על הסדר [פרשת וישלח]
יעקב מכין את המנחה שייתן לעשיו אחיו, נותן לעבדיו הוראות לא רק מה לתת
אלא גם איך לתת:
וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ,
וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.[1]
המנחה מחולקת לחלקים, ורווח מושם ביניהם. המבנה הצורני הזה, מזכיר את
האופן שחכמים בנו את קריאת שמע. אין קריאת שמע בתורה שבכתב, חכמים יצרו אותה. הם
בנו אותה משלושה פרקים, ושמו דגש על 'בין הפרקים' - השקול לרווח במחנה יעקב. פרקי
קריאת שמע הם 'שמע', 'והיה אם שמוע' 'ויאמר', המשנה מורה על העיקרון המכונן את
הסדר שלהם:
אמר רבי יהושע בן קרחה:
למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'?
אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר
כך יקבל עליו עול מצות. 'והיה אם שמוע ל'ויאמר'?
ש'והיה אם שמוע' נוהג ביום ובלילה, 'ויאמר'
אינו נוהג אלא ביום.[2]
זהו סדר הפרקים, אך יש גם 'בין הפרקים':
אלו הן בין הפרקים?
בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה ל'שמע',
ובין 'שמע ל'והיה אם שמוע', בין 'והיה אם שמוע' ל'ויאמר', בין 'ויאמר' ל'אמת 'ויציב'.
'בין הפרקים' הוא אזור מיוחד, יש לו כללים משל עצמו:
בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל
מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב
מפני הכבוד, בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.[3]
כל פרק מורכב מפסוקים, כל פסוק מורכב ממילים. גם ביחס למילים עיצבו חכמים
את 'בין המילים', הם השתמשו במושג 'רווח' הלקוח מעיצוב המחנה של יעקב:
תני רב עובדיה קמיה דרבא:
'ולמדתם' - שיהא לימודך תם, שיתן רווח בין
הדבקים.
עני רבא בתריה: כגון 'על לבבך', 'על לבבכם',
'בכל לבבך', 'בכל לבבכם', 'עשב בשדך', 'ואבדתם מהרה', 'הכנף פתיל', 'אתכם מארץ'.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע
ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהינום, שנאמר: 'בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון'[4].
אל תקרי 'בפרש' אלא 'בפרש',
אל תקרי 'בצלמון' אלא 'בצלמות'.[5]
ללא רווח - יש חום וגיהינום, הרווח מצנן. הרווח משרה סדר ורגיעה, הם
המבטלים את סערת הנפש והיצרים. אולי מכאן - ההוראה האחרת של ה'רווח':
כִּי
אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים
מִמָּקוֹם אַחֵר...[6]
הרווח הוא ההצלה, הדחיסות - הפכה. אולי משנה תוקף ועומק יינתן לתמונת
מחנה המתנות המסודר פרקים פרקים, אם נשווה אותו לתמונה אחרת בפרשתנו:
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף
יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.[7]
שתי פנים לפגישה בין יעקב לעשיו: האחת - מאבק אלים קשה וכאוטי, מאבק
שכאשר לא מצליחים בו נוקטים בתכסיסי עורמה לא הוגנים. השניה - מתנות מסודרות,
מדודות, פרק אחר פרק וביניהם רווחים. המאבק, כולו אש וחום, ותוהו ובוהו. אל מולו -
הסדר והרווח. כך גם בקריאת שמע. מעבר לתוכן, ליסודות תמונת העולם העושים סדר בחיי
האדם וקובעים מטרה ויעד וסדרי עדיפויות, ישנה הצורה. צורת קריאת שמע כשהיא לעצמה
משרה סדר ורווח לחיי האדם הבהולים והטרופים.
שם רע יצא לסדר, כקפוא ומאובן ומנוכר ומוחצן. אין בו - כך טוענים מתנגדיו
- חום ויצירתיות. זהו מאבק ארוך ורב שנים, המשוררת זלדה נתנה לו ביטוי בשיר שיודעי
דבר אומרים כי הוא מבטא את היחס שלה לחברתה המשוררת יונה וולך:
שני יסודות /
זלדה
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף
בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ,
בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹש שוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.
האומן נתפס כמי שמגביר את החום על הקור, את התוך על החוץ, את היצירה על
הצורה. בואו ונתבונן בדבריו של פאול קליי, הצייר והתיאורטיקן של האומנות המודרנית.
האומנות המודרנית - על פניו, מרדה בסדר, אפשרה לתוהו ולבוהו ולכאוס לפרוץ ממעמקים
אל הבד. כך כותב קליי:
...בעוד האומן שואף בכל מאודו, לשלב את
היסודות הצורניים בדרך נקייה והגיונית זה בזה, כך שכל אחד יהיה הכרחי במקומו ולא
יפגום רע ברעהו, כבר אומר איזה הדיוט, המסתכל מאחורי גבו, את המילים הקטלניות:
'הדוד עדיין מאוד מאוד לא דומה!' האמן
מהרהר בינו לבין עצמו, אם עצביו נשמעים לו: 'מה לי דוד מי לי דוד!' עלי להמשיך
ולבנות... אבן בניין חדשה זו' אומר הוא לעצמו, 'היא קצת כבדה ומושכת את כל העניין
הרבה מדי שמאלה; יהיה עלי להוסיף מימין משקל ראוי שכנגד, כדי להחזיר את שיווי
המשקל.'[8]
האומנות המודרנית ויתרה על השיקוף המדויק של המציאות, אך לא ויתרה על
הסדר, על האיזון ועל שיווי המשקל. יעקב הבין שכדי לצנן את כעסו היוקד של עשיו,
צריך לשים רווח, לסדר, לאזן. גם הרגזות העזים ביותר - כבפרשת האהבה של קריאת שמע -
צריכים את הצורה את הפרקים ואת הרווחים, כדי שיהיה להם קיום ועומק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה