על
האכילה [פרשת כי תצא]
כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ
וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ
וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן.
כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ
וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ
וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ. [דברים
כ"ג כ"ה - כ"ו]
שני
פסוקים פרוזאיים אלה, מקפלים תמונת חיים שלימה. על פי פשוטו של מקרא, אדם הולך
בדרך, מגיע לכרם, נכנס אליו, מותר לו לאכול מפירותיו. כך גם בבואו אל שדה חיטה,
מותר לו לקטוף מלילות [שיבולים] בידיו. להיתר יש גבולות: מותר לאכול 'כנפשך שבעך',
אבל לא אכילה גסה [בבא מציעא פ"ז ע"ב]. מותר לאכול, אסור לתת לכלי,
לתרמיל. מותר לקטוף מלילות ביד, אסור להניף חרמש ולקצור כמות גדולה.
אפשר
לקרוא את הפסוקים באחת משלוש דרכים:
הדרך
הראשונה - שימת מגבלה לחמדה לתשוקה ולתאווה.
הדרך
השנייה - היתר לאכול את אשר איננו שלך.
הדרך
השלישית - חיפוש האיזון בין שתי הדרכים הראשונות.
נראה
לי שפשוטו של מקרא נוטה לאפשרות השלישית, אך עם דגש וחידוש ברוחה של הדרך השנייה.
חכמים [בבא מציעא שם], נרתעו מההיתר הגורף. הם העמידו את הפרשה בפועל. אדם העובד
בכרם חברו או בשדה הקמה שלו, מותר לו לאכול מהפירות או לקחת מהמלילות - בכפוף
למגבלות שהזכרנו. אבל אדם העובר בכרם או בשדה, אסור לו לקחת מאומה.
אני
בוחר להתבונן בפסוקים כפשוטם - כהיתר לכל אדם. נראה לי כי מקופלת בהם עמדה טרום
מוסרית, ביחס לאכילה בפרט ולהנאה מהחיים בכלל. בואו ונתבונן בפרשה אחרת, המתוארת
בספר שמואל. ההתרחשות היא חלק ממלחמה בין ישראל ובין הפלישתים:
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאֶל
שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר: 'אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב, וְנִקַּמְתִּי
מֵאֹיְבַי', וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם.
וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר, וַיְהִי דְבַשׁ עַל
פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ,
וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.
וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת
הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת
הַדְּבָשׁ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו.
וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר: הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ
אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר: 'אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם', וַיָּעַף
הָעָם.
וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן: 'עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ! רְאוּ
נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.
אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל
אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא, כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים. [שמואל א' י"ד, כ"ד - ל']
הוויכוח
בין שאול ליונתן, הוא וויכוח רציני. שאול חושב שכאשר יש משימה הדורשת ריכוז והקרבה,
אסור לאכול. האכילה היא זרימה של האדם כלפי עצמו, והיא עומדת בסתירה לזרימה הנדרשת
במלחמה - כלפי חוץ. העם מבין, ואף מרחיב את האיסור. שאול אסר על הלחם, הם מרחיבים
אף אל הדבש. יונתן חושב אחרת. הוא חושב שגם תוך כדי לחימה או כל משימת חיים מאתגרת
אחרת, מותר וראוי ליהנות. מאור העיניים איננו עומד בסתירה למחויבות ולפעולה.
נראה
לי, כי רק מתוך עמדה כעמדת יונתן, יכולה לנבוע הפרשה שלנו. ההיגיון המוסרי העומד
ביסודה, מבוסס על הנחת חיים המורה: אדם הולך בדרך, הוא רעב וצמא. הוא עובר בכרם
חברו. יש כאן התנגשות בין שני עקרונות: מהצד האחד - העיקרון המוסרי המורה - אסור
לקחת דבר שאיננו שלך. מהצד השני - עיקרון חיים המורה, החיים הם טובים ומהנים
ושמחים. הטבע מאפשר ליהנות. הנאה איננה דבר חומרי וירוד, היא שמחת החיים ושירתם.
ראוי לקטוף את אשכול הענבים ולאכול אותו. הפרשה מאשרת את העיקרון השני, ויוצרת
מגבלות פרי העיקרון הראשון. היא מורה גם לבעל הכרם להגמיש את זכות הבעלות שלו, כדי
לאפשר לחברו הנאה פשוטה וקטנה.
חכמים,
היו קבוצת אנשים. מטבע הדברים היו ביניהם אנשים שונים. חלקם נטו יותר לעמדתו של
שאול, חלקם לעמדת יונתן. רבי אליעזר נטה לעמדת שאול, הוא מורה בחייו לא ליהנות אף
מאשר גורם לך הנאה. כך גם רבי יהודה הנשיא שעל אף עושרו מעיד על עצמו לפני מותו כי
לא נהנה מהעולם אפילו באצבע קטנה. לעומתם הלל נוטה יותר לעמדת יונתן, הוא חוגג את
חייו ואת קיומו ושר 'אם אני כאן - הכל כאן'. כך גם רבי עקיבא, היודע לברך על
היופי, גם על יופייה של אישה. אפשר לומר - בזהירות, כי המחלוקת הגדולה בין שני
הבתים - בית שמאי ובית הלל - נסבה - בין השאר - סביב הציר הזה. בית שמאי נוטים
לעמדת שאול, בית הלל - לעמדת יונתן.
רבי
משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, כתב - בין השאר - את ספר 'מסילת ישרים'. הספר היה
לספר היסוד בספרות המוסר שבמקורות היהדות, ולאבן הפינה לשיטת המוסר של רבי ישראל
סלנטר. הרמח"ל הבחין בשתי המגמות הסותרות בדברי החכמים, וחיפש להן פשר
ופתרון. הוא מורה - בפרק העוסק ב'פרישות' - כי הפרישות [בשפתנו - מגמת שאול] היא
המגמה הראויה. הוא מבסס את דבריו - בין השאר - על דרכו של רבי אליעזר ועל דרכו של
רבי יהודה הנשיא. אלא שאי אפשר להתעלם מהמגמה ההפוכה. היא - מגמת יונתן - באה
להורות - לדבריו, כי אסור לפרישות לעבור את הגבול. אסור לאדם להינזר ממה שהכרחי
לקיומו. מגמות הבאות לידי ביטוי בחיי נזירים נוצרים, המסגפים עצמם מעל ומעבר למידה
ונוגסים בתנאי החיים ההכרחיים, אף הן נשללות על ידי הרמח"ל.
מגמות
הסיגוף הרדיקליות, מצאו להם מקום גם בעולם היהודי. אחת הקבוצות שהכניסה אותם אל
תוך העולם היהודי, היתה קבוצת חסידי אשכנז שפעלה במאות ה12 וה13. בספר חסידים
האוסף את תורתם, מופיעים סיגופים מסיגופים שונים, כגון:
מי שבא על אשת איש, אם בא לישאל היאך לעשות
תשובה, אם בא על אותם שחייב כרת במסכת חגיגה (ט ע"ב) [...] הרי יש לעשות דבר
השקול למלקות או לכרת. אם ימוֹת החורף הוא כשבא לשאול, וקרח, אם רצה בנהר ישבֹּר
הקרח וישב במים עד פיו או עד חוטמו, כפי אותה שעה שדיבר עמה על העבירה עד שגמר
העבירה. וכן יעשה תדיר כל זמן שיש קרח. ובימות החמה ישב בחפירה שנמלים שם, ויסתום
פיו, או בכלי ששם הנמלים. ויהיה לו אחר-כך כלי אחר מלא מים שירחוץ בו.
במאה
ה18, היה רבה של פראג הרב יחזקאל לנדא, 'הנודע ביהודה'. הוא נחשב לגדול הפוסקים
בדורו, ובעת החדשה בכלל. הוא התנגד למגמת הסגפנות של חסידי אשכנז, וכתב עליהם:
אמנם הגבלת מספר התעניתים לא נתפרש לא בכתוב ולא בגמרא
רק שספרי המוסר והתשובה האריכו בזה ורוב דבריהם בנויים על סברות כרסיות בלי שורש וספר
אחד נשען על חבירו בלי יסוד כלל...
בכל
זאת, גם הוא כשבא להורות במקרה סבוך של עובר עבירה, באותה התשובה, מורה דרך תשובה
של סיגוף [תודה לרב איתיאל אורון - רב קהילתנו - שהפנה אותי בשיעורו לתשובה הזאת]:
שו"ת
נודע ביהודה מהדורא קמא - אורח חיים סימן לה
והנה אף שאני מיקל בתעניות וסיגופים ותשובת המשקל
לזה האיש אבל פטור בלא כלום אי אפשר... והואיל והוא אדם חלש ומתמיד בתורה לא יתענה
בקיץ בזמן החום ביותר כמו תמוז כלל רק בערב ראש חודש, ושאר ימי הקיץ יתענה בכל שבוע
יום אחד מלבד באלול יתענה כל שבוע ב' או ג' פעמים לפי כוחו ובעשרת ימי תשובה יתענה
יום ויום ובימי החורף מן תחילת חשוון עד ראש חודש ניסן יתענה בכל שבוע שלשה ימים ובתוכם
יום אחד שלם לילה ויום. ככה יתנהג שלש שנים רצופות...
החסידות
המאוחרת, פנתה יותר לכיוון יונתן [בשפה שלנו]. האמת היא שכבר הרמח"ל במידת
הקדושה כותב שיש מדרגה בה כל המעשים מתקדשים, כולל האכילה. כך חשבו גם מרבית
החסידים מתלמידי הבעל שם טוב. אבל, הם לא נתנו ערך לאכילה כשהיא לעצמה, אלא לאכילה
המקודשת הנותנת מעמד של מזבח וקורבן לאוכל.
בפרשה
שלנו יש קול אחר, לצערי הוא לא זכה לפיתוח במהלך הדורות. אכילה פשוטה של אשכול
ענבים של ההלך ההולך בדרכו. קטיפת צרור מלילות ובבית אפייתן לפת קטנה. זהו. הדבר
כפי שהוא לעצמו. הוא זה שיש בכוחו למתן את הצו המוסרי של 'לא תגנוב', את ערך הרכוש
של האחר. ראו נא מדרש שיר לשיר של המשוררת רחל, הבאה ממיתר נפש שונה אל ההליכה -
כאן לא בשדה או בכרם, אלא בגינה:
בְּבֹקֶר אֱלוּל הָעוֹלָם וָרֹד וְתָכֹל,
מַרְעִיף תַּנְחוּמִין.
שֶׁמָּא לָקוּם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הָאֶתְמוֹל,
בַּמָחָר לְהַאֲמִין?
שֶׁמָא בְּלֵב עָנָו לְבָרֵךְ אֶת הָעֹל,
לְהַצְדִּיק אֶת הַדִּין?
בֵּין שׁוּרוֹת עֲרוּגוֹת וּתְלָמִים נַעֲרָה
תָּבוֹא,
הַבֶּרֶז יִגְעַשׁ.
הִיא מַזָה רְסִיסֵי חַיִים, אַף גִבְעוֹל
בִּצְמָאוֹ
לֹא נִשְׁכַּח, לֹא נֻטַּשׁ.
אוּלַי לִסְלֹח לָאֵל אֶת זְדוֹן לְבָבוֹ,
אוּלַי לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ?
המשוררת
חוותה סבל, הטיחה דברים כלפי השמים. ניסתה למרוד בטבע, אולי על רקע מחלת השחפת
שבעת כתיבת השיר [1923] כבר התגלתה בה. והנה, למראה הגינה, בבוקר אלול ורוד תכול,
מתחולל בה ניצן של שינוי. היא שוקלת לאמץ מבט אופטימי - להאמין במחר. היא שוקלת
לקבל בענווה את עול החיים על כולייותם, על היפה ועל המכוער שבהם. כל זאת, למראה
הצמחים רוויי המים. ההלך שלנו הגיע לכרם. ייתכן שאף הוא היה מיואש ומיוסר, אולי
לא. אולי הוא פשוט רעב וצמא מההליכה. האשכול שייקח בידו ויאכל מענביו, יהיה חלק
ממבט אופטימי המאשר את החיים, השמח בהם. חשוב לאזן מבט זה בחומרת הדין. על כן אסור
לו לקחת ענבים לכליו. אבל כך לעמוד, לאכול, לשמוח - ככה נכון, ככה ראוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה