יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

על הכנסת אורחים [פרשת וירא]


על הכנסת אורחים [פרשת וירא]

 

פסוקי הפתיחה של הפרשה מעוררים פליאה ותמיהה, פתוחים לכמה פרשנויות:

 

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

 

מי נגלה לאברהם? ריבונו של עולם או שלושה אנשים? אל מי הוא פונה בבקשה כי לא יעבור מעליו - אל ריבונו של עולם או אל האנשים - פותח בלשון רבים ואז עובר בלשון יחיד בפנותו לגדול שבהם? רש"י תמצת את שתי האפשרויות בהבאת דברי המדרש:

 

ויאמר: 'אדני, אם נא' וגו' - לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר קודש הוא, והיה אומר לקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.

 

הפילוסופים לווינס ודרידה, עסקו במושג הכנסת האורחים וגילו בו פנים חדשות. אציג בפניכם את תובנותיהם עם אינטרפטציה משלי, ואיעזר בדבריהם בכדי לקרוא מחדש את פרשתנו.  

הכנסת האורח איננה רק התרחשות שביני כמארח לבינו כאורח, יש בה הרבה מעבר לכך. בטרם היותי מארח, אני - וכל אדם - הווה בתוך עצמי. התיאור הזה משרטט את הקיום האנושי כסגור ומסוגר בטריטוריה שלו, המהווה הרחבה של עצמיותו. הכנסת האורח פותחת את הקיום הסגור הזה, אל האחר. עוד בטרם פתחתי את קיומי הסגור בביתי אל האחר, אני יוצא מביתי החוצה בכדי להקביל את פניו - וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל. היציאה מהיותי בתוך עצמי אל עבר האחר, היא שינוי מהותי בכל אופן קיומי. על ידי התיאור הזה, הופכת הכנסת האורחים מהתרחשות מסוימת, לאב טיפוס של כל מערך היחסים בין בני אדם. בואו ונחדד עוד את מבטנו. כאשר אני מקבל את פניו של האחר, אני מקדים את פניו להווייתי. יתירה מזו. אני מרגיש באחריות שלי כלפיו, והיא המניעה אותי לצאת מביתי לקראתו ולהזמינו. מכאן שהאחריות קודמת - בהתרחשות הזאת - למהות שלי. זהו היפוך ערכים ביחס למקובל בהגות הקיומית ומיושם היום באורחות החיים של האדם המודרני, שהקיום שלו עצמו קודם למהותו. כלומר: השאלות הראשונות הן מה אני חש, מה אני רוצה, ורק אחריהן מי אני. ואילו כאן - בטרם תישאלנה השאלות האלה נשאלות שאלות אחרות: מה הצורך של האחר, של הזר, של זה שאני יוצא לקראתו כדי להפוך אותו לאורח שלי. האחריות היא היענות. הראשית היא הקיום שלו, של האחר, והיא מהווה שאלה ומשאלה. אני יוצא לקראתו בכדי לתת לו מענה ותשובה. בניגוד לתורת הדיאלוג הקיומית בה ההתחלה היא בזהות שלי ומכאן אני יוצא לשיחה אל האחר, בתורת הדיאלוג של הכנסת האורחים ההתחלה הקודמת לשיחה היא לא אני, אלא המענה לאחר ולמשאלתו שאיננה חייבת להיות מילולית.

הכנסת האורחים היא אירוע מסוכן. האורח פולש לטריטוריה שלי, ועלול להשתלט עליה. אני או בני ביתי עלולים להיהפך לבני ערובה שלו. כך קורה במקרה המראה המעוותת של פרשת הכנסת האורחים של אברהם, פרשת הכנסת האורחים של לוט. על כן נדרשת מידה של איפוק ואיזון בכדי ליצור הכנסת אורחים ראויה. אולי זאת הסיבה שאברהם אומר מעט - ואקחה פת לחם - ועושה הרבה - בן בקר, עוגות. כך הוא שומר על האיזון בין הפיכת האורח לבעל הבית לבין שימור יתרונו של בעל הבית.

בהכנסת האורחים אל הבית יש תפקיד מרכזי לאישה. זאת אולי תובנה שאינה עולה בקנה אחד עם המגמות השוויוניות העכשוויות, אך לווינס ודרידה מתעקשים. האישה מגלמת את האחרות, ועל כן רק היא יכולה להבין עד תום את אחרותו של האורח. רק היא יכולה לתווך בינו לבין בני הבית, רק היא יכולה לתת לו להרגיש בבית. אברהם רץ האוהלה אל שרה אשתו, לא רק מפני שהיא הבשלנית. הוא עושה זאת מפני שבלעדיה הוא לא יכול לארח.

עד כה התבוננו בהתרחשות של הכנסת האורחים, הפכנו אותה לאב טיפוס לכל מארג היחסים שבין אדם לאדם. אך המושג הזה יכול לשמש גם אב טיפוס למערך היחסים הבינלאומיים, בין מדינה למדינה, בין מדינה לפליטי מדינה אחרת. במקורותינו - על פי לווינס, המעבר הזה מתבצע על ידי המושג של עיר המקלט. אפלטון מציב משל: יש דברים הכתובים באותיות קטנות, ולקורא קשה לקרוא אותם. אם יראה אותם דברים כתובים באותיות גדולות, יצליח לפענח גם את הכתוב באותיות הקטנות כשישוב אליהם. כך יש עקרונות של צדק שקל יותר לפענח במציאות הגדולה של המדינה, אחר כך נבחין בהם גם במציאות הקטנה של היחיד. אם כן - מהאותיות הקטנות - על פי המשל של אפלטון - ההתרחשות הקטנה בבית הפרטי, אנחנו עוברים לאותיות הגדולות - עיר שלימה שהיא למעשה עיר המכניסה את האורחים הזקוקים למקלט. מכאן אפשר להמשיך את מגמת ההגדלה, להגיע אל המדינה ואל השאלות שהיום הן נוקבות ביותר ביחס לאירוח של פליטים מסוגים שונים אל מול סגירת השערים בפניהם. אולי אפשר לראות את משל האותיות הקטנות והגדולות בא לידי ביטוי בכך שהאורחים מבשרים לאברהם על הולדת יצחק, ומכאן עוברת הפרשה לסיפור לאברהם על העומד להתרחש בסדום בנימוק - הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

הרחבנו את הכנסת האורחים מהיחיד למדינה, עתה נרחיב אותה מהיחסים בין אדם לאדם ליחסים בין אדם לבין ריבונו של עולם. הכנסת האחר אל הבית יכולה להתממש בהכנסת האחר האנושי, וזו יכולה להוביל לשאלת האחר האלוהי. זה הפשר של דו המשמעות של הפרשה בין חול לקודש, של שתי אפשרויות הקריאה המתחלפות. 'אדוני' כאדון הכל, מול ריבוי של אדון - איש. עכשיו כבר יש כאן מערכת מורכבת, יש כאן 'שלישי'. הכנסת האורחים מהווה התנגשות של ערכים, ומחייבת הכרעה בדבר קדימותם:

 

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שכתוב[בראשית י"ח] 'ויאמר: אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'.                                                                                         [שבת קכ"ז ע"א]

 

אם קוראים את המונח 'אדני' כקודש, הרי אברהם מכריע שהיחס לאחר האנושי קודם ליחס לאחר האלוהי.

הכנסת ריבונו של עולם לתמונת הכנסת האורחים, מגלה עוד פן בהתרחשות. את פניו של ריבונו של עולם אי אפשר לראות:

 

וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ...

וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי.

וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.          [שמות ל"ג י"ח - כ"ג]

 

על פי התורה אפשר לראות רק את אחוריו של ריבונו של עולם, על פי הרמב"ם - אפשר להכיר רק מה אלוהים אינו ולא מה הוא. על כך מבוססת תורת התארים השליליים. על פי לווינס, אפשר להכיר רק את עקבותיו של אלוהים. אם נחזור אל האותיות הקטנות, אל האורח: יצאנו לקראתו, הקבלנו את פניו, הכנסנו אותו אל בתינו וארחנו אותו. אך האם אנחנו מכירים אותו? חשוב לזכור שלעולם אנחנו מכירים רק מקצת שבמקצת, רק אחור ולא פנים, רק עקבות. ההכרה בחלקיות ההכרות שומרת על כבודו של האורח, שומרת עליו מהשתלטות של המארח המתיימר לתפוס ולדעת את אורחו.

גדולה היא הכנסת אורחים, אפשר לראות בה התגלמות של כל מארג היחסים האפשרי בין אדם לאדם, בין מדינה למדינה ולאזרחיה, ובין אדם לאלוהים.  

אין תגובות: