על
פקיחת העיניים [בראשית י"ג]
וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט
מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה
וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה.
דרך
אחת להבין את 'אחרי', היא כי המילה מורה על סדר האירועים - זה אחרי זה. דרך שניה
היא, כי המילה מורה על ההקשר - זה בגלל זה. אני בוחר ללכת בדרך השניה, הסיבתית.
יש
ובהקשר מסויים אדם עומד מול מראה, עיניו פקוחות, ובכל זאת הוא לא רואה. רק שינוי
בהקשר מוביל לפקיחת התודעה לראות.
וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ [של
הגר], וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם...
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם
מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם...
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ
כִּי עֵירֻמִּם הֵם...
ההיפרדות
מאדם שאיננו מתאים לנו, ההתעשתות בשעת צרה ומעבר לעשייה הם מופעים שונים של אכילה
מעץ הדעת. התודעה נפקחת והאדם מתפתח אל מעבר לאשר היה. כפי שכתב הרמב"ם במורה
נבוכים [חלק א' פרק ב']:
'ותפקחנה עיני שניהם וידעו...' לא נאמר
'ותפקחנה עיני שניהם ויראו'. כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי כן. לא היה מעטה על
העין והוסר, אלא שבא לו מצב אחר בו חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם.
תפילת
האדם היא לזכות להיות בהקשר חדש, בו תהיה לו תודעה פקוחה ורחבה:
פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו. [מלכים
ב' ו' י"ז]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה