על הסגולה [פרשת כי תבוא]

 

על הסגולה [פרשת כי תבוא]

 

בפרשתנו מופיעה האידיאה של 'עם סגולה':

 

 וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. [דברים כ"ו י"ח].

 

רש"י מסביר את המושג 'סגולה' על סמך הפסוק בקהלת [ב' ח']:  כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים... - כאוצר של אבנים טובות. אמנם המושג 'סגולה' הופיע כבר בספר שמות, אך שם משמעותו שונה:

 

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. [י"ט ה']

 

זהו משפט תנאי, הוא מורה כי רק אם ישמע העם לקול ריבונו של עולם יהיה לסגולה. אבל בפרשתנו, אין תנאי. הסגולה קודמת לשמירת המצוות. זאת העמדה בכל ספר דברים - סגולה שאינה תלויה בדבר:

 

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. [ז' ו']

 

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. [י"ד ב']

 

אידיאת ה'סגולה' שנויה במחלוקת, בחוגים מסויימים היא מובילה למחשבה שהיהדות היא גזענית. על פניו טענה הגיונית - אם 'סגולה' מורה שעם אחד נבדל מהאחרים לטובה, ועם עומד על הגזע, הרי ש'עם סגולה' הוא גזענות.

ההתמודדות של ההגות היהודית עם הבעיה הזאת, נחלקה לשניים. אינני מתייחס לפתולוגיות גזעניות שלקחו את האידיאה הזאת לכיוונים המצדיקים פוגענות ביחס למי שאינם חלק מעם הסגולה. היו שקיבלו את האידיאה, אך לקחו אותה לכיוון של אחריות ורגישות לאנושות כולה. נציג בולט של העמדה הזאת הוא רבי יהודה הלוי שהורה - 'ישראל בעמים - כלב באיברים'. לדעתו, היהדות היא מהותנות, על כן הגר לא יכול להצטרף אליה הצטרפות מליאה. היו שהלכו בכיוון של ספר שמות, העמידו את הסיפור על אפשרות, על בחירה של האדם. נציג בולט של העמדה הזאת הוא רבי סעדיה גאון, הוא שהורה: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

ברשותכם, אפרק את הבעיה לרכיביה, אתייחס לאחד הרכיבים שנראה לי חשוב. מושג ה'סגולה', בנוי כקומה שנייה על גבי מושג ה'שונות'. אם כל איברי קבוצה זהים, אי אפשר לדבר על סגולה.

בפילוסופיה היוונית הקדומה, היתה מחלוקת בין שתי תמונות עולם: האחת הבליטה את השונות - אפילו של הדבר ביחס לעצמו - 'אי אפשר להיכנס אל אותו הנהר פעמיים' [הרקליטוס], מול 'הכל מים' [תאלס].

בתרבות העכשווית יש שתי מגמות סותרות. מצד אחד, לקיחת השונות עד הקצה. הדבר ניכר במיוחד בשאלות הזהות. אי אפשר היום להציג זהות, כיוון שכל יחיד מתעקש כי הניואנס שלו יוצר זהות נבדלת. כך בציר הזהות שבין דתיות לחילוניות, כך בציר הזהות שבין אישה לאיש.

אל מול המגמה הזאת, יש מגמה לכאורה הפוכה - מפאת ערך השוויון, אסורה כל הבחנה. כולם שווים, לכן כולם זהים.

התרבות שלנו איבדה את איזוניה, היא מפריזה עד הקצוות ומעבר להם. הדרך היחידה בתוך התוהו ובוהו הקרוי עולם וחיים, היא דרך האמצע, דרך האיזון בין הקטבים. בדרך הזאת יש חגיגה של שונות, ויחד עם זאת - שוויוניות. על בסיסה אפשר לבנות מערכות שלא זהות, שאין בהן שוויון מוחלט.

המשוררת זלדה חיפשה את האיזון העדין הזה:

 

אינני אוהבת את כל העצים

שווה -

נפשי מיודדת עם עץ אגס

חולה.

הכל נע משנה את מקומו

אני והוא נטועים

בחצר שתקועה בחלל

ותחתיה בור חשוך.

[בתו המעונה של דוד המלך

רוצה בתוכו למות

לילה לילה

כי אלפי שנים אינן חיץ

לחרפתה.]

כן זו אותה החצר

אך בלי הפנים אשר אהבתי.

באותה חצר אעמוד מול עץ

 שקרב קיצו

נפלה עטרת רעננותו

ופירות שלו אשר היו מתוקים

היו בשמים,

ועשו את הנפש

עליזה ובת חורין,

הם כמו מערות חומות

מלאות נחשים קטנים.

אך כל הצער הזה

הוא של לילות שקטים.

ביום אף ה'

אינני מבקשת עליו רחמים

אינני מבקשת עליו

כי נפשי מסולקת מן הצמחים.

והלא יסרני כל כך

עץ אפרסק קטן

שגידלתי בדלי,

כאשר נרמס

על סף ליל דין. [הלא הר הלא אש, 6].

 

כך, פשוט. 'אינני אוהבת את כל העצים שווה'. למרות שזאת עמדה בעייתית. היא מובילה את קין לשנוא את הבל, את ישמעאל לכעוס על יצחק, את עשיו לקנא ביעקב, את האחים לנטור ליוסף. הבעיה היא בעיה, אבל יש שונות, גם ביחס שלנו לאחרים. מתוכה צריך לצמוח ולהצמיח פתרונות לבעיותיה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה.