על השליחות [פרשת שמות]

 

על השליחות [פרשת שמות]

 

ריבונו של עולם רוצה למנות את משה לשליח, כדי שיוציא בשמו את עמו ממצרים:

 

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה

וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרָיִם.

[שמות ג' י']

 

בנימוקים מנימוקים שונים, מנסה ריבונו של עולם לשכנע את משה לקבל את השליחות. משה מעלה שאלות, תהיות, חרדות, חששות. ריבונו של עולם מוסיף שלושה אותות שונים, שבאים לחזק את משה בפני בני ישראל. ובסוף - משה דוחה את ההצעה:

 

וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנָי

שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח.

[ד' י"ג]

 

ריבונו של עולם כועס:

 

וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה.

[י"ד]

 

זאת איננה נראית התחלה טובה לשליחות הגדולה ביותר בכתבי הקודש, לא ראשיתה של ידידות מופלאה. בכדי לעמוד על ייחוד השליחות של משה, נתבונן בשליחות אחרת. כך מספר ישעיהו:

 וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר:

אֶת מִי אֶשְׁלַח?

וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?

וָאֹמַר:

הִנְנִי שְׁלָחֵנִי.

[ישעיהו ו' ח']

 

על פניו, ישעיהו גדול ממשה. הוא נחלץ לקבל את השליחות, ללא הפקפוקים והספקות והדחיות שנוקט משה. בכדי להבין את משה, נתבונן במושג ה'שליחות'. חכמים שעסקו בהמשגה, הבחינו בשניות שבמושג. מצד אחד, השליח הוא הרחבה של אישיותו של השולח:

 

שלוחו של אדם כמותו.

 

עד כדי כך מגיעים הדברים, שאם השליח עשה שליחות שיש בה כדי מעילה, בעל הבית מעל. מצד שני:

 

אין שליח לדבר עבירה.

 

השליח הוא אישיות עצמאית, ואינו יכול להסתתר אחר אישיותו של בעל הבית. אם השליחות היא לדבר עבירה, הרי הוא האחראי על פעולתו העבריינית. השניות הזאת, יוצרת מרחב של לבטים. השליח מתלבט בין ביטול רצונו ואישיותו ביחס לבעל הבית, ובין עמידה על דעתו העצמית בניגוד לדעת בעל הבית.

מרחב הלבטים הזה, מזכיר מרחב אחר אותו תיאר ז'אן פול סרטר. סרטר הפליא לחקור את סבכי ההונאה העצמית. בין השאר הוא כותב:

 

ניטול לדוגמה את מקרה האישה שניאותה לצאת ולבלות עם אדם מסויים בפעם הראשונה. היא יודעת היטב את כוונותיו של האדם הדובר אליה ביחס אליה. היא יודעת גם שבקרוב יהיה הכרח לקבל החלטה.

אולם אין היא רוצה להבחין בדחיפותה; ... אין היא רוצה לראות אפשרויות שונות של התפתחות בזמן אותן מציגה בפניה התנהגותו. היא מגבילה התנהגות זו למה שהינה בהווה... משום שאין היא יודעת בדיוק מה רצונה...

נניח עתה שהגבר נוטל את ידה בידיו. מעשה זה מעורר סכנה שהמצב ישתנה ומחייב החלטה מיידית. להשאיר את ידה בידו, פירושו להסכים לפלירט, להתקשר. להוציא אותה, פירושו לנפץ את ההרמונה הבלתי יציבה והניתנת להפרה המעניקה לשעה זו את קסמה. המטרה שלה, לדחות ככל האפשר את רגע ההחלטה...

 

רוב האנשים, בהיותם במצב שיש בו מורכבות ואמביוולנטיות, מצד אחד הם רוצים בו ומצד שני הם לא רוצים בו, מערימים על עצמם ועל האחר. הם משהים את המצב, בורחים מהכרעה. הקסם ממשיך, אך אחד לא נועץ סיכה בבלון האשליות. 'לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא'. משה הוא איש של אמת. הוא מודע לאמביוולנטיות שבהתרחשות: מצד אחד יש לו אחריות לאחיו, מצד שני הוא מוצא את עצמו ראוי לשליחות. מישהו אחר היה משתהה, לא מחליט, משהה את הרגע הקסום בו ריבונו של עולם מחזר אחריו. אבל משה, איש האמת, מפוצץ את הבלון. אם זה אולי לא, זה לא. הוא לא מוכן לקחת על עצמו שליחות, שהוא לא שלם איתה. לכן הוא אומר לו, למרות שזה לא נחמד, למרות שריבונו של עולם כועס. אבל ריבונו של עולם מבין - בסופו של התהליך, כי הוא בחר נכון. הוא בחר איש אמת, רק הוא מתאים לשליחות הגדולה.

א. ב. יהושע, כתב ספר 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'. פועלת זרה נהרגה בפיגוע, מנהל המפעל שולח את הממונה על משאבי אנוש להוביל את האישה לקבורה במולדתה. בסופו של הספר חל מהפך, השליח מחליט להחזיר את האישה לקבורה בישראל. זאת השיחה שמתנהלת בין השליח ובין בעל המפעל ששלח אותו:

 

-         ואם אני לא אתן רשות להחזיר אותה, מה תעשה?

-         אז אני אחזיר אותה לירושלים על חשבוני. אני לא עשיר, אבל גם לא עני. ובתור ממונה על משאבי אנוש אני גם מוסמך לתת לעצמי הלוואה קטנה מקופת המפעל. אבל מה יהיה, אדוני, עם האנושיות היקרה לך? היא לא תהיה שלמה...

-         עכשיו אתה מנסה לאיים עלי.

-         לאיים? הו לא. אני שליח נאמן. אבל הרי לא ייתכן שעם כל הניסיון והתבונה שלך לא שיערת שמסע כזה עלול להתהפך כדי לחזק את העיר הזאת שבזמן האחרון מייאשת את כולנו.

-         לחזק במה, איש מוזר, בקבר נוסף?

-         גם בקבר וגם באם ישישה ובנער יפה [בנה של ההרוגה. מ.מ] שיצטרפו אליו.

-         גם אותם אתה להביא אתך?

-         למה לא? אין להם זכות?

-         זכות? זכות? צעקתו החרדה של בעל המפעל הירושלמי גוברת עתה על השאון של כל תנוריו [במאפיה שלו. מ.מ]. באיזה מובן זכות?

-         את המובן, אדוני, נמצא בכוחות משותפים. אני, כמו תמיד, אעזור לך.

 

השליח מורד בשולח, אבל רואה עצמו כשליח נאמן. הוא נאמן לערך המכונן של השולח - האנושיות שלו. המציאות החדשה מפתיעה, והשליח מבטיח שיעזור לשולח ללמוד אותה ולחפש לה פשר.

משה המסרב לשליחות, שומר על חוט השדרה שלו. הוא אומר הן לכל, ודווקא לכן הוא שליח נאמן. ריבונו של עולם זקוק לשליח כזה, רק שליח כזה יוכל לעזור לו להתמודד עם עמו קשה העורף ולהובילו לארץ ישראל.