על
ההקשבה [פרשת האזינו]
כך
פותחת פרשת האזינו:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע
הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.[1]
מה
פשר הקריאה לשמים בבקשה להאזנה, ולארץ - בבקשה לשמיעה?
אפשר
לראות זאת כאמצעי ספרותי, הבא להעצים את השירה. הרשב"ם רואה את הפניה לשמים
ולארץ כפניה לרשות המבצעת - אם לא יקיימו ישראל את תוכן השירה, הם שידרשו להעניש
את העם במניעת גשם ובעצירת היבולים מלצמוח. רש"י רואה את הפניה אליהם כפניה
לעדים - השמים והארץ הקיימים לעולם, יהוו עדים לשירה ולתוכנה. ברצוני להציע לכם
פשר אחר לפרשה.
לשם
מציאת הפשר הזה, בואו ונתבונן במושג ה'האזנה' וה'שמיעה'. לענייננו הם שייכים
לאשכול מושגים אחד. ה'שמיעה' היא היכולת לקלוט קולות ולפענח אותם, ה'האזנה' מוסיפה
רובד של מאמץ לקשב ולהבנה.
בואו
ונרחיק לרגע לנושא אחר. חכמים תיארו את החוויה הבית מדרשית, ככניסה לחלל כאוטי בו
נשמעים קולות שונים וסותרים. האדם מגיב בחרדה ואומר: 'היאך אני למד תורה מעתה?'
לכך עונים לו חכמים שתי תשובות [כל אחת מופיעה במקור אחר]: האחת - 'עשה אוזנך
כאפרכסת', והשניה - 'עשה ליבך חדרי חדרים'.
התשובה
האחת מורה - הגבר את הקשב, את התכוונות לחברי בית המדרש, ואז תוכל לשמוע את כל
הגוונים וגווני הגוונים העולים בקנה אחד והסותרים אלה את אלה. התשובה השנייה
אומרת: עצב את עצמך, את ליבך, כמי שיש בו הרבה חדרים, וכך תוכל לעשות סדר ולכלול
את כל האחרים בליבך שלך.
עתה
בואו ונחזור לפרשתנו. משה קורא לשמים ולארץ שיקשיבו לדבריו, הוא מדבר והם שומעים -
בהנחה שהם נענים לקריאתו. כך נוצרת זיקה המצרפת את משה לשמים. והנה, כמו שקורה כיש
זיקה עמוקה ביני ובין האחר - משה הופך להיות... שמים. 'יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל
אמרתי...' נמצא - הפניה לשמים היא חיפוש נואש של האדם הבודד אחר אוזן קשבת. משה
יודע שעמו לא קשוב לדבריו, ולכן הוא פונה לשמים, ולארץ. כמו פניית העגלון של צ'כוב
אל סוסו, שיקשיב לסיפורו כי בני האדם לא פנויים להקשיב לו. והנה, תוך כדי זיקת
הקשב העמוקה, הופך משה לשמים, ומשם, מהזהות הדיאלוגית החדשה, הוא מוצא - אולי - את
הדרך אל לב שומעיו - בני האדם. הוא ממטיר את דבריו כמו גשם, לא מתאמץ שהם ישמעו
אלא רק הווה את השפע שלו... ואולי... אולי דווקא עכשיו הוא מוצא לו שומעים. לאור
תובנה זו, בו נתבונן בשיר של רחל, שחוויית החיים שלה דומה לשל משה, גם היא מחפשת
את השומע שלה...
התשמע
קולי רחוקי שלי
התשמע
קולי באשר הנך
קול
קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל
לזמן מצווה ברכה.
תֵּבֵל
זוֹ רַבָּה ודרכים בה רב
נפגשות
לדק נפרדות לעד.
מבקש
אדם, אך כושלות רגליו,
לא
יוכל למצוא את אשר אבד.
אחרון
ימי כבר קרוב אולי,
כבר
קרוב היום של דמעות פרידה.
אחכה
לך עד יכבו חיי,
כחכות רחל לדודה.
שימו
נא את מילות רחל בפיו של משה, החליפו את מושא השיר בעם אליו מוסבת שירת האזינו,
ותקבלו את המנוע, את הבדידות, את הגעגוע העומדים ברקע שירת משה. אם אכן מצא משה
פתרון למצוקתו בכך שנהיה לשמים ומילותיו לגשם ולטל, אולי הוא יכול להתוות גם
לאחדים המשוועים לקשב - דרך אל האחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה