודעה אחד למשנהו. העדר סתירה בין הפנימי לחיצוני, בין ליבנו לדיבורנו. העדר סתירה
בין הלב ובין המעשים. זאת הגדרה יפה ועמוקה, אבל נראה שהתבוננות בהקשר המושג
בפרשתנו, מוביל להגדרה אחרת:
כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ
נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ
בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי,
וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.
כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל
הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.
תָּמִים
תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.
מושג ה'תמימות', צריך להיות מנוגד להיעזרות בכל אותם 'בעלי מלאכה'
המנויים למעלה ממנו. על כן, פרשנותו של רש"י נראית קרובה יותר להוראת המושג:
'תמים תהיה עם ה' אלהיך' - התהלך עמו
בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות.
ה'תמימות' היא 'שלימות'. אבל לא 'שלימות' כהעדר סתירה, אלא מלאות בגבולות
האפשר של התודעה האנושית. כל ניסיון לחרוג מגבולות אלה ולדעת - למשל - את העתיד,
פוגם ב'שלימות'. ההתנהלות הנגזרת מהכרה בגבולות אלה - בשפה הדתית - היא לסמוך באשר
מעבר לגבולות התודעה על ריבונו של עולם. ההוראה כי השלמות האנושית היא היכולת
להישאר בגבולות האפשר לתודעה ולא לפנות אל העתיד, באה לידי ביטוי בשיר של גדול
משוררי פורטוגל, פרננדו פסואה:
תחיה אתה אומר, בהווה:
תהיה רק בהווה.
אבל אני איני רוצה את ההווה אלא את
הממשות;
אני רוצה את הדברים הקיימים, לא את הזמן
המודד אותם.
מהו ההווה?
הוא דבר המתייחס לעבר ולעתיד.
הוא דבר הקיים כיוון שדברים אחרים קיימים.
אני רוצה רק את הממשות, את הדברים בלי
הווה.
איני רוצה לכלול את הזמן בסכמה שלי.
רוצה לחשוב על הדברים כהווים; אני רוצה
לחשוב
עליהם כדברים.
איני רוצה לנתקם מעצמם ולהתייחס אליהם
כלהווים.
אל לי להתייחס אליהם ולו כלממשיים.
אל לי להתייחס אליהם כלל ועיקר.
עלי לראותם, רק לראותם;
לראותם עד שלא אוכל לחשוב עליהם,
לראותם בלי זמן ובלי חלל,
לראות, מסוגל לוותר על הכל, פרט למה
שנראה.
זה מדע הראיה, שאינו מדע כלל.[7]
כמה שלבים בתודעה עובר המשורר. ראשית - התמקדות בהווה וויתור על העבר ועל
העתיד. שנית - וויתור על מושג ה'הווה' המכיל את הסמוכים לו - העבר והעתיד,
והתמקדות בממשות. שלישית - וויתור על מושג ה'ממשות' שבהיותו מושג הוא כבר מעבר
לגבולות הדבר, והתמקדות בתמונה, ללא שפה המתארת אותה. התרגיל המחשבתי הזה המצטרף
לתרגיל שמציבה לנו הוראת ה'תמימות' בפרשתנו, חושף עד כמה אנחנו שבויים בידי רוחנו
וחרדותינו המובילים אותנו אל מעבר למציאות. מה יקרה? מה יהיה? כך אנחנו מנועים
מלחיות את החיים עצמם, ומרוכזים באפשרויות - בדרך כלל שליליות. אם פרננדו פסואה
קרוב להוראת התמימות כהתמקדות בגבולות האפשר של התודעה, ויסלבה שימבורסקה קרובה
להוראה של רבנו בחיי - תמימות היא העדר סכסוך פנימי:
בשבח הדעה הרעה על עצמך
לבז אין שום טענות כלפי עצמו.
מוסר כליות זר לפנתר השחור.
דג הפירנה לא מפקפק בצדקת מעשיו.
נחש הפעמונים מקבל את עצמו ללא סייג.
אין בנמצא תן עם ביקורת עצמית.
הארבה, התנין, השערונית וזבוב הבקר
חיים כמות שהם חיים ומרוצים מזה.
מאה קילו שוקל לב הלוויתן אורקה.
אבל מצד שני הוא קל.
אין לך דבר חייתי יותר
ממצפון נקי
על הפלנטה השלישית במערכת השמש.[8]
כל סכסוך של האני עם העצמי מוצג כאנושי, ואילו החיה נעדרת אותו: הטענה
כלי עצמי, מוסר הכליות, הפקפוק בצדקת מעשי, אי קבלת עצמי, ביקורת עצמי, המצפון.
אלה וואריאציות בשפה ההומניסטית לכישוף, לקסם, לניחוש, לשאלת אוב וידעוני. כל אלה
יוצרים תודעה שאיננה שלימה, המסוכסכת עם עצמה.
עולה מכאן שאלה חריפה ונוקבת: האם להיות אנושי הוא להיות בעל תודעה פרוצה
מסוכסכת ומנסה לחרוג מעבר לעצמה, או למצוא את הכוח לחיות בגבולות האפשר שלי ולא
לחרוג מעצמי? האם הפנייה לריבונו של עולם שונה מהפנייה ל'בעלי המלאכה' המקילים על
כאב ההווה החסר? אולי היא שונה בכך שהיא לא מבקשת פתרון אלא מחזיקה את כאב ההיות
בגבול, מכוח הדיאלוג עם האחר המשמעותי לך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה