יום רביעי, 7 באוקטובר 2015

על הסדר ועל הגבול


על הסדר ועל הגבול [פרשת בראשית]

 

פסוקי בראשית פורשים לפנינו תמונת הדר של הבריאה, יום אחר יום נבנה העולם, אריח על גבי לבינה. אך אל מול המבנה המסודר והיפה הזה, עולה שאלתו של רבי יצחק בה בחר רש"י לפתוח את פירושו לתורה:

 

'בראשית' - אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות י"ב ב'), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?!

 

הנחת העבודה של רבי יצחק היא, כי מטרת התורה היא קיומית. המצווה היא הוראה נורמטיבית המטלטלת את הקיום, ולכן התורה אמורה להתחיל בה. אבל מה לסיפור ולקיום האנושי? תשובות רבות נתנו במהלך ההיסטוריה של לימוד התורה לשאלתו של רבי יצחק, הרשו לי להוסיף עוד נקודת מבט לשאלה.

איש המדע מתבונן בעולם, מנסה לגלות את הסדר ואת החוקיות שלו. הגילוי המדעי הוא לעולם השערה, העובדות מהוות ראיה אך לא מכריחות את קיומה. תמיד יכולה לצמוח השערה אחרת, להחליף את קודמתה בניסיון לתת פשר למציאות. גם הסיפור שמציעה התורה הוא אפשרות, והראיה - היא עצמה מציעה גם אפשרות אחרת. לשם דוגמה, בואו ונתבונן בבריאת הצמחים. על פי המתואר בפרק הראשון, הצמחים נבראו ביום השלישי:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ, וַיְהִי כֵן.

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.

 

על פי תיאור זה, קדמה בריאת הצמחים לבריאת האדם שנברא רק ביום השישי. אך על פי המתואר בפרק ב', היה הסדר הפוך:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.

 

על פי התיאור הזה, בריאת האדם קדמה לבריאת הצמחים. רש"י הרגיש בסתירה הזאת וכתב:

 

'וכל עשב השדה טרם יצמח' - ...ובשלישי שכתוב 'ותוצא הארץ', על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי.

 

אני מעדיף להשאיר את פשוטו של מקרא על מכונו, ולהותיר שני תיאורים שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה. בזאת אני הולך בדרכו של הרב סולובייצ'יק שכך כתב במסתו המופתית 'איש האמונה':

 

כולנו יודעים שהתורה מוסרת שני תיאורים של בריאת האדם. כן ידועה לנו התיאוריה שהועלתה על ידי מבקרי המקרא אשר מייחסת את שני התיאורים לשני מסורות ומקורות שונים. ודאי, הואיל ואנו מקבלים ללא סייג את האחדות והשלימות והאופי האלוהי של המקרא, אנו דוחים את ההשערה הזאת המיוסדת, כמו תיאוריות רבות אחרות של ביקורת המקרא, על אמות מידה ספרותיות שהומצאו על ידי האדם המודרני והמתעלמות לחלוטין מן החוויה והתודעה הסגולית האנושית המשתקפת בסיפור המקראי. אמת, שני התיאורים של בריאת האדם שונים במידה מרובה. אי התאמה זו לא נתגלתה על ידי מבקרי המקרא. הדבר היה ידוע לחז"ל. ברם, התשובה לכך אינה שניות המסורת כביכול, אלא שניות האדם; לא הסתירה המדומה של שתי מהדורות אלא הסתירה האמיתית בטבע האדם. שני התיאורים עוסקים בשני 'אדם', שני אנשים, שני אבות האנושות, שני טיפוסים, שני נציגים של האנושות, ואין פלא שהם אינם זהים.

 

אני צועד בעקבותיו של הרב סולובייצ'יק, אך בדרך שונה. עבורו פרק א' ופרק ב' מהווים תיאורים שונים של האדם, עבורי הם שתי תיאוריות שונות של סדר. כל אחד מהפרקים שואל 'כיצד הכל התחיל?' וכל אחד מהם נותן מענה אחר. בדרך הילוכו יש כאן תיאורים שונים של האדם, אך לא זה המוקד. ואם ישאל השואל, 'מדוע הסדר חשוב?' התשובה אותה אני שומע בתורה היא: הסדר הוא העיקרון החשוב עליו עומדת כל התורה כולה. הוא העיקרון המשותף לסיפור שבבראשית ולצווים שבשמות, שניהם גילויים של סדר. שני התיאורים שבתורה מורים לנו כי לא חשוב מה הוא הסדר, חשוב הוא שיש סדר. אם התורה נותנת שתי אפשרויות של סדר, היא מורה לאדם דרך: התבונן בתוהו ובבוהו שהם העולם, ושים בהם סדר. העלה השערה כזאת או אחרת, ובלבד שתיתן סדר בכאוס. למה? כי הסדר הוא יסוד האנושיות והמוסר. ערך הסדר מאפשר מבט חדש ורענן על פרשת עץ הדעת:

 

וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

 

ידועה השאלה שנשאל הרמב"ם והמהווה את המנוע למנגנון של ספרו 'מורה נבוכים':

 

מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה היתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים בלי שכל ובלי מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע; וכאשר המרה את פי האל גרם לו מריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם, והיא שתהיה לו הבחנה זאת המצויה בנו. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות המצויות לנו ובעבורה אנו עצמים, ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא היתה לו, והיא השכל.

                                                                         [מורה נבוכים, חלק א' פרק ב']

 

הרמב"ם מניח שהציווי לא לאכול מעץ הדעת משמעו שהאדם יהיה ללא דעת. על כך מבוססת הקושיה ששאלו אותו, והוא עונה עליה בדרכו. הרשו לי לתת פשר אחר לפרשה, על פיו מתפרקת הקושיה. האדם צווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. אין זאת אומרת שהוא היה אמור להיות חסר דעת טוב ורע. להפך. העץ אמור היה להיות נוכח בחייו, מסמן את הטוב ואת הרע כנקודות קצה, כאידיאות מכוונות את חייו ואת פעולותיו. האיסור לאכול מסמן את האופן שבו מושגי הטוב והרע המוחלטים אמורים לתפקד בחיי האדם. הם המגדלור המורה את הדרך לספינה, אך היא לעולם לא מגיעה עד כדי מגע אתו. ברור שהסימון של הרע לא אמור להיות בר מימוש, אך באותה מידה גם לא הטוב המוחלט. 'אל תהי צדיק הרבה' הורה החכם מכל אדם, והוא ידע מה הוא אומר. המושגים המוחלטים אמורים ליצור סדר, ולא להתממש. האכילה פוגמת בהם. מכיוון שהטוב והרע הם מן המפורסמות - כפי שמציג אותם הרמב"ם, כלומר הם מושגים יחסיים, חשוב שהם ישארו מעבר לתחום המימוש. רק כמושגים מופשטים הם שומרים על ערכם המוחלט. כך הם יוצרים סדר - מה ראוי ומה פגום, מה מותר ומה אסור. הממשות לעולם תתקרב אליהם או תתרחק מהם אך לא תגיע אליהם. מעשה הבריאה כולו בה להורות לנו, עד כמה חשוב לעשות סדר בחיים. כמובן שהתמכרות בלתי מבוקרת לסדר מסוכנת, עלולה להוביל להשחתה נוראה. 'לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' [בבא מציעא ל' ע"ב]. אך גם היכולת לפעול לפנים משורת הדין, תלויה בכך שיש שורת הדין. אם יש סדר וגבול, אז אפשר גם להגמיש אותם.   

 

אין תגובות: