על
האחרית [פרשת וזאת הברכה]
התורה
מסתיימת בתיאור מות משה:
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב
עַל פִּי ה' [דברים ל"ד ה'].
בהינתן
המסורת כי משה הוא כותב התורה, הפסוק הזה אומר דרשני. רש"י מביא את דעות
החכמים:
אפשר משה מת וכתב 'וימת שם משה'?
אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע.
רבי מאיר אומר: אפשר ספר התורה חסר כלום [כלומר
הסיומת איננה חלק מהתורה]?
...אלא הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה כותב בדמע.
בעיני,
התמיהה הגדולה איננה תיאור מות משה בתורה אותה כותב משה, אלא אופן המוות המתואר
בה. שני דברים מאפיינים את התיאור: האחד - העדר זקנה וחולי:
וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ,
לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. [ז].
השני
- אי ידיעת מקום קבורתו:
וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל
בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. [ו].
לגבי
אי ידיעת מקום הקבורה, יש אומרים כי בכך מנעה התורה פולחן הקבר כמצוי בקברי אנשי
מעלה. לי נראה כי בכך ביטאה התורה את עמדתה השמה בסוגריים את המוות. הפילוסוף
הגדול - שאני רואה בו את מורי ורבי בתחום הפילוסופיה בכלל והפילוסופיה היהודית
בפרט - הרמן כהן, כתב כך:
...והוא פועלה הכביר של הנבואה, וכאן נגלה הקשר
הפנימי שבינה ובין מוסר אמת: שאין היא משקיעה עצמה בחקרי לב על טעם החיים בפני
חידת המוות, אלא דוחה את כל שאלת המוות, וממילא את שאלת החיים לאחר המוות,
שמשמעותה המוסרית בוודאי לא נעלמה ממנה, מפני שאלת טעם אחר של החיים... [דת התבונה
ממקורות היהדות. עמ' 171 בתרגום העברי].
כהן
מצביע על כך, שהנבואה לא מתמקדת בשאלת המוות - שאלה שאין מה לעשות איתה מבחינה
מוסרית. במקום זאת היא מתמקדת בשתי שאלות אחרות: העוני והמחלה, שתיהן רעות שהאדם
המוסרי יכול להתמודד איתן כדי להפחית אותן בעולם.
תלמידו
הגדול של כהן, הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג, חלק על רבו. הוא חשב שהמוות הוא שאלת
היסוד הפילוסופית. את ספרו 'כוכב הגאולה' הוא פותח בכותבו:
מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל...
[עמ' 45 בתרגום העברי].
הוא
מורה כי הפילוסופיה - ואנו נוסיף גם התרבות וחיי היום יום - באים להשכיח את אימת
המוות. אבל - לטענתו רק מודעות למוות מאפשרת לחיות את החיים במלואם. והסיום של 'כוכב
הגאולה הוא':
ואל
מה נפתחות דלתות השער?
הלא
ידעת?
אל
החיים. [437]
אני
בוחר בדרכו של המורה - הרמן כהן - ולא בדרכו של התלמיד [פרנץ רוזנצווייג]. מתוך
בחירה זו אני מתבונן בתורה ומגלה: התורה לא מסיימת במוות. היא שמה בסוגריים את מות
משה, מעלימה את קברו. יתרה מזו, היא גם שוללת ביחס אליו את בעיית הזקנה והחולי,
משה לא סבל מהם. לא כהתה עינו ולא נס לחו. יתרה מזו, התורה גם לא מתחילה בלידה.
אדם הראשון לא נולד, הוא נברא. חווה לא נולדת, היא נוצרת מהצלע. מעגל החיים המתחיל
בלידה ומסתיים במוות - איננו הסיפור שהתורה מספרת. היא שמה בסוגריים הן את המוות
והן את הלידה, לא הן במוקד, אלא החיים. החיים המתמודדים עם החולי והעוני, החיים
החוגגים את שמחתם ואת מלאותם. המשוררת זלדה כתבה את אחד משירי המוות הקסומים:
הכרמל האי נראה
כאשר אמות
לעבור למהות אחרת -
יפרד הכרמל האי נראה
שהוא כולו שלי,
כולו תמצית האושר,
שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו
חקוקים בבשרי -
מן הכרמל הנראה
עם שדרת האורנים שיורדת לים.
האם תענוג השקיעה האדומה
הוא מיסוד התמותה שבי?
ותענוג הבשמים
ורגע ערפילי המים
ורגע השיבה
למבט התקיף של שמי ירושלים,
לעליון על הכל -
האם מיסוד התמותה הוא?
עבור
זלדה, המוות - המעבר למהות אחרת - הוא היפרדות של הנוף שבתודעה - הכרמל האי נראה -
מהכרמל הממשי. המרחב הוא חלק מהקיום, והוא עובר גם הוא אל המהות האחרת. כך כל
התרחשות של עמעום המרחב הממשי - למשל השקיעה האוספת את המראות אל החושך, או הפרידה
מהמרחב הכרמלי כשחוזרים לירושלים - הוא מיסוד התמותה.
אבל
סיפורו של משה אחר. הוא לא מגיע אל המרחב הנכסף שלו -
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה
וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת
הַיַּרְדֵּן הַזֶּה [דברים ג' מ"ט]
כי
האדם איננו הנולד ואיננו המת, איננו חלק מהמרחב אל ההלך החי הנוסע אל עבר התכלית,
אל המגדלור שכיוון את סיפור חייו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה