על
השם ועל הזהות [פרשת וארא]
חידה
גדולה חדה לנו פרשת השבוע:
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר
אֵלָיו אֲנִי ה'.
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל
יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
מוזר!
האומנם לא נגלה ריבונו של עולם לאבות בשמו, שם ההוויה? הלא כך נגלה ליעקב בחלומו,
בצאתו מבאר שבע:
וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי
יִצְחָק...
[בראשית כ"ח י"ג]
ולפני
כן לאברהם בברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי
ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת
לְרִשְׁתָּהּ. [בראשית
ט"ו ז']
גם
אם נקבל את הקביעה התמוהה של פרשתנו, עלינו להנהיר מדוע לא נראה לאבות בשם ההוויה,
ואילו למשה ולישראל הוא נגלה בו? האם גדול כוחם של הבנים מכוח האבות?
רש"י
פותר את החידה בדרך אלגנטית. הוא מגדיר הגדרה חדשה את שם ההוויה:
'ויאמר אליו אני ה' ' - נאמן לשלם שכר טוב
למתהלכים לפני.
את
השם 'אל שדי' הוא מגדיר על רקע הגדרה זו:
'וארא' - אל האבות:
'באל שדי' - הבטחתים הבטחות, ובכולן אמרתי להם
אני אל שדי.
מעתה
כך הוא פשר הכתובים: לאבות התגליתי בשם שהוראתו הבטחה, ועתה לבנים אני מתגלה בשם
שהוראתו קיום הבטחה. אין זה משום שהבנים גדולים מהאבות, אלא מפני שרק עתה מלאתי את
ההבטחה שהבטחתי לאבותם. רש"י מוסיף עוד הערה חשובה, ביחס לביטוי 'ומי ה' לא
נודעתי להם':
'לא הודעתי' אין כתיב כאן, אלא 'לא נודעתי'. לא
נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא
קיימתי.
משמע
- גם האבות ידעו את שם ההוויה, אך הם לא
נודעו אותו. משמע - הם לא חוו אותו באופן קיומי. הם ידעו שמשמעו הוא 'מקיים
ההבטחות', אך מכיוון שההבטחות עדיין לא קוימו, הם לא נודעו את השם הזה.
פתרון
אחר לשאלה, מדוע לא התגלה ריבונו של עולם לאבות בשם ההוויה, מביא רבי יהודה הלוי
בספר הכוזרי:
...ויתכן כי לזה נתכוון האלוה באמרו 'וארא אל
אברהם... באל שדי', זאת אומרת: בדרך הכח והשלטון... לא בדרך הנס... כבניסים אשר
עשה למשה ולישראל... כי למשה ולישראל עשה האלוה ניסים אשר לא השאירו ספק בלב כי
בורא העולם רק הוא ברא את הדברים ההם בריאה חדשה מכוונת ראשונית. כך מכות מצרים
וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן ועוד, כל אלה נעשו להם לישראל לא על היותם גדולים
מאברהם יצחק ויעקב, כי אם מהיותם קהל רב אשר הספק מצא לו מקום בלבותם. [כוזרי, ב' ב']
ריבונו
של עולם לא נודע לאבות בשם הוויה, מפני שהוראתו של השם - על פי המילון של רבי
יהודה הלוי - היא 'משנה הוויה' כלומר 'מחולל הניסים'. האבות לא היו זקוקים לניסים
כדי להאמין, די היה להם בשם 'אל שדי'.
הרשו
לי להציג לכם פתרון אחר לחידת הפרשה. בכדי להבין את שאלת השם, אני מתבונן בעצמי,
בבחינת 'מבשרי אחזה אלוה'. שמי 'משה', כך נקראתי על ידי אבי ואמי לזכרו של סבי משה
שנהרג בשואה. בילדותי היה לי שם חיבה שנהג במשפחתי - 'מושי'. כדרכם של שמות חיבה,
הם אוחזים באדם גם כשהוא מתבגר והופך לאיש. כך גם היום, כאשר אני סב לנכד, בחוגי
משפחתי הקרובה קוראים לי בשם החיבה. ברור שגם במעגלים אלה ידעו ששמי משה, ואף
השתמשו בו לצרכים פורמאליים. אך השם לא 'נודע' בהם, כלומר לא היה בשימוש היום
יומי. היום, במעגלי היכרות חדשים, אציג את עצמי כ'משה'. זה השם המתאים לי היום.
שינוי השם הוא פעולה חזקה מאוד, גם למי שלא אוחז בתמונת עולם מיסטית. כך כותב
הרמב"ם בהלכות תשובה, על אחת מדרכי התשובה:
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם
בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו,
ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו כלומר: אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה
אותן המעשים. [פרק ב' הלכה ד']
אחזור
להתבונן בשמי. יש אנשים המכירים אותי בשם החיבה, יש המכירים אותי בשם המלא. היום
אציג עצמי בשם המלא. ההתרחשות החזקה ביותר תהיה, אם אפנה למי שרגיל לקרוא לי בשם
החיבה, ואבקש שמעתה ואילך יקרא לי בשם המלא. השינוי הוא המבליט את הזהות העכשווית
בה אני בוחר.
עתה
נשוב - להבדיל - לשמותיו של ריבונו של עולם. השם בו התגלה לאבות היה 'אל שדי'.
האבות ידעו את שם הוויה, וישנן שתי התרחשויות - שהובאו לעיל - בהן מופיע ריבונו של
עולם אליהם בשם הוויה. אך - כפי שהבחין רש"י, הוא לא נודע להם בשם זה. זה הוא
שם אקראי, כשם ששמי המלא היה בילדותי עבור הקוראים לי בשם החיבה. עתה נגלה ריבונו
של עולם למשה, ושימו נא לבכם מה היא ההתרחשות:
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר
אֵלָיו אֲנִי ה'.
'אלוהים'
מתגלה למשה, ואומר לו כי שמו הוא שם ההוויה. הוא מבקש להיקרא מעתה בשם הזה. 'אלוהים'
הוא השם הקיבוצי, 'בעל הכוחות כולם', הכולל גם את 'אל שדי'. יש רצף של
היכרות בין ישראל לאביהם שבשמים, הנבנה מהמסורת שעברה מהאבות. והנה פונה ריבונו של
עולם המוכר, ואומר - אני משנה את שמי, כלומר - 'אני אחר'. זהו רגע של צמיחה, הן
לעם הקורא בשם, והן לריבונו של עולם הנקרא בו. הצמיחה לא מורה שישראל גדולים
מהאבות, אלא שהם התבגרו, וזהותם שונה מזהות אבותם. אחד הביטויים של שינוי הזהות,
הוא יצירת שפה עצמית. לא מדובר כאן בשינוי גמור, שהרי גם האבות ידעו את הם הזה. אך
מדובר כאן בשינוי עמוק, כיוון שלאבות הוא לא נודע. זהו השם העכשווי, המבליט את
הזהות של העם, וחושף גם אצל ריבונו של עולם זהות חדשה.
הזהות
לעולם היא זהות דיאלוגית, ושינוי הזהות הוא בנייה מחדש של השיחה. חלק מבניית
דיאלוג וקשר, הוא יצירת שפה חדשה, קריאה בשמות חדשים. הן כך מורה לנו ספר בראשית:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת
הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל
חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה
יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה,
וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר
כְּנֶגְדּוֹ.
[בראשית ב' י"ח - כ']
חלק
מהחיפוש ומבדיקת ההתאמה, הוא קריאת השם. ואכן, ראו נא מה קורה כשמוצא האדם:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם
מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה - כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
[שם כ"ג]
הקורא
את הפסוק, יכול לחשוב ששמו של האדם היה 'איש'. אך המתבונן מגלה שעד לרגע זה לא
הופיע השם 'איש'. קרתה כאן התרחשות דיאלוגית, בה בד בבד שניתן השם 'אישה' על אשר
לוקחה מהאדם, ניתן לאדם השם 'איש' הנגזר מ'אישה'. תהליך מעין זה עובר על ריבונו של
עולם ביחסו לישראל. שני הצדדים המצויים בדיאלוג משתנים, והביטוי לכך הוא השימוש
המחודש והמעמיק והנודע בשם הוויה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה