על הטוב [פרשת שמיני]

על הטוב [פרשת שמיני]

חטא בני אהרון, מתעתע בתודעה. הכתובים עצמם עמומים, נעים בין שיפוט חיובי לשלילי. העונש מעיד כי חטאו, וכן הדיבר המגדיר את אשר עשו כהקרבת אש זרה אשר לא נצטווו להקריבה. מהצד השני, התואר 'בקרובי' והתיאור 'אקדש', מורים על שיפוט חיובי. החל מפרשנות החכמים ועד הפרשנים המאוחרים, נעשו ניסיונות מניסיונות שונים להבין מה היה החטא? רבי ישמעאל מסיק מהאיסור שבא לאחר מכן לשתות יין לפני העבודה במשכן, שהחטא היה שהם נכנסו שתויי יין. מדרש אחר מורה - החטא היה שנכנסו לפני ולפנים, למקום שרק לכהן הגדול מותר להיכנס. או - שהקריבו קרבן שלא נצטווו לה, או - שהביאו אש מבית הכיריים, זילות בקודש...

אני רוצה לגעת בפרשה מכיוון אחר. הצו. רבים מאנשי המסורת והתיאולוגים, העמידו את הצו של התורה בדומה לחוק הטבע. מוחלט, חד משמעי, שתולדתו ענישה כשם שמי שצועד קדימה מראש מגדל גבוה יפול ויישבר עצמותיו. אני רוצה להעמיד את הצו, קרוב לצו המוסרי. הרמב"ם בפרק השני של 'מורה נבוכים', מבחין בין חוקי התבונה המבוססים על ההבחנה בין אמת לשקר, ובין חוקי המוסר - והצו - שהם מן המפורסמות. 'מפורסמות' במילון שלו משמע - יחסיים. זה טיבו של החוק המוסרי, האחד חושב שהכאת ילדים היא מעשה רע, השני חושב שהיא מעשה טוב שכן 'חושך שבטו שונא בנו'. הרמב"ם חשב שהצו של התורה מכריע, אך לא מבטל את חוסר הוודאות הגלום בו. כשהוא דן בקרבן מסוים בו מקריבים שבעה כבשים ולא שמונה, ושואל - מדוע שבעה ולא שמונה? הוא עונה - אם היו מקריבים שמונה היית שואל למה לא שבעה? זאת עמדה ייחודית. אחרים - למשל אנשי הסוד - יסבירו מדוע דווקא שבעה. נלך בדרכו של הרמב"ם. החוק המוסרי והצו אין להם צידוק - למה כך ולא אחרת? יש בהם בחירה של הבוחר או של המחוקק. ככה. כי אין ברירה, חייבים להחליט.

אייריס מרדוק, שייכת לקבוצת ההוגים החושבים שהמוסר הוא הרכיב המכונן את התודעה כולה. מדוע? מפני שכל הכרה, ארוגה בהטיות האישיות של המכיר. בכדי להגיע להכרה טהורה, צריך לפרום את ההטיות, לבטל את האנוכיות המתבוננת. זה, המעשה המוסרי. לדעת לחשוב על אשר מעבר לי, לשים את העצמי בסוגריים.

ניקח את שתי התובנות האלה - של הרמב"ם ושל אייריס מרדוק - ונתבונן איתן בסיפור בני אהרון. במשכן היו חוקים, בין השאר איזו אש להקריב. בני אהרון הקריבו אש אחרת, זרה. מבחינה מוסרית, הבעיה היתה שינוי החוק. לא מפאת היותם שתויי יין, אלא מפאת השינוי. למה זאת בעיה? הרי הם עשו זאת ממניעים טהורים? הרי הם היו אנשים 'קרובים'? הסיבה היא שהחוק הוא רופף. אין צידוק אמיתי למה אש כזאת ולא אחרת. כוחו של החוק הוא בהכרעה, ככה. ברגע שמרופפים את מוחלטותו, הכל חוזר לכאוס.

לסבא שלי היו כל מיני כללי התנהגות: אסור לקרוא בשכיבה, אסור לגעת בעין, באף, ועוד כהנה וכהנה. פעם אחת עשיתי משהו שלא עלה בקנה אחד עם אחד הכללים. סבא גער בי. כעסתי. אמרתי לו:

'סבא! מה יש?! מה יש?!'

סבא התכנס לתוך עצמו ואמר לי:

'אסור לומר 'מה יש?' על שום דבר, כי אפשר לומר 'מה יש?' על כל דבר...'

כשנסעתי עם תלמידי לפולין, הגענו לעיר של סבא שלי, ראדום. סיפרתי להם שם את הסיפור. כשחזרנו הם התחילו להוציא עיתון כיתה הומוריסטי.  שם העיתון היה - 'מה יש?!'

הבעיה עם האש הזרה היתה בדיוק הבעיה עליה מצביעה מרדוק: ברגע שאדם מביא את האש שלו, היא סבוכה בהטיות האישיות וזה הפך המוסר והצו. המעבר לאש הזרה של העצמי, מחזיר אותנו להיות כמו החיות, שהרי - בסופו של דבר - האדם הוא חיה מדברת. החייתי הוא עצמי, אבל הוא יכול להתדרדר לפוגעני. כך כותב המשורר צ'סלב מילוש:

רצחנות זו של עכבישים, מוזרויות אלה של זבובים

ושעשועי חיידקים וירקות כמו פציעה

לא מבדרים אותי, להפך, כמו אסתמה, חונקים.

הטבע, מבחינה פוליטית, חשוד אתה.

אושוויץ של נמלים! דכאו של חרגולי השדה!

לשווא תכסה על פשעים בפאה נכרית של ירקות.

עת דגלנו האנושי את כדור הארץ יכסה,

דבר לא יהיה טבע - הכל יהיה אומנות.

את השיר הזה כתב מילוש ב1944, בפולין. האדם יכול להתנשא אל מעבר לחיה, בעזרת המוסר. המוסר איננו רק התוכן של הצו - 'השנוא עליך אל תעשה לחברך' - הוא גם הצורה שלו, ההכרעה של כך ולא אחרת השוללת את הזכות והחובה של האדם להוסיף את דעתו שלו.

בימי הקורונה האלה, נקבעו חוקים חדשים. החוקים מבטלים זכויות יסוד של האדם, חופש התנועה, חופש העיסוק. זאת התמודדות מוסרית, עם החולי, עם המוות. החוקים אינם מוחלטים, על כל אחד מהם אפשר לחשוב בהיפוך. אבל ההתנהגות של החברה המוסרית, היא הציות לחוק [עד לגבול החוק הבלתי חוקי בעליל]. בלי זה, הכאוס יגבר עלינו. כך היא ההתמודדות האנושית, המוסרית.