על הפרוכת [פרשת תרומה]

 

על הפרוכת [פרשת תרומה]

 

בואו ונתבונן על מרכיבי המשכן המתוארים בפרשה: הפרוכת.

 

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר,

מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ

כְּרֻבִים.

וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב

 וָוֵיהֶם זָהָב

עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף.

וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים

וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת

וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

[שמות כ"ו ל"א - ל"ג]

 

תפקיד הפרוכת להבדיל, לשים גבול בין הקודש ובין קודש הקודשים. מושג 'הגבול' הוא מושג חשוב וטעון:

 

על פי אריסטו, כל צורה היא סופית ומוכלת בתוך משהו. דבר שאינו מוכל אין לו קיום במרחב. הגבול הוא על כן תנאי לקיום כאשר קו הגבול מתפרק, הצורה מיטשטשת ונוצר משטח.

הגבול הוא דבר שאותו אנו חוצים, עוברים, ובתוך כך מחלקים את העולם לשניים: העולם שלפני הגבול והעולם שאחריו. הגבול הוא המקום שממנו האחר - המחוקק, השוטר, השוער, שומר הסף, בעל הסמכות, צופה בנו. [אנציקלופדיה של הרעיונות].

 

הפרוכת המבדילה, שהיא הגבול בין הקודש ובין קודש הקודשים, מגדירה את הקודש. היא תנאי לקיומו של הקודש. מאחריה צופה בנו האחר - ריבונו של עולם.

התבוננות בגלגול מוטיב הפרוכת, מעצימה את התובנות הללו. התוספתא במסכת יומא - מסכת יום הכיפורים - מתארת את השלב בעבודת הכהן הקשור לפרוכת:

 

נטל את הדם ממי שממרס בו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד, והיזה ממנו על הפרוכת כנגד שני בדי ארון אחת למעלה ושבע למטה...

אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי: אני ראיתיה ברומי, והיו עליה טיפי דמים, ואמרו לי: 'אלו מדמים של יום הכפורים.' [פרק ב' הלכה ט"ז]

 

רבי אלעזר היה ברומי אחרי החורבן, הוא ראה את הפרוכת מוכתמת בטיפות דם. על פי הפירוש שנתנו לו - טיפות הדם היו שיירים מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. האגדה רקמה סיפור סביב טיפות הדם על הפרוכת:

 

[דברים ל"ב] 'ואמר אי אלהימו, צור חסיו בו' - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה.

מה עשה?

תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר [וקרע] את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [את עצמו של אלוהים]... [גיטין נ"ו ע"ב]

 

טיפות הדם כבר אינן שיירי העבודה, אלא - כביכול - טיפות דמו של אלוהים. הוא אשר אמרנו: הפרוכת המבדילה, הגבול, מסמנת ומסמלת את האחר - את אלוהים. פגיעה בה היא פגיעה באלוהים.

כמה תמורות חלו בעולם הדתי המודרני ביחס לעולם המשכן והמקדש. שוב אין 'קודש' ו'קודש קודשים', יש בית הכנסת. הפרוכת עברה מהגבול בין 'הקודש' ובין 'קודש הקודשים', להבדלה בין חלל בית הכנסת ובין ארון הקודש. מעתה הפרוכת תלויה על הארון, וכשפותחים אותו כדי להוציא את ספר התורה, מסיטים אותה.

עגנון מתעד מנהג שנהג בקהילות אשכנז, להפוך שמלת כלה שמתה לפרוכת:

 

...נעמן הביט סביבו. היא [אחותו] יושבת כעוטיה על יד החלון, ידיה שוכנות בחיקה וראשה מורד למטה. נעמן יראה ולא יאמין, חום קיץ בחדר והיא עוטה מעיל. פתאום הכיר את המעיל. הוא המעיל אשר לבשה בצאתה לחלוק על הקרח עם ידיד נעוריה. כפרוכת אשר עשה איש מבגד חופתה של אשתו המתה היה המעיל בעיניו. ['אחות' ב'על כפות המנעול' עמ' תז].

 

המעיל המזכיר אהבה שלא התממשה, נדמה למעיל המוות של הכלה.

 

חזרו התינוקות ובאו אצל גרשום, ידיה של זו בידיה של זו וידיה של זו בידיה של זו ועמדו לפניו בשורה, כדי שיראה את שמלותיהן החדשות שהתקינה להן דודתן לכבוד יום טוב. הכיר גרשום את הבגדים שנעשו משמלתה של אמא [אימו שמתה], והוריד ראשו. וכך היה יושב עד שקדש היום והלך לבית המדרש להתפלל.

בית המדרש מאיר בכל כלי מאור, הקרקע מטוייח בטיט צהוב והתלים מסויידים בסיד לבן והתנור צבוע בכמה מיני גוונין. על כל השולחנות פרוסות מפות לבנות ופרוכת משי חדשה שעשאוה משמלת חופתה של איידילי [אמו של גרשום] עליה השלום תלויה על ארון הקודש. ['הנדח' ב'אלו ואלו' עמ' לה]

 

מבד השמלה עשו מחד גיסא שמלות לילדות, ומאידך גיסא - פרוכת לבנה היוצרת את קדושת היום. ב'אגדת הסופר' מספר עגנון על רפאל הסופר, המתאבל על מות כלתו מרים. הוא רואה את דמותה תוך שהוא רוקד בבית הכנסת עם ספר תורה שגלימתו עשויה משמלת חופתה...

 

החמה שקעה וזהרוריה האחרונים מנצנצים בתוך סדקי התריסים ומקשטים באורם את שמלתה הלבנה של מרים. קם רפאל והלך לקראת מרים ושחה לפניה עם ספר התורה שבידו. את פניה לא יראה, כי עטופה היא בשמלת חופתה. דומם עמד רפאל ותהה מאין לה שמלת חופתה, הן הוציא את השמלה מארון בגדיה כדי לעשות הימנה פרוכת...

המנורה דועכת ורפאל מעוטף בטליתו וספר תורה בזרועו, והספר מעוטף בבגד של שיראים, ושמה של מרים אשתו של רפאל הסופר קרום בבגד, והבית מתמלא ספרי תורות הרבה, וזקנים הרבה מרקדים, וברקדם אינם מרימים את רגליהם ואינם כופפים את ברכיהם אלא כאותם שאין להם קפיצין, והם מרקדים בלא תנועה ומסבבים את גופותיהם, ומרים עומדת באמצע ופניה מכוסים, והיא מרקדת בכתפיה, ושתי זרועותיה מזדקפות בחללו של החדר, והיא מתקרבת ובאה אצל ספרו של רפאל, את צעיפיה הסירה ואת פניה כסתה בידיה. פתאום צנחו ידיה למטה ונתגלו פניה ושפתותיה נתלכדו במעיל של ספר התורה שבידיו של רפאל.

הקדוש ברוך הוא פשט טליתו של אורה והעולם עומד בתפילת לחש של ערבית, העששית דעכה והפתיחה שקעה בתוך השמן. פתאום קפצה לשון של אש והאיר את החדר. ואורה גלמה את פניו של רפאל הסופר שצנח עם ספרו, ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל ספרו. ['אגדת הסופר' ב'אלו ואלו' עמ' קמד - קמה].

 

משחק פלאים של גילוי וכיסוי, פרוכת ומעיל ידים וצעיף. כל אלה מבדילים בין כאן לשם, בין החיים ובין המתים, בין רפאל ובין מרים.

הפרוכת יוצרת הבדלה וגבול, יוצרת כאן ושם, יוצרת את הקודש ואת החול, את המתים ואת החיים. כל אדם צריך פרוכות לחלק את מרחבי חייו, כל אדם זקוק לגבולות.