על צלם אלוהים [פרשת כי תצא]

על צלם אלוהים [פרשת כי תצא]

אחת מהמהפכות הגדולות שחוללו החכמים ביחס לכתבי הקודש, היא מזעור עד ביטול עונש המוות. בתורה שבכתב יש עברות עליהן יש עונש מוות, החכמים פיתחו מערכת מורכבת של ארבע מיתות בית דין. אך במקביל יצרו פרוצדורות של חקירת ודרישת העדים, המובילות לכך שכמעט בלתי אפשרי לממש את עונש המוות. וכך מסכמת את המהלך המשנה במסכת מכות:

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [בשבע שנים] נקראת חובלנית.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.[1]

כדרכם של החכמים, כל היגד שנוי במחלוקת. רבן שמעון בן גמליאל חולק על מגמת ביטול עונש המוות ורואה בה מגמה שלילית. אבל החכמים, ובראשם רבי טרפון ורבי עקיבא, רואים בה מגמה ראויה.

בפרשתנו מצוי ספיח של הסוגיה הגדולה הזאת, דווקא בו - בשולי הדיון המרכזי - נחשף הרובד העמוק המכונן את מגמת החכמים:

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.[2]

הנימוק - כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי - סתום. רש"י מפרש: זלזולו של מלך. המשנה במסכת סנהדרין מורה:

...ומתירין אותו מיד

ואם לן עובר עליו בלא תעשה

שנאמר 'לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו.[3]

בעוד שעל פי התורה שבכתב תולין עד הערב, על פי המשנה - תולין ומתירין מיד. המכיר את עולמם המורכב של החכמים, מבין כי כך הם אוחזים במקל בשני קצותיו: מחד גיסא - מקבלים את דינה של התורה שבכתב, מאידך גיסא - חולקים ומורים כי לו הדבר היה תלוי בהם - לא היו תולים את ההרוג כלל. ביחס לביטוי המוקשה 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי', מופיעים במשנה שני פירושים:

'כי קללת אלהים תלוי...'

כלומר

מפני מה זה תלוי?

מפני שבירך את השם

ונמצא שם שמים מתחלל.

אמר רבי מאיר:

בשעה שאדם מצטער

שכינה מה הלשון אומרת?

כביכול

'קלני מראשי,

קלני מזרועי.'[4]

על פי הפרשנות הראשונה [סתם משנה], 'כי קללת אלוהים תלוי' משמעו: הסיבה לכך שהאיש נתלה היא שהוא קלל את אלוהים.

רבי מאיר מפרש פירוש אחר: כאשר האדם מצטער - כגון כשתולים את גופתו, השכינה זועקת 'קלני [שורף לי, מלשון קלייה, כמו אגוזים קלויים] מראשי, שורף לי בזרועי. יש כאן איזו שהיא זיקה עלומה בין האדם ובין רובד של ריבונו של עולם, נע בין דמיון לזהות. עמדתו של רבי מאיר מתבהרת מעט בברייתא המובאת בסוגיית התלמוד על משנה זו:

אומר רבי מאיר:

משלו משל

למה הדבר דומה?

לשני אחים תאומים בעיר אחת,

אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות.

צוה המלך ותלאוהו.

כל הרואה אותו אומר: 'המלך תלוי!'

צוה המלך והורידוהו.[5]

האדם הוא תאומו של ריבונו של עולם, דומה לו עד כדי האפשרות להתבלבל בין שניהם. נראה שהתנאי ההכרחי לפרשנותו הנועזת של רבי מאיר, הוא כי בעולמו הדיבר 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ'[6] משמעו 'בצורה של אלוהים'. הטעם העמוק לאיסור הלנת התלוי, הוא דמיונו של האדם - ואפילו הפושע הנתלה - לאלוהים.

רובנו ככולנו, מוטים על ידי קריאתו של הרמב"ם בכתבי הקודש, קריאה המפשיטה את דמותו של ריבונו של עולם עד קצה גבול היכולת. אבל פשוטם של כתבי הקודש, הוא כי לריבונו של עולם יש צורה ודמות. הוא גדול ונישא, הרואה את פניו לא יחיה, אבל הוא בעל פנים. תפיסה זו גוזרת ממנה את ההומניזם החז"לי, השונה עד מאוד מההומניזם האתאיסטי. חשיבותו הערכית והמוסרית של האדם, נובעות מהיותו דומה לריבונו של עולם.

האדם המודרני, נוטה לראות את ה'הגשמה' הזאת [אנתרופומורפיזם בלע"ז] כחשיבה קמאית לא מפותחת. בעיניו, ההפשטה של הרמב"ם נעלה ממנה. פרנץ רוזנצווייג מציג מבט אחר על הסוגיה. מבטו מורכב משני שלבים לוגיים, המובילים לתמונה קיומית ומעוררת השראה מוסרית. השלב הראשון - לא האדם בורא את אלוהים בדמותו [הגשמית], אלא להיפך:

...לא שאנו מדמים את האלוהים רואה, שומע, מדבר, זועם, אוהב, משום שאנו רואים, מדברים, זועמים, אוהבים, אלא איפכא מסתברא: אנו יכולים לראות, לשמוע, לדבר, לזעום, לאהוב רק על שאלוהים רואה, שומע, מדבר, זועם, אוהב.[7]

השלב השני: האנתרופומורפיזם התנ"כי [בניגוד ליווני] תמיד מתמקד בפיסה ולא בדמות השלימה. הסיבה לדבר - הוא לא מתאר את אלוהים אלא את הפגישה בין אלוהים ובין האדם:

...הצד השווה שבכל הניסיונות התיאולוגיים, עד כמה שניסיונות אמת הם ולא רעות רוח בעלמא, הוא שניסיונות של ויעוד ומפגש הם; לא ניסיונות שבהם מתנסה אתה בעצם העומד כנגדך, כדרך ניסיונות העולם, ולא מעורבים משני הסוגים [העצם והפגישה אתו] כדרך הניסיונות הבין אנושיים. אם אינך רוצה אפוא להשיג את גבול הניסיון, אין אתה רשאי להגיד היגד כלשהו לא על האלוהים ולא על האדם אלא רק על התארעות שבין השניים. ובכך נותן לנו המקרא את ההדרכה הנאותה ביותר.[8]

רוזנצווייג היה קורא כך את דברי רבי מאיר במשנה: ראש האדם הסובל פוגש את ראש השכינה, זרועו המתייסרת נפגשת עם זרועה. כך הפליא לתאר זאת ביאליק בשירו 'לבדי':

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

ויהודה עמיחי מתאר את ההיפוך ההומניסטי שמקביל להיפוך ההומניסטי התיאולוגי של החכמים [ביאליק דיבר על הכנף, הזרוע עליה דיבר רבי מאיר. יהודה עמיחי על הראש]:

...פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

---

[1] מכות א' י'.

[2] דברים כ"א כ"ב - כ"ג.

[3] סנהדרין ו' ד'.

[4] שם ד' ה'.

[5] סנהדרין מ"ו ע"ב.

[6] בראשית א' כ"ז.

[7] 'על האנתרופומורפיזם' בתוך 'נהריים' עמ' 35.

[8] שם עמ' 35-36.