על
היחיד [פרשת קורח]
פרשת
קורח רוויית מרידות, מסוגים שונים גוונים ובני גוונים. בתחילתה, יש ניסיון להגיב
לכל מרידה בפני עצמה. לאחר מכן, חורה אפו של ריבונו של עולם בכל העדה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
'הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת,
וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע.'
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ:
'אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר.
הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא
וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!' [במדבר ט"ז כ' - כ"ב]
בטענה
חדה זו, מעמידים משה ואהרון את הטיעון הנגדי לענישה קולקטיבית. רש"י מחדד עוד
את הטיעון, ומוסיף לו את תגובתו של ריבונו של עולם:
'אל אלהי הרוחות' - יודע מחשבות. אין מידתך כמידת
בשר ודם. מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס
נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.
'האיש אחד' - הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף?!
אמר הקדוש ברוך הוא: 'יפה אמרת. אני יודע, ומודיע
מי חטא ומי לא חטא.
יש
המבססים את הענישה הקולקטיבית על אי ידיעה. ישנה קבוצה, בתוכה נמצא החוטא. אי אפשר
לדעת מי מהקבוצה הוא הפושע. על כן מענישים את כל הקבוצה. אמנם רוב חברי הקבוצה הם
חפים מפשע ונענשים על לא עוול בכפם, אבל גם הפושע נענש. הנימוק הזה - לדעת
רש"י - לא תקף ביחס לריבונו של עולם. הוא יודע מי החוטא. כאן עולה נימוק אחר
לענישה קולקטיבית: אמנם רק אחד פשע, אבל הקבוצה כולה אשמה. ללא הקשר קבוצתי, לא
יכול היחיד לחטוא. יש נימוק שלישי: ענישה מונעת. אם מדובר בעונש שאיננו עונש מוות
- כל חברי הקבוצה יורתעו, לא יעיזו לחטוא שוב. אם מדובר בעונש מוות - אנשים שאינם
חברי הקבוצה יורתעו.
אנחנו
נתמקד בנימוק השני. המחלוקת היא חריפה, לכל אחד מצדדיה יש היגיון קוהרנטי. מהצד
האחד - חשיבה מערכתית, היחיד רקום בקבוצה, במשפחה ובחברה. מהצד השני - חשיבה
אינדיבידואלית, כל אדם הוא אטום נפרד, וכך יש להתייחס אליו.
ברור
שישנה אמת בכל אחד מהצדדים, אך בשאלות מעשיות אי אפשר לומר 'גם וגם', צריך להכריע
- 'או או'. על פניו, ההכרעה הרציונאלית היא בעד הענישה הקולקטיבית. היא בטוחה
יותר, זהירה יותר, מונעת יותר. כדי להכריע נגד הענישה הקולקטיבית, צריך להיות מוכן
לשלם מחיר בעד עמדה ערכית. תהיה זו אשליה שאפשר להכריע נגד ענישה קולקטיבית, ולא
לשלם את המחיר.
מקורות
היהדות - הן כתבי הקודש והן ספרות החכמים - הכריעו הכרעה חדה כתער: היחיד נידון
כאטום מבודד, למרות המחיר שיש לעמדה הזאת. כתבתי 'הכרעה חדה כתער', אך היא היתה
כרוכה בהתפתחות ובמאבק.
לאחר
חטא העגל [שמות ל"ד], נענה ריבונו של עולם לבקשתו של משה, מודיע לו את דרכיו.
חלק מהדרכים הוא מדיניות שונה ביחס לזכויות וביחס לחובות. ביחס לזכויות - ריבונו
של עולם נוצר אותן לאלפים, כלומר לאלפי דורות שזה בשפה התנ"כית - עד אין סוף.
ביחס לחובות - הוא פוקד אותם עד שלושה או ארבעה דורות.
האדם
הנידון - לזכות או לחובה - בעקבות מעשה אבותיו. זאת חשיבה קולקטיבית, המעמידה את
המשפחה כקבוצה. ניכר שהתורה מתייחסת לתבנית יסוד בה הן הזכויות והן החובות ננצרות
לאלפים - עד אין סוף. זאת חשיבה קולקטיבית טהורה וצלולה. החידוש של התורה הוא
שביחס לחובות, החשיבה הקולקטיבית מוגבלת, רק עד ארבעה דורות.
זה
חידוש, אבל לא שלם. יתרה מזו, הוא עומד מול ערך יסוד בתורה, המופיע באותה תעודת
זהות שמוסר ריבונו של עולם למשה: הרחמים, מהם נגזרת אפשרות התשובה. החשיבה
הקולקטיבית היא חשיבה סטאטית, לא מאפשרת לנוע לא בציר האופקי - ציר המרחב המשפחתי
המאפשר שונות - ולא בציר האנכי - ציר הזמן והדורות. החשיבה האינדיבידואלית היא
חשיבה דינאמית, המאפשר תנועה ושינוי - אלה הם שני ערכיה.
המשוואה
של ספר שמות נותרת לא פתורה, יש עליה ביקורת בכתבי הקודש מימין ומשמאל. מהצד האחד,
יונה מבקר את אפשרות התשובה, מצטט תעודת הזהות מספר שמות וחולק עליה: 'ידעתי כי
אתה אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ו...' במקום 'אמת' המופיעה בספר שמות - '...
ניחם על הרעה'. זה משחק סכום אפס - או אמת בחשיבה הקולקטיבית, או רחמים בחשיבה
האינדיבידואלית. מהצד השני - ירמיהו [ל"א כ"ח] ואחריו ביתר עוז יחזקאל
[י"ח], יצאו למלחמת חורמה נגד המשל שהיה שגור בפי העם: 'אבות אכלו בוסר,
ושיני בנים תקהנה'. המשל הזה הוא ביטוי לחשיבה הקולקטיבית, האב והבן הם ישות אחת
כמו אדם אחד האוכל בוסר ושיניו קהות. המאבק לא פשוט, העם מתנגד. כשמציג יחזקאל את
דרכו כדרכו של ריבונו של עולם, עונה לו העם 'לא תיתכן דרך ה'.'
ההתנגדות
הזאת איננה נובעת מדרך חשיבה פרימיטיבית. חשבו נא כמה מכם היו מקבלים בנוחות בן או
בת זוג שהיא מביאים ילדיכם והם בנים למשפחת פשע?
החכמים
המשיכו את דרכו של יחזקאל, העמידו את היחיד כמכונן הערכים. כשבאים עדים להעיד על
אדם שפשע בפשע שעונשו מוות, מורים החכמים לאיים עליהם [סנהדרין ד' ה']. הם מורים
להם שהיחיד הוא עולם מלא, וכל המאבד את היחיד כאילו איבד עולם מלא. הם מבליטים את
השונות - ריבונו של עולם צר 'מטבעות' - בני אדם - וכל אחד שונה מהאחר. יש מחיר
לחשיבה האינדיבידואלית, העדים יכולים להימנע מעדות באומרם 'מה לנו ולצרה זו?'. זו
בעיה, צריך לחפש לה פתרון, אך הערך במקומו עומד.
החשיבה
האינדיבידואלית, היא חשיבה מערערת. היא מפרקת את מושגי ה'טוב' וה'רע', הופכת אותם
ממוחלטים ליחסיים. התובנה הזאת מופיעה במחשבה האנושית מקדמת דנא, במסורת החשיבה
היהודית עמדו עליה רבי סעדיה גאון והרמב"ם. מישל דה מונטיין - הוגה צרפתי
מבריק [1533 - 1592], הקדיש לנושא מסה קצרצרה וחריפה. הוא מספר על דמדס איש אתונה
שהרשיע סוחר בחפצי לוויית המת, מפני שהוא מרוויח מאסונם של אחרים. מונטיין חולק
עליו ומורה שכל הפקת רווח היא על חשבון הזולת. הסוחר מרוויח מפאת בזבזנות הלקוחות,
עובד האדמה מפאת הצורך הגדול של הקונים, האדריכל בזכות הרס בתים ישנים ובניית
חדשים תחתם, עורכי הדין והשופטים בזכות הסכסוכים והמריבות, הרופא - בזכות המחלות,
החייל בזכות המלחמות. לטענתו, מרבית משאלות הלב הכמוסות שלנו, 'נולדות וניזונות על
חשבון זולתנו'. הטבע עצמו בנוי כך.
החשיבה
האינדיבידואלית מנתקת את הפרט מהקשרו, מורה להתקדם כיחיד מבלי להתחשב באחרים. כך
גם - כמו בפרשתנו - היא מגנה על היחיד, מפני גורלו כחלק מהקבוצה. כך כותבת המשוררת
חווה פנחס כהן בשירה:
אחרי הגשמים
אלה הימים שהעין הלכה אחר מעמקים שקופים הירוק
והאפור
שיחקו לעינינו מפתים לבוא תום, ללכת לאיבוד בתוך
אפשרות,
לשקט אישי במרחב הכחולים והיום
כשכל העולם צועק: לך לך מארצך.
רוח מערבית הדפה גלים גבוהים עלינו
חול זרתה בעינינו רעש כוחה על אוזנינו
ומראה הגלים הבאים אל הדיונות
מהן יוצאות צבות זקנות בראש פשוט אל המים
יבוא הגל המאחר לאסוף את גופן הכלה
בין החוף למקורי עורבים, שחפים ואנפות
לבין האינסוף, גופה הפשוט לארבע רוחות
כלוא בשריון, ללא לטף, ללא אהבת אם
בדידות הצבה המתה היתה לי נחמה
בהבנת מסעו של העברי הראשון עד כה. ['וחצי תאוותי
בידו' עמ' 37]
החיפוש
הוא אחר 'שקט אישי' - חשיבה אינדיבידואלית. הוא החובר ל'לך לך', היפרדות אברהם
מהקבוצה. הצבה כלואה בשריון, ללא ליטוף ללא אהבת אם - התנאים ההכרחיים ליחיד
להתקיים כיחיד ולא רק כחלק מהקבוצה. הבדידות של הצבה הכרחית להבנת העברי הראשון,
איש ה'לך-לך' שהפך את בדידות האינדיבידואל לסיפור חייו.
הָאִישׁ
אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!' - זו קריאה מכוננת, הבוקעת את
החשיבה הקבוצתית ומעמידה במקומה את האינדיווידואליות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה