קריאות שואלות - על תורתם של היוצאים לשאלה

קריאות שואלות - על תורתם של היוצאים לשאלה

 

בעת האחרונה יצאו לאור שלושה ספרים, נבדלים זה מזה אך גם מצטרפים לשדה אחד. הספר האחד הוא ספרו של דב אלבוים מסע בחלל הפנוי, השני ספרה של רוחמה וייס מתחייבת בנפשי [קריאות מחויבות בתלמוד], והשלישי – בא אל הקודש של ארי אלון. שלושת הכותבים הם אנשים שסיפור חייהם הוא סיפור היציאה לשאלה, ילדותם ונערותם בקהילה הדתית ממנה יצאו בבגרותם. שלושת הספרים קוראים מחדש את מקורות היהדות, מחפשים בהם פנים חדשות. במאמר זה אשרטט את המכנה המשותף בין שלושת הספרים, הקובע קול חדש בספרות היהודית. לאחר מכן אעמיד את המיוחד שבכל אחד מהספרים, המייחד אותו בתוך השדה המשותף.

 

חלק ראשון: השדה המשותף

 

כתיבה בגוף ראשון

 

שלושת הספרים עוסקים בפרשנות מקורות היהדות, ובכך רוקמים את עצמם במסורת ענפה. אך בניגוד למרבית ספרות הפרשנות, שלושתם כתובים – לפחות בחלקם -  בגוף ראשון. האני המפרש פורש את עצמו, הן את סיפור חייו והן את הווייתו ברגע הפגישה עם המקור המסוים. האני בעל השם הפרטי, פוגש את המקור [המשותף לכל קהילת המתייחסים למקורות אלה] ומגיב אליו את תגובתו שלו. הוא מודע לשמו ולייחודו, חושף ומתאר את עצמו. המסיים לקרוא את כל אחד מהספרים, מכיר את הכותב לפנאי ולפנים. ההכרות הזאת מעניינת ומרתקת כשהיא לעצמה, וקוראת לקורא לגלות גם את עצמו בדו שיח עם המקורות.

כתיבה שכזאת מוכרת לנו ממסורת הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, מאז קירקגור השוזר את סיפור חייו הפרטי בהגותו. במסורת היהודית החלו קולות שכאלה להישמע, עם הופעתה של התנועה החסידית. הסבא משפולא קורא וידוי הכהן הגדול, 'וכך הייתי אומר' -  בגוף ראשון. רבי נחמן מברסלב שוזר אמירות בגוף ראשון באמירתו, וכך עוד כמה כותבים חסידים. בהקשר מאוחר ושונה כותב הרב סולובייצ'יק באיש האמונה הבודד – 'אני בודד'. אך מעולם לא נכתבו יצירות בהם הגוף הראשון נוכח כל כך,  ומתועד בחשיפה עמוקה כל כך.

 

 

סיפור העזיבה

 

שלושת הכותבים רוקמים בסיפור בגוף ראשון את סיפור עזיבתם את הדת. לעיתים הסיפור רחב יותר ולעיתים צר, לעיתים הדגש על העולם שלפני לעיתים על העולם שאחרי ולעיתים על רגעי הקריעה. סיפור העזיבה הוא חלק מהסיפור בגוף ראשון, אך בכל זאת הוא קובע מדור לעצמו. אולי אפשר אף לומר כי הצורך לספר את סיפור העזיבה הוא המוביל לכתיבה בגוף ראשון גם מעבר לגבולותיו של סיפור זה.

 

הטחת דברים

 

שלושת הכותבים מרבים להטיח דברים, אם כלפי ריבונו של עולם ואם כלפי מקורות היהדות. דבריהם בוטים, ויש בהם לצרום חלק מהאוזניים הכרויות להם. הכעס הזעם והביקורת נגלים כביטוי רגשי עז, המורה על עניין וחיבור עמוק אל מושאיו. הכותבים אינם אדישים לאלוהים, ואינם שווי נפש למקורות. דמויות מופת נחשפות בכשליהן המוסריים, ריבונו של עולם ברעתו ובאכזריותו. אך כגודל הכעס והביקורת, כך עומק תשוקת החיבור והשיבה האחרת אל המקורות. כל אחד מהכותבים בדרכו מחפש דרך איך לשוב ולחבור אל זהותו ומקורותיו. לא חזרה בתשובה השבה אל התלם ממנו סרת, אלא שיבה יוצרת המעצבת מחדש את המקור ואף את ריבונו של עולם. עוצמת השיבה והחיבורים החדשים מרשימה, נתיבותיה החדשות פותחות אפיקים שהיו סגורים ומסוגרים.

 

השיבה אל הגוף

 

אחת החוויות החזקות המופיעות אצל שלושת הכותבים, היא השיבה אל הגוף. בעולם שקדם לעזיבה מתואר ניכור לא רק אל עצמיותה של הנפש אלא אף אלא הגוף. העולם החילוני אליו יצאו הכותבים, יש בו נוכחות מועצמת של הגוף. נטלו הכותבים נוכחות זו שזכו בה מכח יציאתם, ושבו עימה אל המקורות. עתה מתגלים פנים מושתקים של המקורות, קולות של גוף שאיש לא שם ליבו אליהם קודם לכן. בזכות הכותבים שבים המקורות ומתגלים כקרנבל עשיר של קולות, הללו מכניעים את הגוף והללו נותנים לו מקום ומעצימים אותו.

 

 

 

הקול הנשי

 

שלושת הכותבים רגישים מאוד לקולות מושתקים שבמקורות. דומה כי לא נטעה אם נאמר שחוויית חייהם העצימה בהם רגישות זו. מי שמרד ויצא מהקהילה, עבר תקופות של היות חלק אך חלק מושתק. גם לאחר עזיבתו הוא נאבק על קולו, לתת לו מקום בקהילת קוראי המקורות ולומדיהם. בין הקולות המושתקים בוקע הקול הנשי, כקול הגדול המושתק שבמקורות. הכותבים מורים על אזורי ההשתקה, על הכאב ועל ההשפלה. הם גם משרטטים את הקול האבוד, ובכך מוסיפים למקורות היהדות נדבך החסר בהם. השרטוט מתבסס על קצוות של קולות נשיים המצויים במקורות, הזוכים להעצמה ולהעמדה בקדמת הבמה. מכוחם נבנים קולות נשיים נוספים, כאלה שאינם במקורות כשהם לעצמם.

 

תבנית  ואחיזה

 

שלושת הספרים הם ספרים של מרד ושל ניפוץ, אך משלושתם בוקעת זעקה גדולה לתיקון. בכדי לאסוף את השברים המפוזרים, בונים הכותבים תבניות של אחיזה. בכל אחד מהספרים התבנית שונה, אך בכל אחד מהם בולטת תבנית מארגנת. בבא אל הקודש של ארי אלון זו התבנית של פרשיות השבוע, המקור החוזר באופן סדיר מסודר ומאורגן. במסע בחלל הפנוי של דב אלבוים זו תבנית עשרת הספירות, על פיהן נבנה הסדר ומאורגן התהליך המתועד בו. במתחייבת בנפשי התבנית המארגנת נחבאת קצת יותר, תבנית שיצרה המחברת לספרה – ואנו נתאר אותה לקמן.

 

חלק שני: המייחד

 

מסע בחלל הפנוי. דב אלבוים

 

ספרו של דב אלבוים הוא סיפור מסע מיוסר וכואב, מסע של הרוח ומסע של הגוף. התבנית האוחזת אותו היא תבנית עשר הספירות, ובכך נוצרת תמונת מראה. במקביל למסעו של הכותב, מתנהל מסעו של אלוהים. מסעו של אלוהים מתנהל בשני רבדים. הרובד האחד, הוא הרובד המוכר כמסע מהאין סוף דרך מארג הספירות אל ספירת המלכות ואל ההתגלות. הרובד השני הוא הרובד העמוק, בו האל מתפתח ומשתנה. דב אלבוים חושף באזמל השבים החד, את דמותו הקשה של ריבונו של עולם. זאת הדמות שמפניה הוא ברח, זאת הדמות שגרמה לו לעזוב את דרך אבותיו. דמות זו היא דמותו של האל האכזר, הקשה לברואיו לבניו. כהשתקפות של דמות האל הקשה, מופיעות אף דמויות האדם התנ"כיות כדמויות רעות. האבות ויוסף מתגלים בקריאה השואלת כדמויות על סף ההשחתה המוסרית, פגומות ופוגמות בסובבים אותם. דב אלבוים בונה לו מיתולוגיה פרטית, על בסיסה של המסורת הקבלית. המסורת הקבלית רואה בדמויות תנ"כיות, השתקפות של הספירות של מעלה. בני האדם הם מראה לדמותו של אלוהים, מידותיהם – הן מידותיו. אף אלבוים בונה לו עולם שכזה, אף כי דמויותיו התנ"כיות נבנות מקריאה בתנ"ך כפי שהוא לעצמו. במיתולוגיה הזאת אנחנו עוברים מספירה לספירה, חווים את הרעה האלוהית ואת הרעה האנושית בחוברת. במקביל – בהשתקפות נוספת, מתגלית דמותו של המחבר. הוא אינו חשוך מעצמו את שבט הביקורת, ומציב בכנות את השקר ואת הצורך בהערצה. אף שמו מתערבב עם השמות התנ"כיים, דב ישראל נשלב ביעקב ישראל התנ"כי. הנה כמה דוגמאות לשילוב בין הסיפור האישי לדמות מהמקורות:

כמו חיי יעקב, גם חיי יכולים בהחלט להוות דוגמה לחוסר יושר, למרמה, לזיוף ולמצגי שווא... פינוק היתר שזכיתי לו גרם שאאבד כל יכולת לעמול ולהתאמץ לאורך זמן... כאשר רציתי להשיג משהו מחוץ לזירת הלימודים, הערמתי על חברי בכל מיני תכסיסים מחוכמים... מבלי משים התחלתי להאמין ששקרי הם אמת.

כמעט כל חיי שאפתי לגדולות... בעקבות גדולתי היחסית בתורה לעומת שאר חברי בישיבה ובעקבות התנהגותי הסגפנית, זכיתי להיות מנהיגם הנערץ... עכשיו אני מגיע לקריאת סיפורו של יוסף. עם כל ספירה ועם כל סיפור אני מגלה בתוכי תהומות אפלות שאינן מתמלאות לעולם... קשה לי להודות בכך... לעולם לא אצליח להיות סופר גדול שעיני כול נשואות אליו בהערצה... המקרא בתחכומו הגאוני כביכול לוחש לי: גם אם אינך יוסף, אתה זכאי לחשוף את פגמיך ברבים, ועם זאת לפרש את חלומותיך מחדש ולהגשימם...

בדרכו כמעודדים מסייעים לו כתבי מורי החסידות, ובראשם רבי נחמן מברסלב הנותן לו גם כלי עבודה. הכלי המרכזי הוא כלי הקושיות מהחלל הפנוי, קושיות לא פתירות המכילות את הכפירה בתוך מסע האמונה. מכאן שאב דב אף את שם ספרו, 'מסע בחלל הפנוי'. אולי שם הספר רומז גם על ייחודו ביחס למורו רבי נחמן. הצדיק של רבי נחמן – רבי נחמן עצמו -  מעז להתמודד בעיניים פקוחות עם הקושיות שהגיעו מהחלל הפנוי. הנוסע של דב – דב עצמו – מסוקרן על ידי מקור השאלות ויוצא למסע אליו. רבי נחמן לא העלה את האפשרות הנועזת לצאת אל החלל הפנוי, למצוא בו את הבית ואת הגאולה. רבי נחמן משול לאדם העומד מול חיית טרף שיצאה מהיער, מביט בעיניה ולא נס ממנה. דב לא מסתפק בהתמודדות עם החיה, אלא יוצא מלא סקרנות וגעגוע למסע לתוככי היער.

בסופו של התהליך מתווספת עוד תבנית אחיזה לתבנית הספירות, היא תבנית ספירת העומר שבלוח העברי. כך – בעזרת שתי התבניות התומכות – מגיע התהליך לכדי הבשלה וסיום, כשדמות האל גואלת את עצמה על ידי השינוי, ובמקביל הכותב בגוף ראשון מגיע לכדי פדות נפשו.

כך מסיים דב את מסעו:

יש מסעות שאינם נגמרים לעולם. זה כנראה גם גורלו של המסע שניסיתי לתאר בספר הזה. אין בידי תשובות רבות יותר מן התשובות שהיו לי בתחילתו, אך התבהרו לי מעט מהספירות ומהסיפורים המרכיבים את תולדות חיי. אני מקווה ומתפלל שמסע זה יסייע לנוסעים אחרים וגם יאפשר לי לצאת אל מסעות רבים נוספים בקלות רבה יותר ובלא המטען הכבד שליווה אותי הפעם.

 

מתחייבת בנפשי. רוחמה וייס.

 

לספרה של רוחמה וייס אין תבנית מסורתית, לא הספירות ולא פרשת השבוע. אך גם היא נזקקת לתבנית אחידה, אולי כאן חוקיות של עולמם השבור והנבנה מחדש של השואלים. תבניתה של רוחמה היא יצירה עצמית משלה, ויש בה גם כדי לגלות על ייחודו של ספרה. כל פרק מורכב משלושה חלקים: הסוגיה, 'מתחייבת בנפשי', 'חברותא לנפש' ו'מילון לתלמוד שבנפש'. התבנית החוזרת מגלה, מעבר לתוכנה היא דרושה כאחיזת העולם הסוער והמפורק. מבחינת תכניה יש בתבנית שני יסודות חשובים. האחד – הוא החברותא לנפש. רוחמה מזמינה בכל פרק חברה או חבר ללימוד הצוותא של הסוגיא הנידונה בו. בכך היא קובעת תבנית דיאלוגית עמוקה, שיתוף האחר ביצירה העצמית. דומני שלא אטעה אם אומר, כי אין במקורות היהדות עוד דוגמא לספר דיאלוגי שכזה. יש לנו ספרי דיאלוג כספר הכוזרי, המהווה שיקוף של הדיאלוגים האפלטוניים. אך בשתי הדוגמאות מדובר ביצירה של יוצר אחד, הבונה בדיה של דיאלוג לצורכו. אצל רוחמה מדובר בדיאלוג אמיתי, לכל בן שיח יש שם והקורא יכול לזהותו בחיים הממשיים. כל בן שיח מביא קול ייחודי, המעשיר את קולה של מחברת הספר. בכך הופכת רוחמה  את מוסד החברותא, מכלי למידה בעל פה לכלי ליצירה שבכתב. מהלך זה כשהוא לעצמו, יש בו להעשיר מהבחינה הצורנית את ספרות הפרשנות למקורות היהדות.

היסוד החשוב השני שבתבנית, הוא ה'מתחייבת בנפשי'. אליו מצטרף 'המילון לתלמוד שבנפש', על היחס שבין שניהם נעמוד לקמן. ראשית – רוחמה קובעת את מוקד התעניינותה בנפש, בתהליכיה המתפתחים וביכולת להטות אותם ולהעשירם בעזרת המקורות. בכך היא שוזרת את עצמה במסורת מוכרת, בה מצוי כדוגמה בולטת רבנו בחיי בספר חובת הלבבות. רבנו בחיי פיצל את התורה לשני חלקים, זו העוסקת בחובות האיברים וזו העוסקת בחובות הלבבות. הוא קבע באופן חד משמעי, כי חובות הלבבות חשובות מחובות האיברים. בכך רקם את עצמו בתנועות רוחניות שמעבר לקווי המתאר של היהדות, אלה להן הוא שותף בדגש זה. מעניין שרוחמה מתמקדת בספרות התלמודית, ולא נעזרת בספרות ההגות או בכותבים החסידיים. אלה הכריעו הכרעה דומה, והיו יכולים להוות לה 'חברותא לנפש'. הבדידות בקריאה 'נפשית' של התלמוד, יש לה מחיר אך גם תמורה. היא מצריכה את הכותבת לסלול לה דרכים משלה, ואלה מוסיפות למקוריותו של החיבור. אך מעבר להתמקדות בנפש, יש חידוש במרכיב המחויבות. רוחמה עזבה את העולם הדתי, ובכך את המחויבות הדתית ההלכתית. רבים ההולכים בדרך זו, מפנים עורף למחויבות מכל סוג שהוא. בוודאי מחויבות הצומחת מהמקורות, באופן דומה לצמיחת המחויבות ההלכתית. רוחמה סוללת לה דרך משל עצמה, מחויבות אישית כהלכה אינדיבידואלית. לדידה לימוד תורה שאיננו מתגבש לכדי חיוב, אינו מגיע לכדי מימושו הסופי. היא מצטרפת לקריאתו של ביאליק, במאמרו המכונן הלכה ואגדה:

בואו והעמידו עלינו מצוות! יותן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הניגר והרופס, למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות. אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה.

אמנם ביאליק שם דגש על חובת האיברים, ואילו רוחמה על חובת הלב והנפש. למרות זאת יש כאן מן המשותף. ביאליק מודע לביקורת שיבקרו אותו בעלי הזהות היהודית חילונית:

ובכן, נתנה ראש ונשובה אל... ה"שולחן ערוך"?

מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום. המילים "הלכה ואגדה" תלמודיות הן ומשמען במקומן קבוע, אבל בצד מהותן הפנימית משמען עשוי להתרחב ולהתפשט גם על שאר כל החזיונות בני מיניהן, בין של התקופות הקדומות לתלמוד ובין של המאוחרות לו. שתי צורות מסוימות הן, שני חילופי סגנונים, שמלווים זה את זה בחיים ובספרות, ודור דור ואגדתו, אגדה אגדה והלכתה.

מנקודת מבטי היחס שבין המדורים הקבועים 'מתחייבת בנפשי' ו'מילון לתלמוד שבנפש' הוא כיחס שבין השולחן ערוך לבין קיצורו. רוחמה חותרת אל השורה התחתונה הקצרה והממצה, כלי עבודה העולה מהמקורות. הנה דוגמה אחת. לאחר קריאת אגדה ממסכת כתובות, היא כותבת במדור 'מתחייבת בנפשי':

גיבורת הסיפור נפגעה ממיניות אסורה, גם אני נפגעתי ממנה. האישה הזאת התחייבה בנפשה. האם אני מסוגלת להתחייב בנפשי? אני מודעת לעובדה שאני יורקת ובולעת את הסיפור האישי שלי [ובסיפור אומר הגיבור לגיבורה: כל המים [הרוק] שמצער אותך רקקי והשליכי, רקקי והשליכי. עד שיצא ממנה כעלה ירוק של כף התמר. והתרפאה.  (מ.מ)] מוציאה לאור חלקים ממנו וממשיכה לבלוע את האחרים בעודי מסתתרת מאחורי אגדות תלמודיות... שתיים בלילה. אני הולכת למיטה, לא בטוחה שאירדם הלילה. אני מחליטה לחזור לטקס ישן, טקס שהיה לי משענת חמה בילדותי, טקס ששנים רבות רחקתי ממנו: אני אומרת קריאת שמע על המיטה: ' ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים ותהא מיטתי שלימה... ותאר פני'. 

וב'מילון', ב'קיצור...':

כל כך הרבה נשים שאני מכירה 'נשרטו' מתוקפנות, מאלימות או מניצול של גברים. לכל אחת מאיתנו יש איזה יום איום, פחות או יותר, שממנו היא צריכה לחזור...

 

מבחינת התכנים, יש בספרה של רוחמה כמה דגשים על המרכיבים המאפיינים את שלושת ספרי החוזרים בשאלה. יש בו קריאות ארוטיות, החוצות גבולות מבחינה איכותית. יש בו קריאות חושניות – כגון ביחס לאוכל – המגיעות לפסגות חדשות. יש בו קריאות כועסות וכואבות, מעל ומעבר לקריאות אחרות. במיוחד כאב הפגיעה באישה, שרמזים אישיים מסתוריים מפוזרים ביחס אליו בכל הספר. כאב עמוק זה מטלטל את הקורא, ולא נותן מנוח של התעלמות. כך גם הזעקה לחירות, למשמעות ולהכרה על ידי האחרים. כל אלה מצטרפים לקולו הייחודי של הספר הזה.

כך מסיימת רוחמה את ספרה:

אני חושבת שהיכולת למצוא בתורה מזור לכאבי הנפש מקורה בקריאה האיטית, החוזרת, המפנימה, המתנה אהבים עם התורה ויונקת ממנה כתינוק משדי אמו. לימוד שמציע מזור הוא לימוד מבטל מחיצות, לימוד מחבק ומכאיב, לימוד שחודר גם ל'מבואות המטונפים' שבנשמתנו, לימוד שלא באמת מאפשר ללומד לסגור את הספר... ברגע מרגש זה של סיום הספר, אני, הלומדת, מבקשת להשביע אותי ואת התלמוד שנחזור אלינו. ועד שנחזור, שישאיר לי מהדרו, שיזכור אותי, שיזכור באהבה את הפרשנויות שהענקתי לו, שילווה אותי בפרשנויות ובתובנות שהציע לחיי, שלא ייתן לי להישכח, שלא יתן לי לשכוח. שלא תיעלם האהבה.

 

בא אל הקודש. ארי אלון.

 

ספרו של ארי אלון, הוא המשוחרר שבין הספרים מבחינת הקשר למקורות. ארי בא אל הקודש – אל המקורות, אך גם יוצא וזונח אותם. יש פרקים בהם אין הוא עוסק במקורות, אלא מספר את סיפורו ודורש את החיים. סיפור חייו נוכח מאוד, סיפור החיים הראשונים סיפור העזיבה וסיפור השיבה בדרכו היוצרת והחדשה.

כשהייתי בן חמש חזיתי לראשונה במעמד הר סיני. אני זוכר כמו היום את השבת שבה ירד משה מההר כשהתורה מונפת בזרועותיו, ואני זוכר איך המשכתי לראות את המראה המרהיב הזה מידי שבת בשבתו...

חמש שנים אחר כך כשהייתי בן עשר, ידעתי לדקלם על פה את מסכת אבות, ואהבתי להאמין לכל מה שכתוב בה... שלוש שנים לאחר מכן, באביב תשכ"ג, דקלמתי על פה את דרשת הבר מצווה שלי לפני אולם מלא אורחים שאחזו בידיהם כוסיות ברנדי [הדרשה על הבר]...

עשרים וארבע שנים התנתקתי במודע ממעגל פרשות השבוע, כשם שהתנתקתי ממעגל התפילות. היום, בשמחת תורה תשנ"ג, אני משלים כאן, בפילדלפיה, מעגל שנתי מחודש של פרשות שבוע ומתחיל מבראשית. אין זה מקרה שדווקא בפילדלפיה הרשיתי לעצמי לשוב אל מעגל פרשות השבוע. בישראל, כפי הנראה, לא הייתי מסוגל לכך...

שתי תבניות אוחזות בספרו המתפקע של ארי אלון: פרקי חייו, ותבנית פרשות השבוע המתפרקת ונבנית מחדש. מבעד לתשתיות האוחזות הללו, מתפרץ הארוס הדרשני חסר הגבולות בעוצמות שהן מעל ומעבר לאלו שבספרים האחרים. ההתפרקות היוצרת באה לידי ביטוי בכמה וכמה אופנים. ארי הוא דרשן פוסט מודרני או אם תרצו זוהרי, שאיננו חושש לפרק פסוקים ומילים ולחבר אותם מחדש. הברקות לשוניות מהפכות משמעות, ארוס ואלולא דמסתפינא הייתי אומר אף שאיפת פירוק וחידלון. הוא נכנס לתוך הסיפור, מכניס לתוכו דמויות חדשות הנובעות מבית היוצר שלו. אלה משחקות בעולמו בצד דמויות מוכרות מהמקורות אך מקוריות בעיצובן, ואף דמויות בנות האתוס הציוני. אחד מרגעי השיא בספר הוא הרגע בו חוברים רבי אבהו ו... חנה סנש. תוך כדי הילוכו עוסק ארי במוטיבים המשותפים לכותבים החוזרים בשאלה: ביקורת נוקבת על המקורות, על דמותו הלא מוסרית של אלוהים, דיבוב קולות מושתקים ובעיקר קולות נשיים, חשיפת דמותו המתפתחת של האל. אך דומה שעיקר כוחו וייחודו של הספר הוא בכך שהוא בורא לו מיתולוגיה משל עצמו.

מתוך הקרקע הדרשנית האנרכיסטית המפרקת את הקיים ויוצרת יש מאין, בוקעות תמונות מיתיות . הן מתאפיינות – בדומה לתמונות המצויות בספרות הסוד ובמיוחד בספר הזוהר – בריבוי עצום של דמויות, דמויות הטסות ועפות בשמים, חיבור וטשטוש בין שמים לארץ, המון תנועה ודינמיקה ב'מתביתא דארקיע', כל אלה נשלבים במסעותיו האישיים של ארי אל מעבר לים. המיתולוגיה הסוחפת הזאת מתמקדת במקור השראה וכאב – השירות הצבאי. שירות זה יוצר מגע עמוק עם מרחבי הארץ, ואלה נשלבים ונשאבים אל התמונות אדירות המימדים, אל המעוף והטיסה, והכאב הצבאי וממנו יחסי אהבה שנאה אל הארץ, ותשוקה למצרים/אמריקה ונסיעה לשם ולבסוף שיבה. הנה דוגמה אחת לתיאור מיתולוגי של תלמודו של ארי, מלא צמא וכיסופים ועבירה ואהבת תורה בחוברת:

שלושת אלפים קושיות מתפרצות אני מקשה מדי יום ביומו מתוך מגדלי הפורח באוויר. פעם היו משליכים תלמידי חכמים רשעים כמוני מבית המדרש בגלל קושיות כאלה. אבל היום לא נותר אפילו בית מדרש אחד להשליך אותי ממנו, ואני שובר חזק מזרחה ותופס תאוצה לכיוון הפרת והחידקל. ראשי מסתחרר מעוצמת המהירות, ונפשי נכספת, ואני מרחף ומחרף נפשי, וחוצה את מהירות הקול בעקבות חידושי תורה חסויים הטמונים בשטח ההפקר שבין סורא לפומבדיתא...

"הו אמר רבא", אני משקיף ומתקיף בעשרים וארבע קושיות, "הו אמר אביי"... צמא אדיר לחידושי תורה מעביר אותי על דעתי ומביא אותי לידי חילול השם ולידי חירוף מערכות ישראל. געגוע שאינני יודע את פשרו סוחף אותי עוד ועוד לקראת גיחות דואבות מתוך משטחי השראה תלמודיים. לא יודע על מה ולמה אני מגיח, ומה פשר ההתמכרות הזאת אל התורה האחת והיחידה שהיא תורה לשמה והיא סם המוות. לא יודע על מה ולמה אני הוזה הזיות דאביי ורבא. לא יודע על מה ולמה אני מרחף מערכות ישראל ומחרף נפשי. תורתי היא אומנותי היא אסוני.

אפשר לשמוע כאן בנות קול שבתאיות של פולחן האיסור והעבירה, ולהט אדיר של אהבת תורה. מסע השחרור של ארי הוא הפרוע משלושת המסעות, הוא מוסר נפשו מבלי לדעת אם הוא מפרק את עצמו מדעת או גואל את עצמו או שניהם כאחת.

כך מסיים ארי את ספרו:

עד שירדתי לפילדלפיה הייתי דרשן נודד בארצי ובמולדתי, ובסופו של דבר שבתי ארצה כדי להמשיך בה דרשות חול נודדות... אני משוטט שוב בארצי ובמולדתי ואינני חדל לברוח מהפשט הכואב שלה אל הדרש המרפא... אין לי ארץ אחרת לדרוש בה על ארץ אחרת. לכי לך נשמתי מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך...

 

סוף דבר

 

העולה מדברינו הוא, כי כתיבתם של החוזרים בשאלה סביב מקורות היהדות קובעת שדה לעצמה. היא שונה באופן מובהק מהכתיבה הדתית, כמו גם  מהכתיבה החילונית. היא פורצת נתיבות חדשות, שלא היו כדוגמתן במסורת הכתיבה היהודית לדורותיה. מעבר לעניין שבתופעת הרוח כשהיא לעצמה, יש בה בתופעה זו אף כח מפרה. היא קוראת גם לבני זהויות אחרות, להצטרף וללכת בדרכים הללו. אולי השבר והפצע הפתוח שבעזיבה, הוא שהוביל לכתיבה בגוף ראשון. אך ספרותנו תתעשר עם גם בני הזהויות האחרות יכתבו כך. אולי השחרור מעולם המסורת ושינוי הערכים הם שהובילו לדיבוב קולות מושתקים ולהכלת הגוף במחוזות הרוח. ברור שנגיעה של בני הזהויות האחרות במחוזות אלה תוסיף פנים לתורה. כך גם חיפוש החיבור האחיזה והמחויבות, בנתיבות ובדרכים חדשות. בכדי לקבל את הטוב שבספרות הזאת, צריכים בני הזהויות האחרות לפתוח את ליבם גם לשונה ולזר ביחס לליבם שלהם. גם למחוזות הכאב והזעם, שאין להם חלק ונחלה בהם. גם אלה קובעים מקום לעצמם, כקול הביקורת שאיננה מקבלת את כל אשר מציעים לנו המקורות. ספרות זו מוכיחה בקיומה, כי הביקורת איננה כח של ניתוק וניכור, אלא כח של חיבור ואהבה. מי יתן ויפרח ענף זה של ספרותנו, ויעורר צמחים ופרחים אחרים להעיז ולגעת במחוזותיו.       

 

על הכהונה ועל חופש העיסוק [פרשת תצווה]

על הכהונה ועל חופש העיסוק [פרשת תצווה]

 

פרשת תצווה שהינה חלק מתיאור בניית המשכן, מתמקדת בהכנת בגדי הכוהנים ובהקדשתם לעבודה. זאת הזדמנות עבורנו, להתבונן בדרמה של התפתחות הכהונה בישראל ובמשמעותה עבורנו.

הכוהנים הם הקבוצה מתוך המכלול 'בני ישראל', המקודשים לעבודת אלוהים במשכן ולאחר מכן במקדש. תהליך ההקדשה המתואר בפרשתנו, הופך את הקבוצה לקבוצה מקודשת:

 

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי, לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם...

...וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו, וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם, וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו...

...וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.

 

על פניו, המצב בטרם ההקדשה ומילוי היד היה כי כל העדה כולם קדושים, ההקדשה הבדילה קבוצה אחת - קבוצת הכוהנים. בספר במדבר התיאור שונה:

 

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם...

...כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי...                                                        [במדבר ח']

 

על פי ספר במדבר, המצב בטרם ההקדשה הוא שיש קבוצה אחרת הנבדלת מהכלל, היא קבוצת הבכורים. קבוצת הכוהנים מחליפה את הבכורים. התיאור הזה מערער את מקומם של הכוהנים, הם ממלאי מקום ולא מהווים בחירה ראשונה. המעמד המעורער של הכוהנים, עובר כחוט השני הן בתנ"ך והן לאחר מכן בעולמם של החכמים. העובדה שיש אפשרות אלטרנטיבית, בכורים ולא כוהנים, מאפשרת גם לבחון באופן משוחרר האם אין מקום להחליף את הכוהנים באחרים. ואכן כך קרה בישראל, החכמים החליפו את הכוהנים. אך לפני כן היה ניסיון לא להחליף את הכוהנים אלא את התפקיד שלהם:

 

(א) וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים.

(ב) אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב.

(ג) הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו.

(ד) וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת.

(ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא.

(ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.

(ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא.

(ח) וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.

(ט) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם, כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה.                                                        [מלאכי ב']

 

מלאכי מנסה להפוך את הכהן מאיש המקדש לאיש הדעת, אך הכוהנים נכשלים גם בתפקיד החדש. לאחר תום תקופת הנביאים, קמו החכמים, הם שנטלו את התפקיד של איש הדעת. התורה מונחת בקרן זווית, מי שרוצה בא ונוטל. לא עוד מעמד מיוחד, שרק הוא מיועד לעסוק בתורה ובחכמה. המאזין לקולם של חכמים, מגלה שהם נלחמו כנגד הכוהנים. מזערו את כוחם, וניסו להשכיח את מורשתם.

בואו ונשווה את העולם של מלאכי, בו רק הכוהנים הם אנשי התורה, לעולם החכמים בו לימוד התורה פתוח לכל.

על פניו, העמדה השנייה נראית מתאימה יותר לעולמנו, ההשכלה אמורה להיות פתוחה לכל. דווקא משום כך כדאי לעיין בעמדה ההפוכה, תמיד חשוב להתבונן בעמדה החלוקה על עמדתך. מה יכול להיות ההיגיון, היוצר קבוצה סגורה של אנשי דעת? אני מניח שמלאכי דגל בעמדה זו, מפני שרצה לשמר את מעמד הכוהנים כאנשי קודש. אך אפשר לחרוג מהגבולות שלו, ולחשוב בקו מחשבה אחר. המצב היום - הן בעולם התורה והן בעולם ההשכלה -  דומה לאשר חכמים חתרו אליו. כל אחד יכול ללמוד, ולכן נוצר לחץ חזק שכל אחד חייב ללמוד. הציפיות של החברה הן שהאדם ילמד, ללא קשב לשאלה האם מתאים לו או לה ללמוד. התוצאה היא החצנה של הלימוד, אצל מרבית הלומדים. בעולם של מלאכי הבעיה היא רק בעייתה של קבוצה אחת-  קבוצת הכוהנים. מה יעשה כהן שהלמידה איננה מתאימה לו? בעולם שלנו זאת בעיה כללית. כמורה אני יכול להעיד, שרבים מהתלמידים היו פורחים בעולם שונה מעולם הלמידה. יתרה מזו, כיוון שכולם לומדים, וכיוון שרבים מהלומדים נמצאים במסגרת שאיננה מתאימה להם, מרבית מאמצי המערכת מופנים אל הבלתי מתאימים. הם המפריעים ללמידה, הם המתקשים, הם אלה המכניסים 'רעש' למערכת. העולם בו אדם למד במקום שליבו חפץ, הולך ונעלם. הסקרנות מסורסת, כיוון שצריך להתאים את הלמידה לאלה שאין להם מניע שכזה. הפתרון של מלאכי איננו פתרון מושלם, אבל הוא משחרר לחץ מהרבה מאוד אנשים. אי אפשר לממש אותו היום, אבל הוא מציף בעיה.

כל קבוצה שכל חבריה נקראים לחיים רוחניים או אינטלקטואליים, נמצאת בסכנה של התנוונות. ההתנוונות באה לידי ביטוי, בניכור של התפקיד מהחיים. מה מעטים האנשים שתוכם כברם, שיש התאמה בין תודעתם ובין החיים שהם חיים. יצירת נורמה שכולם חייבים לעמוד בה, היא מתכון לחיי אי התאמה בין חוץ לפנים. חלומו של מלאכי, קשור גם לחיים אותנטיים שכאלה. על הפסוק 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא', דרשו חכמים: 'אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו' [מועד קטן י"ז ע"א]. זאת בעיה משותפת הן לכהן והן לחכם, אפשרות התפתחות חיים של זיוף שאין תוכם כברם. הסכנה היא כי  אדם הנושא בתפקיד, יזכה באהדה למרות ריקנות ליבו. מלאכי ברגע של ראשוניות, חולם על חידוש הכהונה שהוא חידוש האדם לחיים של התאמה. הפרשה שלנו מהווה גם היא רגע של ראשוניות, בגדי הכוהנים חדשים ונקיים. אך האיום הוא כי הבגדים לא יתאימו ללב, או בדימוי - כי יהיו לבגדים צואים:  

 

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.

וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ.                          [זכריה ג']

 

החלום של כולנו, הוא כהמשך דברי זכריה:

 

 

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת.

וָאֹמַר: יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד.

 

אך השאלה הנוקבת היא לא רק איך להלביש כהן בגדים נקיים וטהורים, אלא איך לחיות חיים שלמים מבלי שהבגדים יתלכלכו.

 

 

ביציאה מבית הכנסת [שיר 9]

ביציאה מבית הכנסת

 

האיש אמר בתום הת-פילה

'כשתצאו מ[בית ה]כנסת שימו לב

לכליל החורש

כבר פרח

למרות שלא הגיע

זמן'.

 

חשבתי [שב]כל התהפוכות הזמן ניצב

ולא ידעתי [ש]הוא התהפוכות

רק מלח [ני]צב

רק

[ה]מוות.

 

[אני] חייב להיות מהיר

יותר

לנוע

ל[הי]שתנות

לפרוח וליבול בלי זמן

לקום

ליפול

ל[ה]גיב לכל זורם

להיות ל

אש.

 

חושב על כך עכשיו

כל התפילה היתה רופפת.

דרך הסדקים עלו בועות של דיבורים

 

הרב צבע ורוד את האפור

אולי לכן פרח הכליל

כ[ע]סי התפוגגו אל מול הא[י]ש

בושתי [ב]קור שלי

בבדידותי.

 

יצאתי.

שמתי לב.

פרחים סגורים

אך כבר רואים

את ה

ורוד.

על גבהות הלב. פרשת תרומה. [9]

על גבהות הלב [פרשת תרומה]

 

פרשה מפתיעה היא פרשת תרומה, אפשר היה לצפות שתהיה שונה מאשר היא. במוקדה בניית המשכן, הכנת הכלים שיהיו בתוכו. אפשר היה לצפות שהלב הפועם של מחנה ישראל, יבנה על פי צו. אך התורה בורחת להעמידו על הרצון, לבנותו על אדני תורמת הלב:

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

 

התורה בוחרת במילה כדי לתאר את נדבת הלב, 'תרומה' ההופכת למילת יסוד בשפה העברית. בואו ונתבונן במילה הזאת, ובאשר היא מקפלת בחובה. המילה 'תרומה' שייכת למשפחת מילות ההרמה:

 

וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'.                    [במדבר ט"ו י"ט]

 

ההרמה כאן היא סמל, להעברה למקום בעל ערך רב יותר. היא מתאימה לתמונת עולם בה המרומים,  הם מקום מושבו של ריבונו של עולם:

 

יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ.                                           [תהילים ב' ד']

 

בלשון חכמים, 'גבוה' הוא אחד מכינוייו של ריבונו של עולם:

 

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.                                   [משנה קידושין א' ו']

 

ההרמה בפרשתנו, קשורה ללב:

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

 

הרמת הלב, מצוירת בתנ"ך באופן שלילי:

 

(יד) וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים.

(טו) וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק.

(טז) וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.                                               [דברי הימים ב' כ"ו]

 

 

רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת.                                       [משלי כ"א ד']

 

התורה מזהירה מפני רום הלב:

 

(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.

(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.

(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

                                                                                                         [דברים ח']

 

המלך, העלול יותר מכולם לחטוא ברום הלב, מצווה ציווי מונע:

 

יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

(יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.

(כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.                          [דברים י"ז]

 

אפשר היה לחשוב: רום הלב הוא אופן קיום שלילי באופן מוחלט. אך התבוננות במקורות מורה, כי לא כך הם פני הדברים:

 

(ג) וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשָׁפָט, כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים, וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים.

(ד) כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְוֹתָיו הָלָךְ, וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל.

(ה) וַיָּכֶן ה' אֶת הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ, וַיִּתְּנוּ כָל יְהוּדָה מִנְחָה לִיהוֹשָׁפָט, וַיְהִי לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב.

(ו) וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה', וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה.

                                                                                          [דברי הימים ב' י"ז]

 

אפשר היה לומר כי גבהות הלב מופיעה כאן כחיובית, מפני שהיא הולכת בתלם. רק מפני שיהושפט הולך בדרכי ה', הוא מתואר באופן חיובי. ייתכן, אך ייתכן גם אחרת. רש"י בפירושו לפסוק, מפנה לפסוק הלקוח מתיאור בניית המשכן:

 

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה, טָווּ אֶת הָעִזִּים.       [שמות ל"ה כ"ו]

 

העולה מכאן, גבהות הלב ונשיאתו למעלה איננה שלילית. זאת מלאות החיים ויטאלית או אינטלקטואלית, היפוכה הוא נמיכות הרוח ושפלותה. גבהות הלב מסוכנת, היא עלולה להוביל לגסות הרוח ולפגיעה באחר. יש אפשרות להתמודד עם הסכנה, על ידי הוקעת גבהות הלב ושיבוח נמיכותו. אם נהיה כנים, נראה שיש פעמים שהתנ"ך הולך בדרך פדגוגית זו. אך אפשר להציע דרך אחרת. בדרך זו נעמיד את גבהות כמידה טובה, נעודד את האדם להגיע אליה. עיננו פקוחות לסכנה, וכספר דברים נציע דרכים להישמר ממנה. איש איש יכתוב לעצמו את ספר תורתו, לבלתי רום לבבו מאחיו. אך בעולם ערכים זה, גבהות הלב היא תולדה של החכמה ואף מאפשרת את פריחתה ושגשוגה. היא המאפשרת את עליית הרצון, את נדיבות הלב הבונה משכן. החינוך לשפלות הרוח - שתולדה שלו היא החינוך לשפלות הגוף המכונה 'צניעות' - הוא דרך לסירוס האדם. שלב ראשון בדרך הקלוקלת הזאת, הוא הפיכת המידה הטובה - גבהות הלב - למידה רעה שיש לשוברה. זרטוסטרא חד העין הבחין בכך, קרא לשינוי הדרך:

 

...לפנים היו לך תשוקות וקראת להן מרושעות. אך אתה לא נותרו לך אלא מידותיך הטובות: והן צמחו מתשוקותיך.

את מטרתך העילאית שמת על לב תשוקותיך אלו: שמה נעשו לך למידות טובות ולחדוות לבך...

לפנים היו לך במרתפך כלבי פרא: אך לבסוף הפכו לך להיות ציפורים וזמריות נלבבות.

מרעליך רקחת לך צרי; את עוגמת פרתך חלבת - עכשיו שותה אתה את החלב המתוק של עטיניה.

מעתה ואילך שום רוע לא יצמח עוד ממך...       [ניטשה. כה אמר זרתוסטרא]

 

הרצון החופשי הוא אבי המשכן, רק נדיבות הלב יכולה לבנותו. נדיבות הלב זורמת בעורקי מפעל הבנייה, היא היא חכמת הלב המגביהה את לב הנשים העושות במלאכה. מי ייתן ולא נפחד מגבהות ליבנו, נשכיל לחיות על ידה חיים מלאים, חיים של נדיבות שאין בהם רוע ופגיעה באחר.  

 

 

 

 

 

התמונה [13]

התמונה

 

1

 

בתום מסע חיפושי אחר מותו של אבא, כתבתי אותו בקיצור עצור. העברתי אותו לאריאל שהיה תלמיד של אבא באותם הימים, ועימו הוא מצא את דרכו אל אחד מעורכי העיתון. הוחלט לפרסם את הסיפור, ואני התבקשתי לצרף אליו תמונה. 'תמונה שלך עם אביך' אמר לי העורך, ואני גלגלתי בזיכרוני את מעט התמונות שיש לי. הבחירה לא היתה קשה, תמונה אחת צפה ועלתה בי. בתמונה אני עם אמי ואבי על חוף ימה של נתניה, כולנו בבגדי ים. אבא נושא אותי על זרועותיו, אמא עומדת לצידו. בהעלותי את התמונה בזיכרוני, חשתי את מגע חזהו הרחב של אבא. מיהרתי לחפש את התמונה בין תמונותי, מצאתי אותה והתבוננתי בה ארוכות. אחר שבחנתי כל פרט ופרט שבה, נפניתי לחשוב על הבעיה שניצבה בפני. אמא נרתעה מפני כל חשיפה של עולמה ברבים, רוחה לא היתה נוחה גם מפרסום סיפורי. ידעתי שפרסום תמונתה ועוד בבגד ים, יפריע לה עד מאוד. חשבתי בליבי מה אעשה, ועצה נעורה בקרבי. פתחתי מגירה והוצאתי ממנה מספרים, אמרתי אגזור את התמונה. אשלח אל העיתון את מחצית התמונה, וכשיחזירו לי אותה אשוב ואדביק את החלקים. כיוון שבתמונה עמדה אמא בריחוק מה מאבא, יכולתי לגזור בקו ישר ופשוט. אמרתי ועשיתי, גזרתי את התמונה לשתיים. לחרדתי קרא דבר, שצבט בליבי צביטה של כאב. משפת התמונה הפצועה, נשפכו כל צבעי הלבן שחור ואפור שלה. היא נותרה כמעטפה שקופה וריקה, על השולחן נקוותה שלולית צבע דלוחה. ליבי זעק מכאב, אויה מה היה לי. כה מעטות התמונות של עם אבא, אחת מיוחדת היתה לי ועתה אבדה. אספתי את הנוזל החיוור לתוך קופסה, הנחתי אותו עם קליפת התמונה. מי יודע אולי אמצא עצה, אולי אצליח לרפא את התמונה.

 

2

 

מסבב הסיבות סיבב את אשר סיבב, למחרת סיפרה לי אמא כי הגברת קריין מתה. שנים ארוכות לא שמעתי עליה דבר, לא הייתי בסביבה בה אדע על אשר ארע לה. 'הייתי בשבעה' אמרה לי אמא, וליבי ניתר בקרבי. הגברת קריין היתה שכנה של סבי וסבתי בירושלים, גרה בקומה העליונה מול ביתה של המורה לפסנתר. ישובים היינו בסעודת שבת בביתי, רעייתי ילדי ואימי שבאה לשבות עימנו. וכך בגלגולי השיחה, אמרה אימי: 'הגברת קריין מתה'.

על הגברת קריין לא ידעתי דבר, רק ראיתי אותה בחדר המדרגות ולעיתים רחוקות בביתה. על הגברת קריין לא ידעתי דבר, אך דמותה התקשרה בתוכי במעין מורפולוגיה פנימית בדמותה של הדודה רבקה דודת אימי. המשותף היה הן בצורה החיצונית והן בקול. הצורה החיצונית כללה תווי פנים מזרח אירופאים, לא רוסיים אלא פולניים. תווי הפנים נשתנו ברבות הימים, עקב התבגרות ותזונה שגדשה את התוך על קווי המתאר והגבול. הקול קול עדין שנימת טרוניה תמידית שזורה בו, תולדת סבל חריף מתקופת מלחמת העולם השניה ותסכול אפור בשנים שאחריה. על הדודה רבקה סיפרה לי אמא כי עברו שנים קשות במלחמה הגדולה, עבדה במפעל למזרונים. היא הצליחה לשרוד ולהציל גם את אימה, יותר לא ידעתי עליה. אבל הידיעה הזאת הפכה גדושה יותר ויותר, בכל פגישה שפגשתי אותה. לאחר מות סבתי, נותרה הדודה רבקה האחרונה בעולם שקראה לי 'מוישלה'. כל קריאה שכזאת הפכה את מיעי, ולשה מחדש את דמותה שבתוכי. הדמות הנילושה מתלכדת עם הגברת קריין, וכך אני יודע אף אותה. לא הרי הידיעות על הדודה רבקה כהרי הידיעות על הגברת קריין, שהרי הן נילושות ומאבדות צורתן. אך משהו נותר בתוכי, ומשהו הרי הוא דבר ולא ריק.

 

3

 

על הגברת קריין לא ידעתי דבר, על בעלה – האדון קריין – מעט יותר. האדון קריין היה צלם, זכרוני הראשון הוא מסדרת תמונות שהוא צילם אותי. עד היום בידי מסגרת קרטון מקופלת כאקורדיון, צבעה כעין התכלת הבהירה. יש בה מקום לשש תמונות, רק ארבע מהן נותרו בידי. דומני כי אני נראה בהן בגיל ארבע, לראשי כיפה סרוגה קטנה ועליה דמויות אנשים אוחזים זה ביד זה כבמחול. בתמונה אחת אני אוחז בפנקס ובעט, נראה ככותב דבר על הדף. בתמונה שניה אני אוחז בשפופרת של טלפון צעצוע, בשלישית מביט וכאילו מבקש לומר דבר. בתמונה האחרונה אני אוחז בחשבונייה, פי פתוח אולי סופר או פותר תרגיל. את שלוש התמונות הראשונות אני מכיר רק מתוכן, את הרביעית – גם מהזיכרון. זיכרון עמום של החשבונייה, תחושת הכדורים בידי.

שנים לאחר מכן, משהתארסתי לרעייתי, חזרתי אל הסטודיו של האדון קריין. רציתי להצטלם הצטלמות מסורתית, וכך הבאתי רעייתי אל האדון קריין. עד היום בידי מסגרת קרטון מקופלת כאקורדיון, צבעה אדום בוהק. יש בה מקום לשש תמונות, חמש מהן נותרו בידי. רעייתי מופיעה בהן בשערה הארוך, אני – זקן עוטות פני. בשתיים מהתמונות אנחנו מופיעים יחד, ביתר לחוד. לאחר שפיתח האדון קריין את התמונות, הוא ליטש אותן ומחק פצעים מפנינו.

אני זוכר את האדון קריין, אך בכל תמונות הזיכרון פניו מוסתרות מאחורי המצלמה. היתה לי הרגשה כי את חיותו הוא יונק מדמויות האנשים אותם הוא מצלם.

 

4

 

דודי אחי אימי היה באותן שנים של ילדותי איש ידיעת הארץ. את כל המקומות בהם היה צילם, ואת הצילומים הפך לשקופיות. אני את זוכר את השקופיות מוקרנות על קיר הסלון בבית סבא וסבתא, על קיר הסלון של בית הורי, ומאוחר יותר משנישא – על קיר סלון ביתו. התמונות פצעו את קיר החדר, הפליגו למרחקים מופלאים הרבה מעבר למרחב הצר בו התנהלו חיי. פעם אחת הקרין דודי שקופיות בסלון בית סבא וסבתא, אבא היה שם וצפה עמו בהן. לאחר שעה קלה יצאו שניהם, ורק אני נותרתי בחדר עם המקרן. אל המקרן חוברה מחסנית של שקופיות, שהיתה נעה על מסילה עם לחיצת כפתור. זרוע ברזל היתה אוחזת בשקופית, מובילה אותה אל קידמת פנס האור. עמדתי ליד המכונה המסתורית, שהטילה את התמונה על הקיר. בדחף רע שאיני יודע מקורו ופשרו, לקחתי את השקופית המוארת ושמתי אותה בכיסי. מיהרתי לחדר השירותים, סגרתי את הדלת וישבתי על האסלה. לאחר שנרגעה נשימתי, טיפסתי על האסלה וממנה אל החלל שהיה חדרי הסודי. שם הטמנתי את השקופית, בין שאר אוצרותי המוצפנים. כשיצאתי מצאתי את אבא ואת דודי מחפשים את השקופית, לשאלתם עניתי כי אינני יודע מה היה לה. שנים רבות נקפני ליבי על הרעה אשר עשיתי, אך בצידה של הנקיפה השמיע קולי קול אחר. רק בזכות רעתי השתמרה בי תמונת הזיכרון, ומה מעטות תמונות הזיכרון של אבא שבאמתחת תודעתי. אם רק בזכות רעתי עוד תמונת אבא בתוכי, הריני מאשר את הרעה ולא אמחקנה מתוכי.

 

5

 

בבית סבתא היתה מרפסת שיצאה מהחדר השינה, ובה ארון בו היו מיני חפצים שונים ומשונים. בין החפצים מצאתי מצלמה ישנה, שנראה היה כי מזמן פסקה מלעבוד. שונה היתה המצלמה הזאת מהמצלמות אותן הכרתי, צורתה מלבנית כקופסה. עדשתה לא בלטה החוצה, והיא בצבעה החום כאילו כינסה פנימה את כל הבולט במצלמות שהכרתי. ידעתי כי לזאת 'מצלמה' יקרא, ושינוי הצורה הפעימני. כאילו הרגשתי ברזי המהות המשתמרת, אך כשהצורה פושטת עצמה ולובשת אחרת במקומה.

 

6

 

באותם הימים עוד לא היינו רוויים בסרטים, ויכולים היינו להתפעל מאשר היום היה טפל בעיננו. בין התמונה לבין הסרט היה הסרטון, מעין רצף של שקופיות שיצר סיפור. בימי ההולדת שהיו עורכים לנו חברנו, היה סרטון שכזה מהווה שיא גואה של האירוע. סובב לו הסרט מתמונה לתמונה, ותום שבנו מרותק בגלגולי הסיפור. חידוש גדול היה בימי ההולדת של חברי מיכאל, להוריו היתה מסרטה ובה היו מסריטים לנו סרטים נעים. בכל שנה היינו רואים כמה סרטי השמן והרזה, פלא התנועה על קיר הסלון הפעים אותנו עד מאוד.

 

7

 

לקולנוע בקושי הלכנו, מסיבות שונות ומגוונות. השנים היו שנים שלאחר המלחמה, לאחר מותו של אבא בקרב על ירושלים. נימה של אבל משוכה היתה על חיינו, למרות המאמצים הרבים להצפינה. זכור לי ערב אחד, בו לקחוני השכנים לבית הקולנוע. הסרט היה על ילד המטפל בנשר פצוע, ולאחר החלמתו מחליט לשחררו. הילד שנקשר אל הנשר, מתקשה לתת לו ללכת. תמונת הנשר העף אל השמים, צבטה בליבי ונחרטה בו.

 

8

 

הטלוויזיה הגיעה לארץ, בשנים הראשונות לא היה מכשיר בביתי  -  רק בבית השכנים ובבית סבא וסבתא. פעם בשבוע היינו יורדים אל השכנים, לאחר שהתרחצנו ולבשנו פיג'מות. הסדרה היתה 'משפחה שכזאת', על שלושה ילדים שאיבדו את הוריהם בתאונה. דודם הבודד מאמץ אותם, ומנסה לבנות מחדש – משפחה.

אחד הפרקים נחרט בזיכרוני. הדוד מנסה להתמודד עם אי הסדר שהשתרר בביתו, מאז הגיעו הילדים והחלו לפרוע את סדריו. הוא קרא לילדים והודיע להם, על חוקי משחק חדשים בבית. כל חפץ או משחק שימצא שלא במקומו, יוחרם ויושם בארגז שיוחד לכך. לאט לאט מתחילים המשחקים והחפצים למלא את הארגז, ואווירת נכאים משתררת בבית. הדברים מגיעים כמעט עד משבר, כשבובתה האהובה של הילדה נמצאת מוטלת על הספה. לאחר התלבטות מחליט הדוד, כי החוק גובר והבובה מוטלת אל הארגז. והנה יום אחד מגיע הילד אל דודו, ובידו חפת זהב של שרוול חולצת דודו שמצא על השטיח. הדוד מודה לו ולוקח את החפת, וממהר לחברו לחולצתו. אך הילד מתבונן בו בעיניים חודרות, ושואל האם לפי החוק לא צריך לשים את החפת בארגז. עתה מכיר הדוד כי החוק הוא חוק פוגע ורע, וכל החפצים והמשחקים חוזרים אל הילדים.

 

9

 

באותן השנים היינו הרבה בבית סבא וסבתא בירושלים, ושם היינו רואים סרטים ותוכניות בטלוויזיה. שלוש נקודות זיכרון מפעמות בי, מאותן שעות ערב בסלון של סבא וסבתא.

נקודת הזיכרון הראשונה היא סרט, היום נראה לי כי לא התאים לגילי. איש הלך ברחוב, ולפתע דבקו רגליו לזפת המדרכה שלא יבשה. חברו מנסה למשוך ולחלץ אותו, אך לשווא. החבר הולך לקרוא לעזרה, ובינתיים האיש שוקע והולך. החבר נתקל בחומות הבירוקרטיה, טובע בסבך ולא מצליח להציל את חברו שנעלם במעמקי המדרכה.

בילדותי הייתי הולך מידי בוקר אל הגן, עולה במעלה רחוב מרכוס ואחר פונה והולך ברחוב ז'בוטינסקי רחב הידיים. בעוברי על פני השגרירות הבלגית, הייתי דורך את צעדי בזהירות. הסיבה לכך היתה וודאות שאינני יודע מניין באה בי, כי מתחת לפני המדרכה במקום זה בדיוק שוכנים התינוקות בטרם יבואו לעולם. פחדתי כי אם אדרוך בגסות על המדרכה, אפגע בעוללים הרכים.

בניין השגרירות הבלגית שבה את דמיוני, ומיני אז ועד היום אני חולם להיכנס פעם לתוכו. השגריר היה איש גבה קומה וחזותו אירופאית, שהיה צועד בבקרים לפני ביתו בבגדי לבן כשהוא קורא בעיתון שבידו. אז עוד טרם ידעתי כי בלגיה, היא ארץ הולדתו של אבי.

פעם אחת פגעה מכונית באישה זקנה שחצתה את הכביש מול השגרירות. האישה שכבה על הכביש, ודם ניגר מראשה. איש אחד רכן עליה, שמעתי אותו אומר לה: 'אל תפחדי, אני רופא.'

 

 

10

 

נקודת הזיכרון השניה, היא משחק הכדורסל בו ניצחה מכבי את צ.ס.ק.א הרוסית. ישבתי וראיתי את המשחק עם סבתא, רוסיה היתה ארץ מולדתה. סבתא געשה ורגשה עם המשחק, דמעות זלגו על לחייה. יותר משהתבוננתי במשחק, הסתכלתי בפליאה בסבתא. בשלב מסויים קפצה סבתא מהכורסה עליה ישבה, וכששבה ונחתה עליה נשברה הכורסה.

התרגשותה של סבתא קשורה גם לנקודת הזיכרון השלישית, אז ישבתי וראיתי סרט על העיר קוצק. אני זוכר רק תמונה סטטית של בית לבן וגג אפור, ואת סבתא עוזבת בכעס את הסלון. נהרות מילותיה זרמו, קוצפות ושוצפות על חסידי קוצק. 'יפה מאוד, הם עזבו את הבית וישבו שם חודשים ושנים, מפקירים את המשפחות שלהם.'

 

11

 

שנים רבות שמעתי טיפי מילים, על סרט המונח בארון בתינו. את הסרט צילם חבר של אבא, כאשר אני הייתי בן שנתיים. באותם הימים מסרטה היתה מכשיר נדיר, והסרט היה אירוע יוצא דופן. לאחר שנהרג אבא במלחמה, מוטל היה הסרט בארון כאבן שאין לה הופכין. הכאב שבהשתקפות ללא המשתקף הותיר את הסרט במעגל קסמים מוגן, שנים ועוד שנים ועוד. המסרטה שהתאימה לסרט הפכה לישנה ונדירה, וכבר קשה היה למצוא אחת ולצפות בו עימה. עד שבגרתי והייתי לאיש. יום אחד לקחתי את הסרט בהיחבא, והבאתיו למעבדת הצילום. במעבדה המירו את הסרט הנדיר למצוי, אף הוסיפו לו פס של קול. באתי לביתי וצפיתי בסרט, דמות אבא קמה וגם ניצבה. ראיתי אותו מחבק אותי ומנשק, ראיתי גם את אימי. ראיתי כיצד הלבישו לי מעיל, ראיתי כיצד פרצתי בבכי כי ידעתי שמעיל משמעו טיול וכאן משמעו היה רק צילום. ראיתי כיצד עושים לי אמבטיה, ראיתי את כל אשר נעשה כדי שיראה. אך מעל לכל ראיתי את אבא, בתמונות הנעות היחידות שיש לי ממנו.

 

12

 

 גלי הזמן גואים ונסוגים, מכוח העקבות והזיכרונות. באלבום התמונות של סבא וסבתא, מודבקות תמונות המשיבות את הזמן הקדום על פני המאוחר. הנה תמונה של סבתא בטלז', בסטודיו של צלם העיר. תפאורת אוניה, והיא יושבת בה כמפליגה בים. והנה תמונת סבא בילדותו, לפני כמעט מאה שנים. סבא הפעוט אוחז בידו סוס עץ, הוא סיפר לי כי קבלו לאחר שבכה ולא רצה להצטלם עם בני המשפחה.

סבא לא היה איש של נוסטלגיה, את עברו מחק ביד חזקה. בכל זאת מידי פעם היו מציפות אותו תמונות עברו, אז היה אומר בהתפעלות: 'כאילו שיש לי מצלמה בפנים, את הכל אני רואה כמו חי.'

 

13

 

הגברת קריין מתה. שנים ארוכות לא שמעתי עליה דבר, לא הייתי בסביבה בה אדע על אשר ארע לה. אימי סיפרה אל מותה, 'הייתי בשבעה' אמרה לי.

-         'ישב שם הבן, איתן...'

עם שהזכירה אמא את השם, קפץ אלי זיכרונו מהמעמקים. לא זיכרון ברור, רק תמונה עמומה מאוד. ובכל זאת -  משהו לאחוז בו.

-         '...אמרתי לו שהוא נולד בזכותך.'

הבטתי באימי, תולה בה מבט תמה.

-         'לאחר שנולדת, הזמנו את האדון קריין לצלם אותך.'

סדרת התמונות מהאלבום החום צפה ועלתה בי. אני תינוק בן כמה ימים, מוטל במיטה, או נישא בידי אבא.

-         '... הוא כל כך התלהב, אמר שרוצה גם הוא עוד ילד. בדקתי עם איתן את תאריך לידתו, ממש תשעה חודשים אחרי שאתה נולדת.'

 

14

 

מסבב הסיבות סיבב את אשר סיבב, ואני הצטרפתי לסיבוביו. ביום ראשון הלכתי לנחם את משפחת קריין, לקחתי איתי את שיירי תמונתי. הלכתי לבניין בו שכנה דירת סבי וסבתי, בניין היקר לי עד מאוד. כמה הרפתקאות חיצוניות ופנימיות, עברו עלי בבניין הזה. עליתי במדרגות, על כל מדרגה שקעתי בביצה של זיכרונות. נכנסתי אל בית האבלים, ראיתי שם איש ואישה ומעט מנחמים. מכוח ההיסק למדתי כי האיש הוא איתן, האישה צריכה להיות אחותו מרים. קרבתי אל איתן והצגתי את עצמי, הוא הופתע ושמח לקראתי. סיפר לי קרא כמה שדברים שכתבתי, יחדיו ניסינו להיזכר בימים הרחוקים. גלגלתי את השיחה לכאן ולשם, מחכה לשעת כושר להביאה אל מחוז חפצי. כשנראה היה כי זו הגיעה, אמרתי בקול מהוסס:

-         'אבא שלך... עוד חי?'

איתן החוויר, ואף החיוורון נמוג מפניו. הוא נותר שקוף, יכולתי לראות בעדו את הקיר שמאחוריו. תמונת זוג ושני ילדים היתה תלויה שלם, כנראה תמונת משפחת קריין.

-         'למה אתה שואל?'

מילות 'סתם' נבללו במעלה פי, טעמן החמוץ הניעני לבלוע אותן ולגונזן.

-         'תמונה ישנה יקרה לי מאוד ניזוקה, חשבתי שהוא יוכל להצילה.   

איתן השקוף בחן אותי במבט ארוך, לפתע קם על רגליו ואמר:

-         'בוא ואראה לך משהו'.

הלכתי אחריו אל ירכתי הבית, הוא נעצר ליד דלת סגורה.

-         'זה חדר החושך של אבא, כאן הוא מפתח את התמונות שלו. אל תבקש ממני להסביר לך את אשר תראה, אני אינני מסוגל לכך.

איתן לחץ על הידית, ודלת חדר החושך נפתחה. נכנסתי אחריו, הוא סגר את הדלת מאחרינו. החושך היה סמיך, יותר מכל חושך שהכרתי.

-         'אבא' קרא איתן אל תוך האפילה, תחושת מוזרות זרמה בי בעקצוצים.

לרגע לא אירע דבר, החושך נותר סמיך כשהיה. עיני לא התרגלו אליו, לא הצלחתי להבחין בעצם או ברהיט אשר בחדר. לפתע ראיתי אור מוזר, לבנבן כחלחל וסגלגל. האור קרב אלינו, לחרדתי ראיתי כי זה אדון קריין. הוא נראה כתשליל של תמונה, אלא שדמותו היתה תלת מימדית והוא נע כאחד האדם. הדמות קרבה אלינו, נשאה את יד האור האחר שלה וליטפה את פניו של איתן.

-         'את מי הבאת איתך?' שאל אדון קריין את בנו.

-         'זה משה, הנכד של ארזי.'

-         'מוישלה? שכה יהיה לי טוב, אני זוכר אותך כתינוק, כילד קטן.'

-         'יש לו תמונה שנהרסה, הוא חשב שתוכל לתקן לו אותה'.

-         'אני אוהב לתקן תמונות, בוא תראה לי במה מדובר.'

הוצאתי מתיקי את קליפת התמונה ואת נוזל תוכה, האור שבקע מהאדון קריין האיר אותם ואת ידי שהושיטה אותם לצלם. אדון קריין נטל אותם מידי, מגע אצבעותיו היה אוורירי. הוא בחן אותם בקפידה, נשא אלי את פניו ואמר:

-         'התמונה נחתכה והצבעים נשפכו?'

-         'כן.'

-         'אני יכול לשחזר, לפחות שחזור חלקי.'

שמחה מילאה את ליבי.

-         - 'בבקשה, תשחזר, זה כל כך חשוב לי.'

-         'מיין קינד. כדי לשחזר את התמונה שלך, אני זקוק לעוד תמונה מאותה התקופה פחות או יותר. יש לך?'

-         'כן. יש לי בבית.'

-         'אז תרוץ ותביא.'

-         'אתה תחכה לי?'

-         'אני לא זז מכאן אף פעם.'

 

15

 

יצאתי מחדר החושך, איתן יצא אחרי.

-         'זה בסדר שאני אחזור עוד מעט?'

-         'בטח. כשתחזור תיכנס ישר לכאן.'

יצאתי מבית קריין, ירדתי במדרגות. הזיכרונות ומשכוני בכל קומה וקומה, אני התנערתי מהם בכוח. יצאתי אל חדר המדרגות, ממנו אל החצר החיצונית. יצאתי אל רחוב אבן שפרוט, ממנו אל רחוב רמב"ן. התחלתי לרוץ אל עבר ביתי, השוכן בשכונת גבעת מרדכי. חשש בליבי כי הקורא יחשבני לבעל דמיונות, אך אהבת האמת גוברת ועל כן אספר את הדברים כפי שהתרחשו. כל צעד ריצה נשאני לריחוף של מרחק רב, מקצה רחוב רמב"ן אל תחתית עמק המצלבה. מעמק המצלבה אל גן ניות, ומגן ניות עד לפתח ביתי. עליתי במהירות במדרגות, פרצתי אל תוך הבית. רכנתי לפני ארון התמונות, שלפתי את הראשונה שנזדמנה לי. האם מסבב הסיבות סיבבה לי, או שהיתה זו יד המקרה? שאלה שכזו אותיר לבעלי מחשבות, אני אסתפק בתיאור המאורעות כהווייתם. התמונה שעלתה בידי צולמה מעט אחרי המלחמה, לקחוני לראות את המקומות בהם לחם אבא. בתמונה אני נראה על רקע ארמונו של המלך חוסיין, ארמון שלא הושלם מאז ועד עתה. היה זה הקרב שקדם לקרב האחרון, לזה שבו מצא אבא את מותו. מה ידעתי אז – ילד כבן שש, ניסיתי לדלות מהתמונה במבטי המהיר – ולא הצלחתי. לקחתי עימי את התמונה, ומיהרתי לצאת מביתי. שוב רצתי בריצת ריחוף, ובזמן מועט שוב הייתי בביתי ברחוב רמב"ן פינת אבן שפרוט. עליתי במדרגות, מנסה לייצב את נשימתי.

 

 

16

 

 

נכנסתי אל בית האבלים, מנחמים חדשים ישבו שם. ואולי לא היו חדשים, ורק בעיני נדמו ככאלה. רמזתי בראשי לאיתן, הוא השיב לי בנענוע ראש. חלפתי על פני היושבים, הלכתי עד לסוף המסדרון. נעמדתי לרגע לפני הדלת הסגורה, נשמתי עמוק ופתחתי אותה. נכנסתי וסגרתי את הדלת אחרי, שוב יכול למשש את החושך.

-         'אדון קריין' קראתי בקול חלוש ומצפצף, בשהות שנוצרה פחדתי כי לא יחזור ויופיע לפני.

אך אז הבחנתי באור המגוון והבוהק, דמות תשלילו של האדון קריין הופיעה לפני.  

אדון קריין קרב אלי, שלח את יד האור שלו וליטף את ראשי.

-         'מיין קינד. כשהלכת חיפשתי בין התמונות, מצאתי תמונות שצילמתי אותך כשהיית ילד קטן.'

-         'אני מאוד אשמח לראות, אבל לא עכשיו. עכשיו – רפא נא לתמונתי הפצועה.'

-         'נו טוב, נו טוב' אמר האדון קריין, נדמה לי כי היתה נימת עלבון בקולו.

נתתי לו את התמונה שהבאתי, הוא הניח אותה על שולחן עבודתו. שם כבר מונחות היו, קליפת התמונה הריקה והקופסה ובה הנוזל. האדון קריין הוציא מספריים ממגרה, שלח אותם אל עבר התמונה. קראתי אליו:

-         'אל תשלח ידך אל תמונתי'.

אדון קריין צחק ואמר:

-         'הדרך היחידה  להציל את התמונה הראשונה, היא להקריב את השניה.'

החזרתי את ידי שנשלחה אל עבר ידו, נשמתי עמוק ואמרתי:

-         'סליחה'.

אדון קריין גזר את שפת תמונת הארמון, אך נזהר כי הנוזל שבתוכה לא יישפך. הוא נטל בידו את קליפת התמונה הראשונה הריקה, עתה כל אחת מידיו אחזה בתמונה. את תוך תמונת הארמון מזג בזהירות, אל תוך תמונת הים הריק ממראות. באצבעותיו קימר מעט את הקליפה הריקה, כדי שתוכל להכיל את הנוזל החדש. לאחר שסיים את המזיגה, נטל את הקופסה ובה נוזל תמונת הים. הוא מזג גם אותו אל תוך קליפת הים, כשסיים הדביק את שפתי התמונה הפעורות. עתה נטל את התמונה, וניער אותה בעדינות לכאן ולכאן.

-         'עכשיו מיין קינד, בוא ונראה מה יצא לנו.'

הוא הניח את התמונה החבושה על השולחן, לידה נחה הקליפה הריקה של התמונה השניה. התמונה שרופאה היתה נפוחה במקצת, כנראה מפאת שני הנוזלים שכונסו בתוכה.

-         'בוא מיין קינד, תסתכל' קרא לי אדון קריין. קרבתי אל השולחן והתבוננתי.

בתחילה לא הצלחתי להבין מה אני רואה, האור המבהיק והמוזר לא הקל עלי. אך לאט לאט הצטיירו הצורות, לאט לאט הבנתי את אשר ראיתי. בתמונה נראה ארמון של חול, אבא אמא ואני חופרים בו מנהרות. שמחה גדולה ריחפה ביננו, לפליאתי אפשר היה ממש לראותה.

-         'אבל זאת לא התמונה שהיתה' אמרתי בפליאה מהולה בכאב.

-         'מיין קינד' אמר אדון קריין. 'את הנעשה אין להשיב. זה הטוב ביותר שאפשר לעשות, אינני מאמין שיש עוד צלם בעולם שהיה מצליח להגיע לדבר שכזה. זה כמו בהשתלת איברים, אחרי הניתוח אתה גם אתה וגם זה שליבו הושתל בחזך.'

נטלתי את התמונה הנפוחה בידי, זרמי הרגשות השונים זרמו בתוכי.

-         'כמה אני צריך לשלם לך?' שאלתי את אדון קריין.

האדון קריין צחק בכל פה, גלי אורו רטטו.

-         'אני כבר לא לוקח כסף, מיין קינד.'

שבתי והודיתי לאדון קריין, יצאתי מחדר החושך וסגרתי את הדלת אחרי. נפרדתי מאיתן וירדתי במדרגות, דעתי היתה פזורה בתוכי. מה אעשה עם העיתון, את התמונה הזאת לא אוכל לשלוח. אמא מופיעה בה בבגד ים, דעתה לא תהא נוחה מפרסומה. לגזור את התמונה – זאת לא אעשה עוד, גם אם היה אפשר לגוזרה – עתה היה זה מסובך. שלוש הדמויות היו שלובות זו בזו, עתה אי אפשר היה להפרידן.

 

17

 

צעדתי לאיטי ברחוב רמב"ן, הפעם לא לכיוון עמק המצלבה אלא לכיוון השני. זה היה מסלול הליכתו של סבא אברהם, כאן היה צועד לשם הבריאות ולסידוריו השונים. סבא נהג לומר בהזדמנויות שונות, 'לשמוח על מה שיש ולא לבכות על מה שאין'. לאחר מותו יצרתי לי ואריאציה למשפטו, 'לעולם הסתכל על עשירית הכוס המליאה.' צעדתי לאיטי ברחוב רמב"ן, חש בתמונה התפוחה שבכיסי. שמחתי על מה שיש בה, ניסיתי לא לבכות על מה שכבר אין בה.